בשנת ה־70 לעצמאותה, יש למדינת ישראל הישגים אדירים שאין דומה להם בעולם כולו. לצערי, בתחום אחד של חיינו בארץ הנפלאה הזו נכשלנו: אובדן הבושה. במדינות מתוקנות מוכר כלל יסוד שלפיו יש דברים שלא נעשים, בישראל טרם הפנמנו את הכלל החשוב ונראה שאין גבול להפתעות שנבחרים ועובדי ציבור מזמנים לנו חדשות לבקרים. נבחרים שבמצח נחושה, ללא בושה, מסרבים להביט במראה העקומה ולראות את הקלון הנשקף ממנה.
דוגמה מובהקת לכך היא הבקשה שהעביר אהוד אולמרט, האסיר המשוחרר, למשרד המשפטים ולנשיא המדינה למחוק את רישומו הפלילי, לייתר את הקלון שנגזר עליו ובכך לאפשר לו כפי הנראה לחזור לפוליטיקה. השר לשעבר ובכיר המוסד, רפי איתן, סבור שדמותו של אולמרט חסרה במערכת הפוליטית וחשוב לחזק אותה באנשים מסוגו.
אם כך, מה אמורים לחשוב אזרחים מהשורה על אולמרט, ראש ממשלתם שהורשע בקבלת שוחד, ובכך הטיל בהם קלון וביזיון. קלון איש ציבור שסרח הוא קלונה של החברה כולה. אין ספר אוטוביוגרפי מיוחצן, ראיון מרוח על עמודים בעיתון מוכר, או קבלת החלטה נועזת שיכולים למחוק את הבושה.
הלורד דבלין, מחשובי המשפטנים באנגליה, כתב שהאימפריות הגדולות בהיסטוריה קרסו עקב ניוון מוסרי פנימי, לפני שהוכנעו על ידי אויב חיצוני. השחתת המוסר והמידות שקולה בעיניו לבגידה במולדת. לכך התכוון אולי השופט דוד רוזן בפסק דינו בעניין אולמרט: "עובד ציבור הנוטל שוחד הוא בבחינת בוגד, איש מעל הבוגד באמון שניתן בו, אמון שבלעדיו לא יכון, יקום ויהיה שירות ציבורי מתוקן". אמירה חדה ונוקבת.
המשורר דוד שמעוני, עוד בטרם הקמת המדינה, האמין כי "יקום דור חדש / עברי ברוחו, בניבו במשא הנפש של חוזיו.../ תמים ואמיץ, וישרים גם גבו, גם לבו וגם מוחו". כדי שהתקווה תתגשם, יש לומר לאולמרט, כדברי יואש מלך ישראל לאמציה מלך יהודה, "הכבד ושב בביתך". עשה את חשבון הנפש, הסר מעלינו את הדוגמה השלילית שנתת, צנן היטב את מעשיך ובעוד 7 שנים תנסה לחזור ולהיבחר. למותר לציין שגם הנשיא בשיקוליו חייב לראות לנגד עיניו את ערכי החברה הישראלית ולא שיקולי חיבה מימים קדמוניים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו