החוצפה של אהוד אולמרט

קסם ייחודי יש בספרים ובשירים שנכתבו על ידי אסירים במהלך שהותם בבית הסוהר. די אם נזכיר את הסופרים והמשוררים אוסקר וויילד, נאזים חכימת, פול ורלן וקארל מאי. לרשימה מכובדת זו יש להוסיף את הספר "שקשוק המפתחות", שכתב הסופר הצרפתי פיליפ קלודל על שנים רבות שבהן העביר שיעורים בספרות ובשירה לאסירים בכלא, ובימים אלה ממש את ספר זיכרונותיו של אהוד אולמרט, שהיה ראש ממשלה בישראל, והורשע בעבירות חמורות של שוחד ושיבוש הליכי משפט, שבגינן ישב בכלא.

באגף מיוחד ששופץ עבורו מטעמי אבטחה, בתא קטן המוקף בטון ושבכות ברזל, בדמדומי אפילה, לאור מנורה קטנה המשתלשלת מהתקרה, לאחר ספירת האסירים בבוקר ובערב, יושב ראש ממשלה לשעבר ובכתב יד על דפים צהובים כותב את זיכרונותיו.

המילים "בית" ו"כלא" משמשות בערבוביה, במציאות שיש בה אינספור חוקים בלתי כתובים הוא מנהל מאבק יצרי עם עצמו, עם בתי המשפט, עם הפשעים שביצע, עם נשים ואנשים שמנעו ממנו את מנעמי השלטון, וגם עם אלה שזכו לרשת את תפקידו בחייו. למרבה הפליאה, דל"ת אמות תא הכלא הנעול מאפשרות לרוח לרחף חופשית אל על, לתת ביטוי ליצריות מזוקקת, לנהל התחשבנות, ובעיקר לשחרר את הדמיון היצירתי. על התחשבנות מסוג זה אמרו חז"ל: "כל נגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו".

טרם הספקתי לקרוא את הספר בן מאות העמודים. עם זאת, הצלחתי להתרשם מכמה פנינים שהובאו לידיעת הציבור כפרומו לספר בעיתון "ידיעות אחרונות" - עיתון שלאורך שנים היה המאתרג הראשי של אהוד אולמרט והגן עליו בחירוף כותרות. סנגורו הראשי היה הפרשן הבכיר, "שעיני כל עיתונאי צעיר נשואות אליו", נחום ברנע, שזכה לקבל מידי אולמרט את פרס ישראל. אותו נחום ברנע טען שאולמרט זכאי לכבוד וליקר בהיסטוריה היהודית מכיוון שדוד המלך, יעקב אבינו ורבים ממלכי יהודה וישראל עשו דברים חמורים ממנו.

הכותרות שבלטו במיוחד היו דברי הביקורת של אהוד אולמרט, המסתפק הידוע במועט, על הנהנתנות של ראש הממשלה בנימין נתניהו, הביקורת על אהוד ברק בעניין עסקת שליט שכאילו היתה, והגינוי לשולה זקן שחשפה חלק ממעלליו.

מאדם שהורשע בפלילים וכתב ספר במהלך שהותו בכלא אפשר לצפות ליותר ענווה, לחשבון נפש אמיתי, ובעיקר לשתיקה מייסרת שתהיה השגב הטרגי לסיום תפקידיו הציבוריים.