קטן עליה

משך שלוש שעות של שיחה עם פדות רוטנמר בבית קפה ירושלמי קטן, אי אפשר להתעלם מהמבטים שנשלחים לעברה בלי הפסקה. "עזוב, קטן עלי", היא אומרת בחיוך כשאני שואל אותה על זה.

היא בת 24, וגובהה 128 ס"מ, אבל קומתה הנמוכה ממש לא מונעת ממנה להרגיש על הגובה. להפך. היא נהנית לשרבב מדי פעם ביטויים כמו "מדברת איתך בגובה העיניים" ו"קטונתי", לא בלי לעשות פאוזה לרגע, כדי לוודא שהבנתי את חידוד הלשון. 

מגיל צעיר היא חלמה להיות מורה. מייד לאחר תום לימודיה החלה לחפש עבודה, אבל גם התשובות השליליות שקיבלה מ־15 בתי ספר לא עצרו אותה. בניסיון ה־16 מצאה עבודה בבית ספר נחשב.

אחרי שנחשפה לסרטון ה"כִיפים" הוויראלי של המורה בארי ווייט ג'וניור מצפון קרוליינה, שבו הוא מראה כיצד הוא לוחץ יד לכל אחד מתלמידיו בדרך מיוחדת, החליטה רוטנמר ליישם את המנהג בכיתות שהיא מלמדת, ואף צילמה סרטון דומה. הסרטון זכה להצלחה מסחררת והפך לוויראלי, עם עשרות אלפי צפיות בווטסאפ ובפייסבוק.

במקביל, היא הפכה למרצה מבוקשת, שחולקת עם מאזיניה את סיפור חייה תחת הכותרת "מכוונת גבוהה", ומעבירה מסר של העצמה.

"ביום־יום אנשים לא יודעים איך לדבר איתי", היא אומרת. "לא יודעים איך לפנות אלי - 'גמדה', 'קטנה' - תמיד יש מבוכה. אבל בהרצאות, כשזה מגיע ממני, זה שובר את כל החומות".

סיפור הצלחה

פדות ("חופש, חירות, גאולה - זה מה שההורים שלי אהבו") ממש לא מתביישת לדבר על הגובה שלה. עמוד הפייסבוק שלה נקרא "פדות - גמדה שמחוללת שינוי". אבל לספר את סיפור חייה קשה לה הרבה יותר. "אם אתלונן על מה שעברתי ואספר על הקשיים, זה יעורר רחמים. אני לא רוצה את זה, לא רוצה שירחמו עלי. אני לא רוצה שזאת תהיה כתבה על מישהי שחוותה ילדות קשה".

זה מה שאת מספרת בהרצאות, התגברות על הקשיים.

"נכון. אבל לא מתוך מסכנות. מתוך הצלחה".

היא נולדה לפני 24 שנה בכפר ארמונטייר שבצרפת, למשפחה חרדית ליטאית. בת לשלמה ולחנה, ילדה עשירית מתוך שישה בנים ושש בנות, הגדול בן 35 והקטן בן 17. כולם, כך היא מספרת, 1.75 מטר ומעלה. 

"מייד כשנולדתי אמרו להורים שלי שזה לא המקרה הקלאסי של 'זה הקטן גדול יהיה'. רואים את זה מייד, הפרופורציות של הגוף שונות. אמרו להורים שלי שתהיה להם בת נמוכת קומה, והם לא ממש ייחסו לזה חשיבות. למעשה, לא עסקו בזה בכלל בבית, זה היה עניין טכני לחלוטין. הגישה היתה: 'אם את צריכה משהו, נוריד לך אותו'. 

"ביום־יום אנשים לא יודעים איך לדבר איתי" // צילום: מירי צחי

 

"יש בתים שהופכים אותם למונגשים יותר, אצלנו הכל היה רגיל. לא שינו בשבילי שום דבר. כשרציתי להוציא כוס מהארון, הייתי מטפסת על כיסא או מבקשת שיורידו לי. גם היום, כשבאים אלי הורים ושואלים איך להתמודד עם ילד נמוך קומה, אני אומרת להם להתנהג רגיל. הילד בסדר, הוא רק נמוך, זה לא אסון".

בגיל 5 עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בירושלים. "עד שהגעתי לבית הספר בכלל לא הרגשתי שמשהו חריג אצלי", היא אומרת. "אבל בכיתה א', כשכל הבנות יושבת במעגל על הכיסאות והרגליים שלהן נוגעות ברצפה ושלך לא, זה מביך. כשיש תמונה כיתתית ואותך שמים בפינה 'כדי שיהיה סימטרי', אתה מבין שזה חריג.

