וסימסת לבנך

לא מזמן התקיים בבנייני האומה כנס גדול של אנשי חינוך בכירים. מכיוון שהוזמנתי להנחות את הכנס, יצא לי להקשיב לכמה הרצאות שבשום תסריט אחר לא הייתי שומע.

רשמתי לעצמי שתי נקודות מרכזיות. אחת - האתגר החינוכי של היום הוא הטכנולוגיה. כל המרצים חזרו על המנטרה הזאת. הצעצועים הטכנולוגיים הם האויב הגדול של מערכת החינוך, והם גם ההזדמנות שלה. אנשי החינוך חייבים להיות בעניינים.

שתיים - בכל פעם שאחד המרצים או אחת המרצות דיברו על האתגר הטכנולוגי, נתקעה להם המצגת, והם ביקשו בפרצוף חסר ישע שמישהו יבוא כבר לעזור להם עם זה.

חשבתי לעצמי שההשגחה מצליחה לשמור על ההומור העתיק שלה. עניין אחד הוא לקשקש על חשיבות הטכנולוגיה, "הכיתה החכמה" ו"הלמידה מרחוק", ועניין אחר לגמרי הוא להצליח להבין למה המחשב עושה לנו דווקא, ואיך לעזאזל מטפלים במצגת שנתקעה, לרוב בגלל מערכת יחסים עכורה בין המחשב הנייד לבין המקרן (שכמובן מוברג לתקרת האולם, ורק למנשה האחראי מותר לטפל בו. אלא שבדיוק היום מנשה בכנס מפעילי סולמות הידראוליים, והוא לקח לשם - כמה צפוי? - גם את הסולם).

נכון להיום, המורה הצעיר והמיומן ביותר בבית הספר מצליח לטפל במכשירים דיגיטליים - מסמארטפון ועד מדפסת - ברמה קצת פחות טובה מהתלמיד הכי פחות מוכשר בחצר. באופן אישי, אני לא יותר טוב מאף אחד, ואילו הייתי חוזר ללמד מול כיתה הייתי מבקש להסתפק בלוח וגיר. פשוט כי כל אלטרנטיבה היתה גורמת לי להתבזות מול 30 אשפי טכנולוגיה חסרי רחמים.

פעם עוד הייתי מבקש מהילדים שלי להסביר לי מה הם עושים, תוך כדי שהם מסדרים לי את הסלולרי. הודעתי להם שאני רוצה לדעת כדי לטפל בזה בעצמי בפעם הבאה. היום הם פשוט חוטפים לי אותו מהיד, תוך כדי מלמול "עזוב את זה" ו"הנה סידרתי לך".

מכיוון שהמכשירים האלה הם פחות או יותר כל עולמם של הילדים, אפשר לנחש בקלות מה הם חושבים עלינו. היצורים הנחותים שמתקשים להתמודד עם טכנולוגיה. ילידים. זה מה שהם חושבים עלינו. ילידים שהגיחו הרגע עירומים למחצה מאיזו מאורה, שמרימים טלפון לשאול אם האימייל הגיע, ושלא מבינים למה לא עובדת להם האקליפציה.

משנה לשנה הרעיון הישן של "והיגדת לבנך" הולך ונראה יותר קשה. מצד שני זאת מצווה, ומצוות בדרך כלל מנסות לטלטל קצת את אזורי הנוחות. כל עוד הילדים קטנטנים, באמת אין בעיה. הם צמאים למוצא פיך, לא מבינים עד כמה אבא שלהם מיושן, ורק רוצים לשמוע עוד סיפור.

זה די כיף להיות אבא לפעוטות. העסק משתנה באופן חד מהיום שבו הם מתחילים להסתובב בעולם עם טלפון חכם. מאותו רגע מתחיל להיבקע הפער. בתוך ימים ספורים הם קולטים שאמנם גם להורים שלהם יש מכשירים דומים, אבל אין מה להשוות.

בשלב הזה כולנו מתחילים לחוות את מה שחווים עולים חדשים. עלבון המהגרים הנצחי, שמתמקד בתחושה שהילדים עולים עליך. הם עדיין לא יודעים לסגור כפתור כמו שצריך, או לסדר את הצעצועים שלהם, אבל בכל מה שבאמת חשוב, הם הרבה יותר מיומנים ממך. ולעולם לא תוכל לסגור את הפער.

פעם זאת היתה חוויה ייחודית למהגרים. היום, בזכות הקידמה המשתוללת כולנו מכירים את התחושה. פתאום טבעי לנו לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים, או לפחות מימי הביניים, אבל בוא נראה אותך מנסה לספר על זה לילדים. נראה אותך גורם להם להקשיב. הרבה הורים מרימים ידיים מראש.

איזה סיכוי יש לי לעניין את הילדים? - הם שואלים. "אני עוד זוכר את הימים של הטלפון הקווי!" או "אני חפירה ארכיאולוגית בכלל. רלוונטי כמו סיפולוקס ישן" או "לא בטוח שאני והילדים מדברים באותה שפה". וברגע שהם אומרים את זה, הם באמת מאבדים רלוונטיות. סוג בסיסי ביותר של נבואה שמגשימה את עצמה.

כשאני רוצה להתעודד, אני מזכיר לעצמי שגם אנחנו, בגיל מסוים, חשבנו שההורים שלנו תקועים בעבר ולא רלוונטיים. יכול להיות שכך היה תמיד.

בשנה שעברה ניסיתי ללמוד עם הילדים את דיני הכשרות הבסיסיים של פסח. שכולנו נכיר את הקלאסיקה ההלכתית, ולא נחיה רק משמועות ומאייטמים בעיתון. החלטנו ללכת על הרמב"ם. הנשר הגדול. אין יותר קלאסי ממנו.

קראנו לאט לאט. סעיפים בודדים בכל פעם. מפעם לפעם הילדים השתלטו על העברית הימי־ביניימית של הרמב"ם, והלימוד הלך וזרם, אבל בדיוק אז הם שמו לב שההגדרות ההלכתיות של הרמב"ם לחמץ הן מאוד מאוד ליברליות.

לפי הרמב"ם, למשל, קמח יכול להתערבב בפסח עם כל נוזל שהוא לא מים. ביצים זה בסדר. שמן זית - אחלה. גם יין או חלב או מיץ פירות יכולים להתערבב עם קמח וזה לגמרי כשר. לפסח ולמהדרין. גם מים רותחים, לפי הרמב"ם, לא מחמיצים קמח.

"רגע!" הם אמרו לי, הפרחחים. אז פנקייק כשר בפסח? ופסטה! ודייסת שיבולת שועל". ואחרי זה הם תהו אם הרמב"ם היה רפורמי או מסורתי או דתי לייט על הרצף.

כך או כך, התגלגלה השיחה למסקנה המטלטלת: יהודי שומר כשרות ממוצעת מודל שנות האלפיים לא היה אוכל בבית של רבי משה בן מימון. בטח לא בפסח. מתברר שהתקדמנו מאז. אולי הבנו משהו שהנשר לא הבין. אולי כמו כל הילדים, הדתיים של היום חושבים שהאבא הגדול של ההלכה כבר לא רלוונטי. והשאלה היחידה, שמטרידה אותי מאז הלימוד עם הילדים, היא מה באמת הרווחנו מכל זה? האם הצלחנו לייצר פסח הרבה יותר משמעותי מזה שהרמב"ם הכיר או שסתם לקחנו חג, ומנהג, וסיפור והפכנו אותם להפרעת התנהגות?