השבוע, בזמן שכולנו ניסינו להתחמק ממצות ולעשות משהו עם הילדים או להפך, העולם ציין את אחד באפריל. מי לא אוהב את היום הזה, שבו מותר לרמות, לתחמן ולשקר חופשי כאילו הייתם פוליטיקאי בקמפיין בחירות? ובכן, אני לא אוהב את היום הזה. ממש לא אוהב אותו.
הוא תמיד נראה לי מעיק, מטרחן, ואפילו ילדותי - במיוחד הרגע הזה שבו אתם חושפים את המתיחה שלכם בקריאה המסורתית "אחד באפריל!" וחוגגים את ניצחונכם כאילו עוד רגע ייצא יגאל שילון, חמוש בסיגר, ויראה לכולם איפה החבאתם את המצלמות.
אבל יודעים מה? אם לומר את האמת - כי היום הרי כבר לא אחד באפריל - לא תמיד שנאתי את ה"חג" הזה. להפך: פעם ממש חיכיתי לו. הייתי מקפיד לתכנן מתיחות, להשקיע בתרמיות ולחגוג את אחד באפריל בשמחה שבה אבולעפיה חוגג יום אחרי פסח.
אבל יום אחד הכל השתנה. זה קרה כשעבדתי בטלוויזיה - אבל לא מהצד שמציץ מהמסך, אלא מהצד השני. שימשתי אז איש מכירות בחברת כבלים מסוימת, שמאז כבר החזירה את ממירה לבורא. העבודה נחלקה לשני חלקים: בחלק הראשון היינו יושבים במשרד ומחכים שהמחשב יפלוט עבורנו "לידים" - רשימה של שמות וכתובות של לקוחות פוטנציאליים. בחלק השני של העבודה היינו יוצאים מהמשרד עם הרשימה ונוסעים להציע ללקוחות שדרוג - שהיה מבחינתנו מילה נרדפת לעמלת מכירה.
עבודה לא משהו, אתם אומרים? אתם מאוד צודקים. אבל היינו צעירים והיינו צריכים את הכסף - וגם את רכב החברה שקיבלנו, כולל דלק חופשי ליציאות בערב או לנסיעות לאילת עם החבר'ה (בדיעבד די ברור לי למה החברה נסגרה).
• • •
אחרי כמה חודשי עבודה משעממים, אחד מחבריי למחלקה - בחור בשם יוני, טיפוס מעצבן שפשוט נולד להיות איש מכירות חלקלק - קיבל מהחברה רכב חדש כאות הערכה לעמידתו ביעדי המכירות. טוב, עקרונית זה לא היה רכב חדש, אלא רכב שעבר יותר ידיים מבונבוניירה שהוגשה כמתנה לחג, אבל הרכב הזה היה מדגם חדיש יותר מזה שהיה לכולנו, וזה היה מספיק כדי לעורר בנו כבוד, הערכה, וכמובן קנאה.
יוני, שכנראה רצה שהרכב יהיה חלקלק לפחות כמוהו, הגדיל לעשות והתייחס לרכב שלו כמו שמתייחסים לילד - בהנחה שילד אוהב שרוחצים אותו בכל שעתיים ומחליפים לו עץ ריח בכל שעה. העיקר שהרכב יהיה מבריק והעיניים שלנו יהיו בורקות מקנאה. יוני המשיך להצליח ואנחנו המשכנו לקנא. עד שבבוקר אחד - ואם לדייק - בבוקר אחד באפריל, ישבנו כמה חברים לעבודה במשרד, המתנו לפלט מהמחשב, ועל הדרך חיפשנו איזו מתיחה מוצלחת להפיל בה את אחד החברים למחלקה.
עינינו נחו על צרור המפתחות שהיה מונח על השולחן בעמדה של יוני. החלפנו בינינו מבטים, ולא היה צריך יותר מזה. בתוך רגע אחד כבר ישבנו בתוך האוטו האהוב שלו, מוכנים לשלב הבא בתוכנית. הנענו את הרכב, הוצאנו אותו מהחניה שבה עמד והעברנו אותו לחניה אחרת מחוץ לבניין, מוסתר היטב מאחורי מכולת זבל שעמדה ברחוב.
חזרנו למשרד ואחרי כמה דקות יצאנו מהמשרדים, כמו בכל יום, והלכנו לחניון המשותף, כדי להיכנס לרכבים ולנסוע ללקוחות. נכנסנו כל אחד למכוניתו החבוטה והמקרטעת, בזמן שיוני נעצר מבולבל בנקודה שבה חנה עד לא מזמן הרכב החדש ומנקר העיניים שלו. "הכל טוב?" שאלנו, כאילו אנחנו לא יודעים את התשובה.
"לא יודע, האוטו שלי חנה פה", ענה יוני. "פה? אתה בטוח?" הקשינו, מנסים לכבוש את הצחוקים. היינו בטוחים שיוני יעלה עלינו מייד, אבל הוא היה כל כך מרוכז בעצמו (כרגיל) שהוא אפילו לא הפנה אלינו מבט.
התנדבנו לעזור בחיפושים, וככה התרוצצנו עם יוני בחניון כי "אולי התבלבלתי בקומה", אחר כך יצאנו לרחוב כי "אולי בכלל החניתי בחוץ", ואפילו גרמנו לו להתקשר לאחראי הרכבים כי "אולי לקחו לך אותו לטיפול ולא אמרו".
לבסוף, אחרי שהמתיחה מיצתה את עצמה גם בעינינו, גילינו לו את האמת. אחרי שחלק מאיתנו צחק (החלק שהוא לא יוני כמובן) ליווינו אותו למקום שבו השארנו את הרכב. או לפחות ככה חשבנו. אבל בנקודה שבה עמד הרכב המלוקק של יוני לא היה כלום. כלומר היה שם רכב אחר. אבל הרכב של יוני נעלם כמו הצבע מהפנים שלי.
אתם מבינים - איכשהו האשמה נפלה עלי, ואין לי מושג למה. אני רק יזמתי את המתיחה, נהגתי באוטו, ושכחתי את המפתחות בסוויץ'. אוקיי, יש מצב שגנבו את הרכב, ואולי זה באמת היה קצת באשמתי.
• • •
בתוך כמה דקות כבר מצאתי את עצמי יושב מול המנהלת שלנו, מסביר לה את השתלשלות האירועים ומחפש במבטי ארגז לשים בו את החפצים שלי. כי היה לי ברור שכמו הרכב של יוני, גם אותי כנראה כבר לא יראו בחברה הזו יותר.
בסוף היום גיליתי שעוד לא סיימתי עם תלאות היום המעצבן הזה, כי רכב אחר חסם אותי בחניה. "נו באמת, מי זה הדביל הזה עכשיו?" שאלתי את עצמי, ובתגובה שמעתי את ההד של החניון, וקולות צחוק רמים.
ניחשתם נכון - הרכב החוסם היה הרכב של יוני, שבאמצע היום כבר גילה את המתיחה שלי ויזם תגובה ציונית הולמת. עמדתי בחניון כשהעובדים האחרים מצביעים עלי וצוחקים, ואיתם גם המנהלת, שלפני רגע הסבירה לי שהמעשה שעשיתי הוא חמור ויהיו לו השלכות.
אני משער שהמסקנה של הסיפור היתה אמורה להיות שמה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך, אבל אני הסקתי באותו רגע שני דברים אחרים לגמרי: 1. אני שונא את אחד באפריל, 2. אני רוצה להתפטר בשניים באפריל.
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו