פרטיות היא מושג שהמציאו בני האדם, אין לו אח ורע בטבע, כנראה משום שאין לו שום ערך אבולוציוני, נע על הסקאלה שבין מזיק למיותר.
מאז נישנשנו מעץ הדעת אנו עסוקים בלהסתיר. מסתירים את מבושינו, את גופנו ופנינו, מסתירים את תשוקותינו, מאהבינו, כאבינו, מסתירים את הכל.
כל פרט בחיינו הפך לסוד והסודות הופכים אותנו למבויישים ובודדים. עפרה חזה ז"ל הלכה לעולמה בגלל הפרטיות הארורה הזו ואני מאמינה שגם היום אנשים עדיין מתים מבושה.
הבדידות שיצרה הציווליזציה מתעתעת - זה לא משנה בכמה מסיבות נבלה ובכמה בתי קפה הומי אדם נשב, כל עוד האנשים סביבנו לא שותפים למה שעובר עלינו - אנחנו לבד.
עובדה היא שהפרטיות מקשה עלינו להתמודד עם המציאות, ששיתוף הוא פורקן עם ערך רגשי ופסיכולוגי לאין שיעור, שבני האדם מוצאים נחמה ופתרונות רק במקום בו הם יכולים לשתף ולהזדהות עם אחרים. הקסם שמתרחש בנפשו של אדם עת הוא חושף עצמו ומגלה שכולם סביבו חווים דברים דומים נקרא סולדריות ולטעמי זו תרופת הקסם לתחלואותיה של האנושות.
לפני 14 שנים הגיחה פייסבוק לחיינו, תחילה הצגנו שהכל נפלא, כפי שסבתוש שלי הייתה סוגרת תריסים כשהחלה מריבה. אבל עם השנים נפטרנו מההרגל הזה והעזנו לחשוף גם אמת קשה. כל פוסט של מישהו שמכבס את הכביסה המלוכלכת שלו בחוץ, גרם לנו להתבייש פחות בשלנו ולהציג גם אותה לראווה. עם השנים גילנו ששיתוף הוא מנוע צמיחה והקלה גדולה. וכך, אנחנו, משתמשי הרשתות החברתיות, הפכנו את העולם לאקווריום שקוף, כמו בגן העדן של אדם וחווה.
זה מאוד לגיטימי להבהל פתאום מהעירום אחרי אלפי שנים של הסתרה, לתקוף את פייסבוק שיצרה אותו ולרצות את עלה התאנה שלנו בחזרה. אבל האמת היא שאנחנו התפשטנו מרצננו, כי זה עשה לנו יותר טוב מרע. אז בואו נודה בזה - פייסבוק, אינסטגרם ושאר הרשתות הן השתקפות של עצמנו ולא של אף מתכנת, גרפיקאי או מזכירה.
בשבועות האחרונים הזעם כלפי פייסבוק הגיע לשיאים חדשים, הפריצות והסחר במידע הציפו את כולם חרדה ותחושת חוסר אונים: "הצילו, פגעו לנו בפרטיות". אפילו צוקרברג מלקה את עצמו על מה שקרה אבל אני חייבת להודות שאינני שותפה לבהלה.
לדעתי יותר חשוב שלא נמות מבושה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו