אבו מאזן מתחפר. מעמיק שוחות ומגביה חומות בפני כניסת הפלשתינים למשא ומתן עם ישראל. הוא לא ייפגש עם הנשיא טראמפ וגם לא יתיר לאנשיו להיפגש עם שליחי הנשיא. הוא אפילו סירב לשלוח נציגים מטעמו למפגש חשוב בוושינגטון בהשתתפות נציגי ישראל ומדינות ערב, שכל עניינו - המצב הכלכלי המידרדר ברצועת עזה.
והכל, לכאורה, מפני שארה"ב הכירה בירושלים כבירת ישראל והנשיא הורה להעביר לשם את השגרירות האמריקנית. בכך, טוען אבו מאזן, פסלה ארה"ב את עצמה מתפקיד המתווך ושום דבר לא יעזור.
מישהו עלול להתבלבל ולחשוב לרגע, שאלמלא הכיר טראמפ בירושלים, היו הפלשתינים דוהרים אל שולחן המשא ומתן ומתיישבים ברצינות כדי לפתור אחת ולתמיד את הסכסוך. נכונים לוויתורים ומסכימים לפשרה.
האמת המצערת היא שאבו מאזן בורח מכל משא ומתן שיחייב אותו להתפשר בסוף הדרך. הוא ברח (עם ערפאת) בקמפ דיוויד, כשברק הציע לחלוק עם הפלשתינים את ההכרה בקדושת הר הבית לשתי הדתות. הוא ברח לפני עשור כשאולמרט הציע לו לחלק את ירושלים תמורת ויתור על זכות השיבה לפליטים, והוא דחה בתוקף כניסה למשא ומתן לפני שיסיר נתניהו את דרישתו להכיר בישראל כמדינת הלאום היהודי.
וכעת הוא נאחז בהכרזתו של טראמפ כתירוץ להמשיך לברוח מהידברות עם ישראל, אף על פי שוושינגטון הבהירה כי אין בהכרזה משום חריצת גורלה של מזרח ירושלים. במקום לנהל מו"מ - ראש הרשות הפלשתינית מחפש סעד בהחלטה חדשה של מועצת הביטחון בזכות הקמת מדינה פלשתינית עצמאית, בניסיון להשיג מעמד חברות לפלשתין במוסדות בינלאומיים, ומצפה למעורבות רבה יותר של המעצמות בכפיית הסדר על ישראל.
אין מנוס מן המסקנה כי אבו מאזן, בגיל 83 ובמצב בריאותי לא הכי משופר, להוט עוד פחות מאי פעם בעבר להיכנס לתהליך שבסופו תידרש הכרעה היסטורית לא פשוטה וגם לא קלה לעיכול. קשה לו עוד יותר לעשות זאת כאשר יוקרתו ברחוב הפלשתיני בשפל המדרגה וחמאס מאשים אותו ללא הרף בשיתוף פעולה עם ישראל. אבו מאזן, כך נראה, מעדיף להשאיר את עשיית השלום ו"כאב הראש" ליורשיו. כך גם יוכל להירשם בהיסטוריה כמי ש"לא ויתר על שעל מאדמת פלשתין". עובדה זו אינה פוטרת את ישראל מן הצורך לדאוג כבר עתה ל"יום שאחרי" ולנסות להידבר עם המדינות הערביות המתונות, השותפות לדאגה לגורל עזה, גם על דפוס הפתרון הרצוי והאפשרי ביהודה ושומרון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו