השורה התחתונה של מבצע השמדת הכור בסוריה היא חיובית. בשאר אסד עמד על סף השגת יכולת גרעינית, ישראל איתרה את האיום בזמן - וסיכלה אותו, תוך כדי שמנעה מלחמה והעבירה (שוב) לסביבתה הקרובה והרחוקה את המסר כי לא תשלים עם ניסיונות אויביה להשיג יכולת להשמדה המונית.
אבל הסיכום הזה הוא חלקי בלבד, כי התמונה המלאה מורכבת יותר. ב־2003 ישראל הופתעה כאשר נחשפה תוכנית הגרעין החשאית של לוב. הנימוק הישראלי לאי־הידיעה אז היה שלוב לא נמצאת במוקד האיסוף המודיעיני הישראלי. בסוריה או במצרים, נטען, זה לא יכול לקרות.
ובכל זאת, שלוש שנים וקצת אחר כך התברר שזה יכול לקרות גם מתחת לאף. תוכנית הגרעין הסורית התנהלה במשך שנים - מבלי שאיש בישראל ידע עליה. היו אמנם כמה "משוגעים" באמ"ן ובמוסד שהתריעו, אבל הם לא נשענו על מודיעין מוצק ובוודאי לא הצליחו להעיר את המערכת, שחיה תחת קונספציה סדורה שישראל יודעת כל מה שקורה בסוריה (או כמו שהיה נהוג אז לומר: "אנחנו מקבלים דיווח בכל פעם שאסד מתהפך בלילה מצד לצד במיטה").
ההסבר לכך נעוץ במידה רבה בקיבעון מחשבתי. ישראל חיפשה את המטבע מתחת לפנס. אסד הבין זאת, ועבד עם עששיות. היו לו שותפי סוד מעטים, ולא במסלול המדיני־צבאי הרגיל; המתקן שהוקם הופעל בידי צפון־קוריאנים בלבד; לכור לא היתה הצורה המוכרת של כור גרעיני רגיל - מעוגל עם ארובה - אלא של מבנה תעשייתי פשוט, כדי להטעות את מי שעוקב מהקרקע ומהשמיים.
תוכנית ההונאה הזאת כמעט הצליחה. אסד היה במרחק חודשים ספורים מהפיכת הכור ל"חם", ואלמלא תקלת ביטחון מידע חמורה של ראש הסוכנות לאנרגיה גרעינית שלו, שעל פי הפרסום ב"ניו־יורקר" לקח איתו צילומים של הכור לביקור עבודה בווינה, ייתכן שישראל היתה מאתרת אותו מאוחר מדי.
הכישלון המודיעיני הזה הפך להצלחה עם גילוי הכור, איסוף המידע סביבו וגיבוש תוכנית התקיפה וההכלה שמנעה מלחמה, אבל הוא הפך להצלחה גדולה עוד יותר בהחלטה לעשות בדק בית יסודי בתום המבצע. הדבר הוביל לגיבוש עולם המב"מ (המערכה שבין המערכות) שבו פועל צה"ל בשנים האחרונות; למעשה, מבצע "מחוץ לקופסה" היה פעילות המב"מ הראשונה, שהולידה את כל עולם האיסוף המודיעיני והפעילות המבצעית שמאפשרים את מאות הפעולות החשאיות שמבצעת ישראל בשנים האחרונות.
לקח מטריד נוסף של הפרשה הוא העובדה שישראל נמצאת לבדה במערכה. ארה"ב היא אולי ידידתנו הגדולה בעולם, אבל ברגע האמת היא הותירה אותנו לבד. ירושלים חלקה את המידע עם וושינגטון וביקשה ממנה לתקוף את הכור כדי למנוע מלחמה ולהעביר מסר לאיראן, אבל האמריקנים - בהנהגתו של הנשיא בוש - החליטו מסיבותיהם שלא לפעול.
במילים אחרות: בוושינגטון ידעו שבסוריה מוקם כור גרעיני למטרות צבאיות שהיעד הברור שלו הוא איום על קיומה של ישראל, ואמרו לנו "תסתדרו לבד". ישראל הסתדרה לבדה, ואפילו מצוין, אבל אסור לשגות באשליות; גם בעתיד תידרש ישראל לסמוך רק על עצמה. ידידיה אולי יסייעו (צבאית, כלכלית, דיפלומטית), אבל לא יעשו עבורה את העבודה.
ואחרי כל זה, "מחוץ לקופסה" היה מבצע מוצלח. בשורתו התחתונה בוודאי - היה כור ואיננו עוד - אבל גם בדרך אליו. התהליך כולו נוהל באופן מושלם: מדינית וצבאית, תוך הפעלת שיקול דעת ולקיחת סיכונים מחושבים. הקרדיט העיקרי מגיע לראש הממשלה אהוד אולמרט, שלא זכה אפילו לקמצוץ ממנו; הציבור הישראלי שפט אותו על כשלי מלחמת לבנון השנייה, ובית המשפט שפט אותו על פרשיותיו הפליליות - ובנקודת הזכות הזאת, של תהליך סדור שהוביל והסיר מעל ישראל איום קיומי, הוא לא זכה, משום שנמנע מפרסום כדי למנוע מלחמה.
טוב יעשו ראשי הדרג המדיני והצבאי בהווה ובעתיד אם ילמדו את התהליך הזה. את נקודות הכשל והזכות בו, ובעיקר את הדרך שבה יש לנהל מצבים מורכבים. טוב הם גם יעשו אם ילמדו ממנו פרק בהלכות צניעות. לא הכל פוליטי, לא הכל אישי, ולא הכל ראוי לקרדיט. יש מקומות שבהם הלאומי חשוב יותר, ובסופו של יום עתידה של אומה ניצב לפני מקומם בהיסטוריה של מנהיגיה ומצביאיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו