מתוך קטסטרופה מנטלית שהעביד פרעה את עמנו, ומכיוון שעמנו עבד, כמו שאומרים במרוקאית, אצל המלך, אבל בסוף יצא משם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובלב מלא געגועים לימי הזוהר של העבדות, לטעם המצות ולניחוח הקישואים, ובשל העובדה שאצלנו שומרים מסורת - משהו כמו שבועיים לפני פסח הבית הופך לבית משוגעים. לא שבשגרת היום־יום אנחנו כפר נופש אוסטרי. לא ולא. ובכל זאת - משהו אברבנאלי במיוחד משתלט עלינו עם פרוס חג החירות.
החילונית שלי, המכונה בחיבה - ובעיקר לקראת כל מיני חגי ישראל - בשם "העוכרת", היא ממש חילונית. חי נפשי, היא פשוט לא מאמינה בכלום. אפילו לא בבנט. ולכן, תוך כדי שהיא דוחפת ארונות, מפרקת ברעש גדול את ארגזי התריסים, מעלה ענני אבק מתוך פינות שלא ידעו בעצמן שהן קיימות, ומאיימת לזרוק חצי בית לזבל, היא נוהגת להצהיר בקולי קולות שהיא לא עושה את זה מטעמים דתיים חלילה. זאת לא ההלכה. זה האביב. אנחנו מצידנו, שהוא הצד היותר מאמין בבית, מעמידים פנים שאנחנו מאמינים לה.
הדתי של המשפחה, הלוא הוא עבדכם הנאמן, מתמודד עם טראומה אישית אחרת לגמרי. ולכן, תוך כדי שאני דוחף ארונות, מפרק ברעש גדול את המדפים הכי אחוריים של המחסן, מוכן לזרוק בצער ספרים שלעולם לא אפתח ממילא, ומקרצף במברשת פלדה שכבות של ג'יפה מפויחת מהאזורים הפחות חינניים של תנור האפייה הקשיש; בזמן שאני מתיז לכל עבר ממיסי שומנים קטלניים תוך כדי פיזום שורת המחץ "עומדים עלינו לכלותנו", אני נוהג להצהיר בקולי קולות שבניגוד להורים שלי, אני לא עושה את זה מתוך היסטריה דתית או פאניקה גלותית.
לא ולא, אני אמנם יורד לגמרי מהפסים, אבל עושה זאת מתוך רוגע פנימי, מודעות ונשימות עמוקות אל תוך רצפת האגן. ובקיצור, כמו שאומר כל מכור, אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה.
• • •
כל אחד וההדחקה שלו, והימים האלה שלפני פסח זורקים אותי, בכל אביב מחדש, ישירות לבית ילדותי. אחרי שבדקתי את העניין בחקירות שתי וערב מול אנשים מהדור שלי, אני מגלה שהטראומה הקולקטיבית של הדור הקודם קשורה איכשהו לעניין ניקיון הספרים. לא שהיו חסרות חוויות אחרות שצילקו את הנפש. שלושה ימים האמבטיה היתה מלאה בכלים שעמדו להשריה, ובימים שלאחר מכן שחו שם הדגים שהוזמנו לסדר.
אני לא זוכר אם התרחצנו בגינה, או בכיור, או בכלל. ככל שפסח התקרב, כך מרחבי המחיה בבית הצטמצמו. מדי פעם אמא הכריזה על עוד טריטוריה שהוכשרה, נכבשה וסופחה, ומאותו רגע היה אסור להתקרב לשם עם אוכל או בכלל. למען הסר ספק, אוכל ממילא לא נכנס אף פעם לחדרים. אכלנו במטבח, ובפינת האוכל. מול הטלוויזיה הושמדו עוגיות מפעם לפעם.
אבל לקראת פסח הכל נעשה רציני עד אימה. כל הילדים עלי אדמות נחשדו כנשאי פירורים עוינים, והורחקנו כמו ג'וקים מכל מקום שרצינו להיכנס אליו. ביומיים לפני פסח אכלנו לדעתי בארון החשמל.
ובכל זאת כולנו זוכרים בעיקר את הספרים. באותם ימים אף אחד לא שמע על שואב אבק חשמלי. אף אחד גם לא העלה על דעתו שאבק אפשר לשאוב. או שיש מצב פשוט לחיות לצידו. היו אלו ימים מיליטנטיים. מהאבק היה צריך להיפטר, וכדי להיפטר מאבק היה צריך לדפוק, לנער, להעביר ולדפדף.
את השטיחים, למשל, דפקנו. דפיקת שטיחים היתה הפסקול של ילדותנו, ובמשך שנים הייתי בטוח שזה התפקיד העיקרי של המעקה במרפסת; להשכיב עליו את השטיח או המזרן, ולדפוק. אני יודע שצריך לומר "לחבוט" אבל בשכונה שלי בבת ים, שדווקא ידעה להעריך חבטה טובה, את השטיחים דפקו. מכל המרפסות.
את השמיכות, לעומת זאת - ניערנו. על המדפים, שנקראו לא פעם אצטבאות, העברנו מטלית. אבל הספרים היו רעה חולה, כי אף אחד - אפילו לא אמא - לא יכול לדעת מאחורי איזה עמוד מסתתר האבק הממזר, ולכן היינו צריכים לעבור דף־דף ולדפדף את האבק החוצה.
ולמרות שכמו היום, כך גם אז היו בעולם כל מיני הורים, רוב הילדים שגדלו אז זוכרים שמה שליווה את כל ההכנות והניקיונות היה אווירת טרור. לוח זמנים רצחני ובסופו דד־ליין זועם וקצר רוח שלא יודע חוכמות ולא יקבל שום תירוצים.
האם מישהו האמין שהדד־ליין הזה הוא אלוהים? או ההלכה? נשגב מבינתי. אבל כולנו נשבענו מתישהו שבבית שאנחנו נקים, פסח ייכנס בכיף. כמו חג של אמריקנים בסרטים. למרות שגם את רוב הסרטים האמריקניים עשו יהודים, ולכן תמיד חשדתי שהקוליות הסבבית להפליא שמתוארת שם סביב ערב חג המולד היא בסך הכל רחשי הלב והמשאלות הפוסט־טראומטיות של כהן התסריטאי או גולדבלום הבמאי.
בשורה התחתונה, מסורת היא דבר שעם הזמן נכנס לדנ"א. זה מה שחשבתי כשהתבוננתי בילדים שלי יושבים על הרצפה ומדפדפים את הספרייה שלהם. הם שרים "עבדים היינו" בקול סדוק, ובונים את הטראומות שלהם שיגרמו להם להישבע שבבית שיקימו זה יהיה אחרת. איזה כיף.
הם בטח חושבים שאני לא נורמלי. זה בסדר. זה לגמרי חלק מהמנהג. זה גם די נכון. רק שבניגוד להורים שלי, אני לגמרי בשליטה וברוגע. אני מפרק את הבית מתוך שליטה, יוצא מהכלים ברוגע, וצורח שאנחנו מנקים בעיקר כי זה כיף! ואם מדקלמים את זה מספיק פעמים זה מתחיל להישמע יותר ויותר הגיוני.
• • •
זה באמת לא קשור לדת. או לסיפור היהודי. יוונים, שבחיים שלהם לא בנו בתי מסכנות בארץ גושן, נוהגים להתנפל על הבית שלהם עם פרוץ האביב, לנער, לאבק, לפרק ולהרכיב מחדש, ואפילו לסייד את כל הבית בלבן המוחלט הזה, שרק יוונים יודעים את סודו.
גם עמים ים־תיכוניים אחרים נתקפים בג'ננה עונתית דומה, למרות שגם להם אין אפילו זיכרון עמום אחד מרעמסס, מסיר הבשר המצרי או מקריעת ים סוף.
בעולם הקסום והבריא־שאפשר־למות של חסידי היוגה והפילאטיס נהוג לעשות ניקוי כבד ורעלים בחודש הזה עצמו, ולעבור לתזונה מזעזעת מרוב ירוקת.
יוצא שהיחידים שבאמת לא מנערים אף פעם את הקישקעס של הבית, לא מדפדפים או ממרקים ומתחדשים וזורקים את כל מה שאפשר לזרוק (כדי לפנות מקום לקניות חדשות!) הם יהודים ישראלים, שפיתחו תיעוב כל כך עמוק כלפי ה"הדתה", עד שהם מקפידים לשמור מרחק מחומרי ניקוי, ולא להיתפס חלילה עם מטלית ביד במהלך חודשי האביב, מחשש מראית עין. וזה, אם תשאלו אותי, פסיכוזה לא פחות קיצונית. מה שמלמד שגם הם אחינו ובשר מבשרנו.
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו