במוקדמות הגביע העולמי, בדצמבר 1969, היו לנו שני משחקים מכריעים מול אוסטרליה. במשחק בישראל ניצחנו 0:1 משער שלי. במשחק בסידני בישלתי למוטל'ה את השער שהוא כבש בדקה ה־79, הובלנו 0:1, ושתי דקות לפני הסיום האוסטרלים השוו. שריקת הסיום בישרה על ההעפלה שלנו לגביע העולמי.
האושר היה עצום. התחבקנו והתרגשנו, והיתה תחושה של התרוממות רוח. גם עמנואל שפר, המאמן שלנו, שהיה אדם מיוחד במינו וקפדן מאוד, וידע לדרוש מאיתנו ואפילו לצעוק כשצריך, חגג איתנו בארוחת הערב אחרי המשחק.
בתקופה ההיא המדינה שלנו לא היתה נוצצת ומוּכרת כמו היום. בלי הייטק מצליח, רווּית מלחמות וקרבות. והנה, אנחנו, נבחרת ישראל בכדורגל, עולים בפעם הראשונה לטורניר הגביע העולמי. הרגשנו שהעם מאחורינו. גם מי שלא התעניין בספורט הרגיש גאווה גדולה.
היינו חבורה של שחקנים טובים, ערמומיים, שחקנים מובילים בקבוצות שלהם. מוטל'ה שפיגלר, יצחק שום, צביקה רוזן, איציק ויסוקר, מיקו בלו, שייע פייגנבוים, שרגא בר, שמוליק רוזנטל, ישעיהו שווגר, דוד פרימו, רחמים טלבי, דני שמולביץ' (רום), יוחנן וולך, ואחרים.
לפני התחלת המונדיאל שפר לא הרפה מאיתנו. הוא כל הזמן התעקש שנתאמן עוד ועוד. יצאנו למחנה אימון בארה"ב כדי להתרגל לגובה של מקסיקו, ומשם המשכנו למקסיקו סיטי. רק כשהגענו הבנו עד כמה ההישג שלנו עצום. נבחרת ישראל בכדורגל בין 16 הנבחרות הגדולות בעולם.
היה לנו בית קשה מאוד, עם איטליה, אורוגוואי ושבדיה. במשחק הראשון, נגד אורוגוואי, עדיין לא התרגלנו למעמד. היינו מפוחדים ולא בפוקוס, והפסדנו 2:0. במשחק השני נגד שבדיה כבר שיחקנו אחרת לגמרי. ואז גם הגיע הרגע הגדול שלנו. מסרתי למוטל'ה, והוא הניף את הרגל ונתן גול נהדר.
הרגשנו בגול הזה שהוא הגיע לנו, כי שיחקנו טוב. עמדנו מצוין על המגרש, והמשחק הסתיים בתיקו 1:1. שמחנו מאוד, אבל היה לנו עוד משחק - נגד איטליה.
גם למשחק האחרון הופענו כמו שצריך. הצלחנו לשחק לאט, להחזיק הרבה בכדור וסיימנו בתיקו 0:0 מול איטליה החזקה. גם זה היה הישג יפה.
לא עלינו לשלב הבא, אבל בהתחשב בבית הקשה שאליו הוגרלנו, נתַנו הופעה מאוד מכובדת. אני לא חושב שהיינו יכולים להשיג הרבה מעבר למה שהשגנו. בסופו של דבר, מהבית הזה יצאה נבחרת אחת שהגיעה לגמר, איטליה, ואחת שהגיעה לחצי הגמר - אורוגוואי.
ההצלחה שלנו נבעה מכמה סיבות. היתה לנו נבחרת טובה של מנהיגים ושחקנים טובים, אידיליה של 100 אחוז בין השחקנים, ומאמן שלא הרפה ושידע להעמיד אותנו בצורה טובה מאוד על המגרש.
האווירה בנבחרת היתה מדהימה. היינו חברים טובים, לא היתה קנאה ולא היה מתח בין השחקנים, להפך. אני ישנתי בחדר עם מוטל'ה. יש לנו אופי שונה, אבל תמיד היה בינינו סיפור אהבה, עם חברות אמיתית בנבחרת ומחוצה לה. היה לנו שיתוף פעולה נהדר על המגרש, ידענו "על עיוור" למצוא אחד את השני. וכשיש יחסים אישיים טובים בין השחקנים, זה משפיע מאוד גם על המגרש.
ישראל לא הצליחה לשחזר את ההישג שלנו. צריך לומר ביושר שאנחנו עשינו את זה אחרי ששיחקנו באוקיאניה ולא באירופה, כפי שהונהג כעבור כמה שנים. מאירופה קשה יותר לעלות לטורניר גדול.
גם אחרינו גדלו בישראל שחקנים גדולים, לא פחות מאיתנו. אייל ברקוביץ', חיים רביבו, אבי נמני, רוני רוזנטל, טל בנין, ראובן עטר, אלון חזן, רוני לוי, אלון מזרחי, ואני מתנצל אם שכחתי מישהו. את חלקם אימנתי, וזה בהחלט פספוס שהם לא הצליחו לעלות למונדיאל.
תמיד חשתי שאני עושה את מה שאני אוהב. כך היה כששיחקתי במכבי ת"א, כך היה בנבחרת, וכך היה כששיחקתי בשטרסבורג ובליון מצרפת. כמאמן, אני חושב שהכנסתי ממד חדש בכדורגל הישראלי, כשהבאתי שיטות אימון מאירופה. בזמנו חשבתי שיש לי יכולת לאמן את הנבחרת, אבל לא רצו אותי שם. היום זה מאחוריי.
אני צופה הרבה במשחקי כדורגל, מישראל ומהעולם. האהבה שלי למשחק הזה לא פחתה לרגע. עכשיו אני בשלבי סיום של בניית אתר אינטרנט, שיכלול אימוני כדורגל לילדים, לנוער ולבוגרים. אני עובד עליו עם פרופ' מישל ריצ'רד השוויצרי, מאמן בעברו, מומחה לכושר גופני ולעיצוב שחקנים צעירים וחברי זה 30 שנה.
כדורגל הוא משחק של תקווה. אני מאמין ומאחל בכל ליבי שנצליח להגיע שוב למונדיאל. יש לנו ילדים מוכשרים שאוהבים את המשחק, וצריך לדעת לכוון אותם נכון, שיבינו מה זה להיות מקצוענים אמיתיים, איך למקסם את היכולות שלהם ולגדל כאן דורות של הצלחה.
• • •
גיורא שפיגל (70) הוא מגדולי הכדורגלנים והמאמנים בישראל. את רוב שנותיו כשחקן עשה במכבי ת"א, שאיתה זכה בארבע אליפויות ובארבעה גביעי מדינה. שיחק גם שש שנים בצרפת. בשנות ה־60 וה־70 היה, עם מוטל'ה שפיגלר (כונו "צמד השי"נים"), מכוכבי נבחרת ישראל. אחרי שפרש ממשחק פעיל הפך למאמן מצליח בקבוצות ישראליות במשך 20 שנים, זכה באליפויות ובגביעי מדינה, ונחשב למאמן חדשני ופורץ דרך בכדורגל הישראלי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו