המערב רוקד לצליליו של פוטין

התסריט אינו משתנה: ולדימיר פוטין בוחר במוזיקה, והמערב מרקד לצליליה. כך היה כשמוסקבה של פוטין חיסלה, או ניסתה לחסל, יריבים פוליטיים מבית ומבחוץ, ברוסיה ומעבר לגבולותיה. כך היה כשמוסקבה של פוטין פלשה, ישירות או באמצעות בעלות בריתה, לגיאורגיה ואחר כך לאוקראינה. כך היה כשמוסקבה של פוטין ביצעה או גיבתה פשעים נגד האנושות במלחמת האזרחים בסוריה. כך היה כשמוסקבה של פוטין התערבה בצורה גלויה למדי בענייניהן הפנימיים של הדמוקרטיות המערביות, בניסיון - מוצלח למדי - להשפיע על הזירה הפוליטית בהן. המערב אובד הכיוון והעצות, שיעשה הכל כדי להימנע משבירת הכלים מול מוסקבה מחשש להסלמה, ומפחד מהידרדרות שאי אפשר יהיה לשלוט בה, נתן לפוטין לעשות כרצונו. ופוטין, מצידו, מתח בכל פעם מחדש את החבל קדימה, בדק שאין התנגדות משמעותית למעשיו ועבר למתיחת החבל הבאה.  

עבור ולדימיר פוטין, המשבר הנוכחי עם המערב לא יכול היה לבוא בעיתוי מושלם יותר: ביום ראשון הקרוב ייערכו ברוסיה בחירות לנשיאות שבהן יזכה שוב הנשיא המכהן - השולט במדינה זה 18 שנים. פוטין דאג מראש, בדרכים שונות, לוודא שלא יתמודדו מולו יריבים רציניים, כאלה שיכולים לערער את הטענה שהמנהיגות שלו נשענת על פופולריות ציבורית נרחבת ביותר. ההצלחות הצבאיות באוקראינה ובסוריה אמנם חיזקו את התמיכה העממית בפוטין, אך היחלשותה של הכלכלה הרוסית - בין היתר בשל עיצומים כלכליים שהטיל האיחוד האירופי בשל פגיעת מוסקבה בריבונות אוקראינה, ונפילת מחירי הנפט - משפיעה יותר על האזרח הרוסי הפשוט. כדי להסיח את דעתו מקשיי היומיום, נזקק פוטין לדבר מה שיעורר את תחושת הלכידות הלאומית סביב זכייתו בבחירות לנשיאות. ואין כמו עימות עם המערב כדי לאחד את שורותיהם של הרוסים.

יש מי שמשווים את פוטין להיטלר. זו השוואה מופרכת ביותר. פוטין הוא אדם מציאותי ביותר ויודע בוודאות שיש גבולות שאותם הוא לא יחצה. מנגד, ההשפלה הלאומית והאישית שהוא חווה עם התמוטטות הגוש הסובייטי ובריה"מ, והתנהגותו השחצנית של המערב כלפי רוסיה ברגעי חולשתה, גורמות לו לרצות ללמד את המערב לקח מאוחר ולהרחיב את ההגנה על האינטרסים של ארצו על חשבון המערב ההולך ונחלש. לא פוטין הוא הבעיה, אלא המערב - האיחוד האירופי וארה"ב, שהפסיקו להאמין בערכיהם וקידשו על פניהם עשיית עסקים עם משטרים דמוקטטוריים ורודניים ברחבי העולם. הגישה הפייסנית כלפי איראן וטורקיה אינה שונה מזו המונהגת כלפי מוסקבה. בכל בירה אירופית תמצאו פוליטיקאים מהזרם המרכזי, לא מהימין או מהשמאל הקיצוניים, שיגנו על שמה הטוב של רוסיה. המערב חסר עמוד השדרה הוא הבעיה.