"אבל אל תרחם עלי, היו גם יתרונות", היא מוסיפה מייד, לפני שנספיק לרחם עליה. "הייתי מספר אחת במחבואים, היה קשה מאוד למצוא אותי. תמיד ניצחתי בזה".

למעט תקריות ספורות, בבית הספר הרגישה בנוח. "שמו אצלנו דגש גדול על 'בין אדם לחברו'. המורות והחברות שלי תמיד היו רגישות לזה. הקשיים הגדולים והתקריות המעליבות היו מחוץ לבית הספר. ילדים תמיד דאגו להזכיר לי שאני חריגה, עם שאלות כמו 'למה את כזאת קטנה?', 'נולדת ככה?', 'קרה לך משהו כשהיית ילדה?' 

"ילדים הרבה פעמים לא מבינים מה זה אכזריות ורוע. הם חושבים שלצחוק על מישהו הופך אותם למשהו. בדרך חזרה מבית הספר הייתי צריכה לעבור ליד בית ספר אחר, ותמיד כשעברתי שם ילדים היו נדבקים לגדר ומתחילים לקרוא קריאות גנאי והעלבות - 'תראו את הגמדה הזאת', 'פצפונת', כל מיני.

"זה היה יומיומי. לא היתה לי דרך אחרת ללכת בה, ובכל יום הייתי צריכה לעבור שם ולדעת שזה יקרה. 

"הייתי מגיעה הביתה ומספרת לאמא שילדים צחקו עלי. התשובה שלה היתה תמיד שמה שאנשים אומרים מעיד על הבעיות שלהם, לא עלי. נכון שמילים של ילדים פוגעות כמו חיצים, אבל הפנמתי את זה שהדיבורים שלהם מעידים עליהם. שאין להם רגישות לזולת, שהם פגומים במידות של 'בין אדם לחברו'. זה העליב, אבל לא הייתי ילדה סובלת או ילדה שזקוקה לרחמים".

ההצקות ברחוב המשיכו גם כשהתבגרה. "הלכתי עם חברות בירושלים, ופתאום עברו לידנו שני בחורים. אחד אמר לשני: 'תראה את היצור הזה', והשני אמר ברכה בסגנון 'ברוך משנה הבריות'. זה לא העליב אותי, כמו שזה הדהים אותי. הייתי המומה מהיצירתיות שלהם. מה זה יצור? זו חיה. ולברך? זה הזוי.

"במקרה אחר מישהי שאלה אותי אם אני מופיעה בקרקס. אחת עצרה אותי ברחוב ואמרה: 'כדאי לך לשים נעליים גבוהות ושמלה עד הרצפה, ואז לא יראו'. שאלתי את עצמי מה לא יראו? מה יש לי להסתיר?

"במקרה אחר ניגשה אלי מישהי, התחילה לדבר איתי ואמרה לי: 'שתהיי בריאה'. למה תהיי בריאה? מה, אני חולה? אני רק נמוכה, זו לא מחלה. או מישהי שאמרה: 'את דווקא נראית מטופחת'. מה זה דווקא? אם אני נמוכה, אני צריכה להיות מוזנחת, עם כתמים של שוקולד על השמלה? למישהי אחרת היית אומרת דבר כזה? 

"יש מקרים של אנשים שמנסים לעשות טוב, אבל לא יודעים איך. חוכמת חיים היא מתנה שלא לכולם יש. אני יודעת שהרבה אנשים אומרים לי דברים ממקום טוב, שרוצים להחמיא לי, אבל צריך לדעת לפעמים איך להגיד".

המנהלת התחילה להזיע

שני חלומות היו לה לאורך השנים: להצליח לנשק את המזוזה בלי כיסא - ולהיות מורה. "למה מורה? כי אני מאמינה שלכל בן אדם בעולם יש מתנה שאלוהים נתן לו, והוא צריך להשתמש בה.

"לי יש מתנה מיוחדת. אני יכולה להראות לתלמידים מה קורה, מגובה העיניים. אני יכולה להראות לתלמידות הצעירות שלא הנתונים שלהן יקבעו, אלא מה שהן יעשו עם הנתונים שלהן. אני יכולה להראות להן שלא משנה עם מה נולדת, משנה מה את עושה עם זה".

היא למדה בסמינר והמשיכה ללימודי הוראה ותיאטרון במכללת אמונה. בסיומם, בגיל 20, שלחה קורות חיים לכמה מוסדות חינוך בירושלים.

"הייתי בטוחה שבתוך כמה שבועות אני מתחילה לעבוד, אבל זה לא היה ככה. יום אחד הטלפון מצלצל, ואני מקבלת הזמנה לראיון בבית ספר נחשב. המזכירה מספרת לי שאחת המורות עזבה, והם צריכים מחליפה. 

"התלבטתי אם להגיד לה שאני נמוכה, אולי זה ירתיע. כשאני שואלת בהרצאות שלי את הקהל מה לדעתם הייתי צריכה לעשות, אומרים לי שהייתי צריכה לרמוז לה. יכול להיות. בכל מקרה החלטתי לא להגיד. גם המזכירה לא אמרה לי בטלפון איך היא נראית, ולכן לא חשבתי שאני צריכה להגיד לה איך אני נראית.

"יש מקרים של אנשים שמנסים לעשות טוב, אבל לא יודעים איך" // צילום: מירי צחי

 

"בבוקר הראיון אני מגיעה לבית ספר, סגנית המנהלת רואה אותי וקצת מופתעת. היא מסמנת לי שאני יכולה להיכנס. ואז נכנסת המנהלת, רואה אותי, ומתחילה להזיע. מאדימה. 

"היא שואלת אותי כמה שאלות, על מה שלמדתי, ואז שואלת, 'מה תעשי אם תלמידים ישאלו או יצחקו? ואיך תסתדרי עם הלוח הגבוה?'

"הסברתי שזו לא בעיה. מקסימום אקח כיסא ואטפס עליו. היא אמרה שזה בעייתי בגלל בעיות ביטוח, ופתאום שינתה כיוון. 'את מקסימה, אבל בעיקרון לא צריכים מורה'. אמרתי, 'אז למה קראתם לי?' והיא מלמלה משהו כמו 'חשוב שיהיה גיבוי'.

"כל הראיון ארך פחות משבע דקות. יצאתי משם והרגשתי שהגרון שלי נחנק, חשבתי על אנשים בלי לב. חזרתי הביתה מאוכזבת, עם דמעות, אבל חזקה יותר במחשבה שלא חשוב מה - אני אהיה מורה. אין 'לא צריך', אין 'לא יכול'. יש לי חלום, ואני אלך איתו עד הסוף.

"המשכתי לשלוח קורות חיים. במשך שנתיים עברתי 17 ראיונות ב־17 בתי ספר שונים. 15 מהם דחו אותי, עם שניים זה לא הסתדר מסיבות שונות. זה היה מתסכל מאוד, היו לי מחשבות של 'מה אני שווה' ו'לא צריך אותי'. 

"עד שבחודש מארס לפני שנתיים התקשרו מבית הספר 'אהבת ישראל', בית ספר ממלכתי דתי נחשב מאוד בירושלים. אמרו שנתקעו בלי מורה לכיתות ב'-ו' ושאלו אם אני יכולה להגיע בדחיפות. הגעתי, וגם במקרה הזה סגנית המנהלת היתה מופתעת. אבל אחרי שיחה קצרה, היא שלחה אותי להיכנס לכיתה ב'.

"הילדות היו מאוד מופתעות. בהתחלה היתה קצת מבוכה, שמעתי גם צחקוק קל. כדי להפיג את המתח אמרתי להן שאני יודעת שיש כאן בנות מאוד חכמות, שלפתי בובה, ואמרתי שקוראים לה 'בובה תשובה', כי היא נותנת תשובה לכל שאלה שהן רוצות לשאול. 

"ככה הבנות נפתחו והתחילו לשאול. 'המורה, למה את נמוכה?', 'נולדת בארץ הגמדים?', 'שתית קפה כשהיית קטנה?' היו שאלות עד סוף השיעור, ועניתי על כולן. הסברתי להן שאלוהים נותן לכל אחד מתנה מיוחדת והוא צריך להשתמש בה, ולי נתנו מתנה לדבר איתן בגובה העיניים".

יחס אישי לכל תלמידה

כיום היא משמשת מורה מקצועית לדרמה וליהדות, ומלמדת בבית הספר שלוש פעמים בשבוע, בכיתות א'-ב' ובכיתה ו'. לפני כמה חודשים הפכה למיני־סלבריטאית, כשסרטון הכיפים שלה התפרסם.

"ראיתי את הסרטון של המורה האמריקני, שעושה לחיצת יד אישית עם כל תלמיד, ומאוד אהבתי את זה. החלטתי ליישם את זה עם התלמידות שלי, וכולן נרתמו לעניין. היום הן מחכות לזה, אני מרגישה שזה מה שעושה לנו את השיעור. 

"לפעמים מורים חושבים ש'צריך להספיק חומר'. אבל אני חושבת שדברים מהסוג הזה יוצרים מוטיבציה וחיבור בין המורה לתלמיד, ואחר כך זה משפיע גם על העברת התכנים.

"הקשר שיש לי עם התלמידות מדהים. הן מתייעצות איתי על דברים שקורים להן ולומדות מהמצב שלי. היה מקרה שאמא התקשרה אלי וסיפרה שלבת שלה יש מכשיר שמיעה, והיא התביישה ללכת איתו עד שראתה אותי ואמרה לה: 'המורה פדות לא מתביישת מהגובה שלה, אז גם אני לא צריכה להתבייש'. מאותו יום היא התחילה ללכת עם מכשיר השמיעה. זה מאוד ריגש אותי".

קיבלת תגובות ממורים לסרטון שלך?

"קיבלתי תגובות ממורים ומגננות, שאמרו שזה ריגש אותם, וחלקם אימצו את שיטת הכיפים בכיתות שלהם. היתה גם אמא אחת שהתקשרה ואמרה שהבת שלה יתומה מאב, וכל הזמן מחכה לשיעור דרמה כדי לעשות את הכיפים והחיבוק עם המורה פדות".

היא מתגוררת עם הוריה בירושלים. בשנה האחרונה היא החלה להעביר הרצאות שבהן היא מספרת את סיפורה האישי, והפכה למרצה מבוקשת גם בגופים גדולים - כמו בתי המשפט, משרד החוץ, חברת החשמל, רפאל והסתדרות המורים. בין בית הספר וההרצאות היא מוצאת זמן להתנדב בעמותת "זכרון מנחם", שבה היא מפעילה פעם בשבוע חוג תיאטרון לילדים חולי סרטן.

"הילדים מחכים לזה", היא אומרת בעיניים נוצצות. "אנחנו יוצרים הצגות ומעלים אותן. זו חוויה. אני מרגישה שזה פותח אותם ומחזק אצלם את הביטחון העצמי. אמרו לי שכשהנפש חזקה, גם הגוף בריא. אני מקווה שזה באמת מועיל להם". בשאר הזמן היא לומדת נהיגה (ברכב מיוחד, שבו הדוושות קרובות יותר). בן זוג עדיין אין לה.

איזה גבר את מחפשת?

"בחור חתיך, מטר שמונים, עיניים כחולות, בלונדיני, עם מידות טובות, ירא שמיים וטוב לב", היא אומרת בחיוך גדול. "למה לא? לא מגיע לי? נכון, זה אתגר. אבל עשיתי כבר דברים בלתי אפשריים, אז למה זה לא? אנשים חושבים שאם אני נמוכת קומה, אז אני צריכה להיות עם מישהו שגם הוא נמוך קומה". 

הציעו לך שידוכים?

"אני מקבלת הצעות משדכניות וממכרים מהמגזר החרדי והחרדי־לאומי. יצאתי כמה פעמים לפגישות עם בחורים גבוהים, אבל לא היתה כימיה. אני רוצה לצאת רק עם גברים בגובה רגיל".

את מספרת שהחברה מתייחסת בעוינות לשונות שלך, ובו בזמן פוסלת אנשים כמוך כשידוך.

"אני חושבת שגם לגברים נמוכי קומה מגיעה מישהי גבוהה. חשוב לי לצאת עם גבוהים, מגיע לי, עשיתי משהו בחיים שלי. אני מביאה איתי ערך גבוה", היא אומרת, ושוב מגיע החיוך רב המשמעות. "אני לא נפגשת עם מישהו שנרתע מהגובה שלי. אני אומרת לכולם מראש שאני נמוכה. יש לי מחזרים, ואני שואלת בפירוש אם מפריע להם שאני נמוכה, והתשובה היא לא".

חברות חרדיות שלך בוודאי התחתנו מזמן. זה מפריע לך?

"זה נכון, חברות שלי התחתנו, וכבר יש כאלו עם שלושה ילדים. נכון שהלב קצת נצבט, אבל אני יודעת שגם הזמן שלי יגיע. אני לא רוצה שיחשבו שאני מתה להתחתן, או שאני מסכנה כזאת. אני רוצה להתחתן, אני רוצה ילדים, אני אוהבת ילדים, אבל אני לא מסכנה.

"נכון שקשה יותר להכיר גברים בחברה החרדית, כי אין דבר כזה היכרות מקרית. לא הולכים לתנועת נוער או למועדונים, שאלה מקומות שבהם אפשר להכיר. הכל יותר מסונן, יותר סגור. אין הזדמנות ליצור קשר עם מישהו, הכל דרך שדכנים ודרך מבררים.

"אני גם יודעת שלא יציעו ל'שפיץ' של ישיבת חברון גמדה. זה באמת אתגר. אבל אני לא הולכת רק דרך שידוכים, אני פתוחה לשמוע גם על בחור חרדי וגם על דתי־לאומי. חשוב לי שהוא יהיה טוב, עם לב טוב ומידות טובות, וכן, גם גבוה".

judadatit@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו