"אני זוכרת שהרמזור של דיזנגוף סנטר התחלף לירוק, פניתי ימינה לרחוב המלך ג'ורג', ורגע אחרי זה היה בום אדיר, זעזוע מאוד קרוב", משחזרת הזמרת רונית שחר (49). "היה הלם, שוק, שקט גמור. אחרי דקה בערך התחלנו - אני והמפיק שלי יהודה עדר, שהיה איתי ברכב - לשמוע את הסירנות. ואז הבנו שמדובר בפיגוע. זה היה הפיגוע המפורסם בדיזנגוף סנטר במארס 1996, ערב חג הפורים, שפספס אותנו ממש בכמה שניות. מייד התקשרתי לאמא שלי להגיד שאני בסדר, עוד לפני שהודיעו בחדשות, ויהודה לקח את האוטו שלי לחפש את הילדים שלו, כי הקווים הסלולריים קרסו. למזלנו, המשכנו כמה מטרים מאחורי איזה בניין ולא חזרנו אחורה, אז תמונות הזוועה נחסכו מאיתנו".
הטראומה חזרה אלייך בהמשך?
"לא, אולי כי לא ראיתי את הזוועה ממש בעיניים. כן היתה אצלי הכרה שהחיים שלי ושל יהודה ניצלו אז בנס. עברתי לאורך השנים טיפולים פסיכולוגיים, אבל לא התמקדתי דווקא בפיגוע. גם כשיהודה ואני נפגשים או מדברים, הנושא הזה לא עולה. עברו יותר מ־20 שנה והחיים ממשיכים. באופן רגשי נקשרתי לסיפור של שלוש נערות, חברות מתל מונד, שחצו אז יחד את מעבר החציה ונהרגו יחד בפיצוץ. הופעתי אחר כך באירוע לזכר אחת מהן, בת־חן שחק. סיפרתי שם שהפיצוץ פספס אותי בכמה מטרים".
• • •
חצי שנה אחרי היום ההוא, בספטמבר 1996, הוציאה שחר את תקליט הבכורה המצליח "שלום לתמימות", אלבום רוק אקוסטי ברובו, שהצליח דווקא בתקופה שבה הרוק הישראלי הרועש נדחק מהרדיו. האלבום כלל אסופת שירים אישיים שהפכו ללהיטים גדולים (בעיקר שיר הנושא ו"אהוב יקר") והגיע למעמד פלטינה. במקביל, שחר סומנה ככוכבת החדשה של הרוק הנשי בישראל.
הרגשת אז כוכבת?
"ממש לא. בכלל הייתי במקום אחר בתפיסה. הייתי מאוד תמימה. מעולם לא התעסקתי במשמעות של היצירה שלי כלפי חוץ. התנהלתי בפער גדול מאוד מההצלחה המסחרית שהיתה לי אז. מבחינתי עשיתי אלבום, הצליח, ויאללה, נקסט. גם אף פעם לא חיפשתי להיות מפורסמת".
אחרי האלבום הראשון היתה ציפייה ממך להמשיך את ההצלחה.
"באופן טבעי, בחברת התקליטים רצו שאמכור עוד אלבומים, בזמן שאני בכלל לא הבנתי באיזה מגרש אני משחקת. היה אז רעש מאוד חזק מבחוץ, עם ציפייה ששוב אעשה משהו מסחרי. אבל אני מעולם לא התכוונתי שזה יהיה מסחרי. בחיים לא כתבתי שיר כדי שיתאים לקהל או לחברת תקליטים או לרדיו. אני לא בנויה ככה, לא מסוגלת לעבוד עבור הצלחה על חשבון הדיוק שלי עם עצמי".
באותה השנה, 1996, חוותה משבר אישי כבד עם מות אביה. "אבא שלי, יוסי, מת מסרטן בדיוק כשהאלבום יצא. התגובה שלי היתה להמשיך ולתפקד. היה בי משהו שגרם לי להחזיק בשתי ידיים את מה שיש לי באותו רגע, כדי שגם זה לא יקרוס. ככה הראיתי לעצמי שאני אדם חזק".
ומתי באה הנפילה?
"אחרי שנה וחצי. פתאום קלטתי את המוות שלו והפנמתי שזה לא דבר שחולף. הלכתי אז לטיפול פסיכולוגי, שעזר לי מאוד להתמודד ופתח אצלי עוד דברים. הבנתי מי אני ואיך לדייק את עצמי, לצמצם את הפער בין מה שלימדו אותי להיות, שזה להיות כל הזמן בסדר, לבין מי שאני באמת.
"אחרי הטיפול הנקודתי המשכתי עם הטיפולים לאורך השנים, בתקופות. מבחינתי זו מתנה".
"הרגשתי משיכה לבנות מאז שהייתי נערה מתבגרת". שחר // צילום: קוקו
אחד הדברים שנפתחו בטיפול הפסיכולוגי היה הזהות המינית שלך?
"כן, אבל אני אף פעם לא יצאתי מהארון ואף פעם לא הגדרתי את עצמי. לא דיברתי הרבה על הנושא, כי עיקר הדיבור שלי היה פנימי והדיאלוג שלי עם עצמי הוא מורכב. אני יודעת שאנשים מחפשים כותרות, אבל אין לי הגדרה. אהבתי בנים ואהבתי בנות. הלכתי עם הלב. הרגשתי משיכה לבנות מאז שהייתי נערה מתבגרת, אבל לאורך השנים היו לי יחסים גם עם גברים וגם עם נשים. זה היה גם מבלבל וגם משמח. באיזשהו שלב התחלתי להרגיש שלום פנימי".
מתי הכרת את האישה הראשונה שאהבת?
"בגיל בוגר. אבל הבת שלי, נועם טל שחר, נולדה מקשר עם גבר", היא אומרת ומתייחסת למוזיקאי דדי טל, שאיתו עבדה על האלבום השני שלה. "חיינו יחד שלוש שנים. אז יכולים לשאול, איך זה שהרגשתי שאני אוהבת נשים ובכל זאת היה לי קשר עם גבר? אצלי הדברים הם מורכבים וכל אחד מוזמן להגדיר אותי איך שהוא רוצה. אין לי שום בעיה עם זה".
שילמת מחיר על המיניות שלך? מישהו פגע בך, התייחס אלייך לא יפה?
"שאלה מעניינת. לא חושבת שפגעו בי. עברתי תהליך שהתחיל מבלבל ובסופו הרגשתי שלמה עם עצמי".
חווית הטרדות?
"לא חוויתי הטרדות מנשים. כמו כל אישה, חוויתי פה ושם הטרדות מגברים שעברו את הגבול, אומרים להם 'די' והם מפסיקים. זה קרה מחוץ לתעשיית המוזיקה. לא זוכרת משהו שקרה בתוכה. למזלי, לא עברתי משהו דרמטי שהותיר בי פצע או צלקת".
את מגדירה את עצמך פמיניסטית?
"שרה סילברמן אומרת שאף פעם אל תגידו לילדות קטנות 'את יכולה להיות כל מה שאת רוצה', כי זה הרגע שבו נשתל לה הרעיון שאולי היא לא יכולה. כי מי אמר שהיא לא יכולה? ככה אני בעצמי גדלתי וככה גידלתי את הבת שלי.
"אני לא עוסקת בפמיניזם, אלא חיה את חיי. אני קשובה לסוגיות פמיניסטיות. אני רואה שנשים משתכרות פחות מגברים וזה דורש תיקון. יש דברים שמושרשים חזק בתרבות. למשל, נשים פמיניסטיות העירו לי שאני מדברת בלשון כללית בזכר. נגיד, כשאתה הולך, כשאתה חושב. העירו לי להגיד כשאני הולכת, כשאני חושבת".
כך או כך, בשלוש השנים האחרונות שחר בזוגיות עם אישה, שמסרבת לכל סוג של חשיפה: "היא ממש לא רוצה שיידעו מי היא, ואני מכבדת אותה. אני בזוגיות טובה, יש אהבה טובה, אבל אנחנו לא גרות יחד. אני גרה עם הבת שלי, שכיום היא כבר בת 18 וחצי, מאוד מוכשרת, שרה מקסים וגם מציירת. בשונה ממני, היא לא צריכה קהל כדי לשיר. היא סיימה עכשיו טירונות ומחכה לקורס צבאי שייפתח".
לא המלצת לה על להקה צבאית, כמוך?
"אני לא אומרת לה כלום, היא עושה מה שבא לה. לפעמים היא מקבלת ממני עצות, לפעמים לא. לפעמים היא רוצה לשמוע, לפעמים לא. גיל ההתבגרות זה סיפור בפני עצמו. היא ילדה מקסימה, אבל יש לה את עצמה ואת הרצונות שלה. אני מקווה שכאמא אני עושה דברים נכון. אני בהשתדלות אינסופית ולומדת את המורכבות של הדברים, מתוך רצון מתמיד להיות אמא טובה יותר. מה, יש הורה שיגיד שהוא הורה טוב? אני אמא דאגנית ומחפשת את המינון הנכון שבין לדאוג ללסמוך.
"אבא שלה, שלא גר איתנו, שותף בגידול שלה. נועם גדלה כשהיא רואה מסביב עולם לא קונבנציונלי, עם משפחות של חברות שלי שהן לא רגילות לגמרי. יש לה הורים מוזיקאים ואמנים, יש לה דודים שעוסקים ביוגה, יש לה דודים דוסים, היא מכירה הכל".
רצית עוד ילדים?
"אני לא יכולה להגיד שלא, אבל לא בכל מחיר. זו החלטה שצריכה להגיע מתוך זוגיות יציבה, אולי אז זה כן יכול לקרות. אולי זה עוד יקרה, למרות שקשה לי להאמין. אם אני מאוד ארצה זה יקרה, אבל אני לא במקום המוחלט שממנו צריך להתמסר לזה מבחינת אנרגיות".
• • •
במקביל לזוגיות החדשה, אחרי שנים שבהן גרה במושבים בשרון, חזרה שחר בשנים האחרונות לגור בתל אביב, בשכונת יד אליהו. "הבוקר, בשעה ארבע, העירו אותי עם רעש נוראי של קונגו מתחת לחלון. נראה לי שאלה פועלים שמבצעים שיפוץ. אני לא יודעת אם מותר להם בכלל להרעיש בשעה כזאת.
"אני תמיד אמביוולנטית בין העיר לכפר וכתבתי על זה את שיר הנושא של האלבום החדש, 'לרדוף אחרי הרוח': 'בסוף חזרתי אל העיר, אבל השארתי בעיקר / געגועים לאדמה, האהבה שלי לכפר'. יש לי תחושה שעוד אחזור לכפר, כי אני מאוד אוהבת את הטבע והוא חסר לי. יש לי בבית כלבה ושלוש חתולות ואני מאכילה גם חתולי רחוב. במושב הייתי מאכילה 30 חתולים. בעלי חיים עושים לי את זה".
אף שהיא גרה בדרום תל אביב, שחר מבקשת להיפגש בבית קפה בצפון העיר, שם היא מרגישה נוח יותר. לאספרסו שלה נלווית צלוחית עוגיות על חשבון הבית. אישה אחת ניגשת להחמיא לה על ההופעה האחרונה בזאפה.
"אני חיה מהמוזיקה שלי". שחר // צילום: רונן אקרמן
הוצאת עד היום שישה אלבומים, כולל החדש, אבל קצת נעלמת מהתודעה.
"אני לא התכוונתי להיעלם. קרו אצלי תהליכים של הבשלה איטית. עברו אצלי ארבע־חמש שנים בין אלבום לאלבום. היו לי עכבות. לקח לי זמן למצוא מי אני כאדם יוצר. חשבתי ששירים חדשים יבואו לי בלי להתאמץ, אז חיכיתי להם. כאילו זה לא תלוי בי. לא הבנתי שיש מגרש שבו מתנהלים, שנקרא קריירה. לקח לי זמן להבין שצריך להיות בקשר יומיומי עם המקום היצירתי שלך. אבל בדיעבד לא יכולתי לעשות שום דבר אחרת, כי זו הדרך שלי. כל התהליכים שעברתי היו מדויקים לאותה נקודת זמן, וכמעט בכל אלבום יש לי שיר או שניים שנשארו וממשיכים איתי".
קהל רחב לא שמע ממך המון שנים.
"כי הם לא חיפשו אותי. האלבום הראשון הגיע להמון אנשים בלי שהם חיפשו אותי. באלבומים הבאים, שהיו פחות מסחריים, היה צריך לחפש אותי כדי להגיע אלי. רוב האנשים הם לא הקהל ההארד־קור שלי. ויש לי קהל כזה, שמתעניין בי, הולך איתי כל השנים, מתעמק בטקסטים ואומר לי ששירים מסוימים נכתבו עליהם אישית, מה שתמיד מרגש אותי. ויש כאלה שלאורך הדרך פתאום גילו אותי מחדש. עדיין עוצרים אותי ברחוב ושרים לי להיטים שלי".
איך הסתדרת כל השנים מבחינה כלכלית?
"אני מופיעה כל הזמן, מאז ועד היום, 3-6 הופעות בממוצע בחודש. חורשת את הארץ לצפון ולדרום, מגיעה להמון מקומות שלא שמעת עליהם, חלקם קטנים, והקהל מקבל אותי באהבה (ב־14.4 תופיע ב'נוקטורנו' בירושלים, ב־21.4 ב'ליקר' במשגב וב־11.5 ב'סינקופה' בחיפה). יש לי, למשל, הופעות קנויות מראש בקיבוצים, וגם אם חלק מהם לא בעניין, לא מכירים, יש לי אתגר לרתק אותם. זה לא מעליב, זה מגניב. וגם כשיש הופעה לא מוצלחת, המענה שלה הוא ההופעה הבאה.
"במקביל, בשנים האחרונות אני מלמדת קבוצות של תלמידים בסדנת כתיבה והלחנה. כשהייתי נערה בתיכון חלמתי לעשות מוזיקה, היתה לי פנטזיה לחיות ממוזיקה, וזה קורה, מתממש. אני חיה מאוד בשלום עם המקום שאני נמצאת בו. עם זאת, אני לא יכולה להסתכל על עצמי כמוצר ששווה כסף ולדעת לסחור בעצמי, אני גם לא טובה בזה. לכן אני לא מנהלת את עצמי ולא סוגרת לעצמי הופעות".
חווית לאורך השנים קשיי פרנסה?
"אף פעם לא. יש חודשים כאלה וחודשים כאלה, אבל בסיכום שנתי אני חיה מהמוזיקה שלי. זה מקצוע שגלום בו הרבה כסף, מהופעות, מתמלוגים, מהפקות. אני מרגישה בת מזל. העתיד הכלכלי שלי לא מדאיג אותי בכלל. אין לי חרדת קיום".
• • •
היחס שלה לכסף בא לידי ביטוי גם בשם האלבום החדש שלה. "אני מתמקדת בלחפש רוח במובן הרוחני בחיים שלי, בשבילי זה אושר. אני כמעט סגפנית בכל מה שנוגע לתרבות הצריכה. אין בי שום יצר ושום צורך בדברים חומריים. שים אותי באוהל עם גיטרה ואני מאושרת. אני גרה בדירה שכורה כי צריך שלבת שלי יהיה חדר. יש לי רכב מודל 2006 כי צריך אותו, לא מעבר. אני שונאת לקנות בגדים, קונה רק כשאני צריכה. לא אוהבת שופינג".
ממה עוד את נמנעת?
"לא מבינה את הכיף של לנסוע לחו"ל. אני נוסעת לחו"ל, אבל לא מהמקום של צריך לנסוע כי כולם עכשיו נוסעים. לא אוהבת את המושג 'יום כיף', כי זה אומר ששאר החיים חרא. מה זה לקחת חופש? אנשים צריכים לחיות כמה שיותר בתחושת חופש. מי שעובד בעבודה שהוא לא אוהב, שיקום וילך משם".
את האלבום החדש מימנה באמצעות גיוס המונים. "גייסתי בהד־סטארט 73 אלף שקלים בחודשיים וחצי. אחרי שלוש חברות תקליטים, עכשיו אני עצמאית. ראיתי שהרבה אמנים עושים הד־סטארט והחלטתי לעשות גם. זו הרפתקה שאתה לא יודע מה יקרה בה. במקביל הקלטתי את האלבום, כשהאולפן הוא בשבילי קודש הקודשים, אז היתה תקופה מתוחה עם המון אינטנסיביות".
• • •
עטיפת האלבום החדש
"לרדוף אחרי הרוח" הוא אלבום יפה, שנשמע לעיתים מעט מיושן לעומת הסגנונות ששולטים כרגע בפופ המקומי, אבל היא מרוצה מהחשיפה שהוא זוכה לה בימים אלה. "אלבום שישי שאני כותבת ומלחינה, ושלישי שאני גם מעבדת, הפעם בעזרת אלון אוחנה. הוצאתי סינגל ראשון, 'כאן זה לא אמריקה', שהתקבל יפה ברדיו. אחריו יצא 'מנוחת הלוחם', שהושמע פחות. עכשיו יוצא סינגל שלישי, 'אחרי שאת תבכי ים', ונראה מה יקרה איתו. התגובות שאני מקבלת על השירים נהדרות".
את מרגישה שזה שוב קורה לך כמו פעם?
"לא יודעת אם כמו פעם, אבל עכשיו זה קורה. היה לי מופע השקה עוצמתי, היו הופעות ליום האישה הבינלאומי, יש התעניינות ויש עוד הופעות בהמשך. תקופה אינטנסיבית".
מה המקום שלך, כשהדברים הכי מצליחים הם פופ צעיר כמו סטטיק ובן־אל ועומר אדם?
"פחות יש לי צורך לעשות פופ שנשמע כמו חגיגה. אולי אלך למקום פופי אם במקרה אכתוב שיר כזה, אבל עד היום לא הלכתי לשם. גם כשאני יוצרת שיר קצבי, טבעי לי לקחת אותו למקום של רוק ולא של פופ. אבל מי בכלל קובע מה האופנה ומי מחליט מה היא?"
למשל, גלגלצ. את כמעט לא בפלייליסט.
"אני לא יכולה ליצור שירים לתחנת רדיו ולאבד את מי שאני. זה לא יקרה. יש כאלה שמנסים לעשות את זה, אבל מה אם אמן מנסה לזייף את עצמו כדי שישמיעו אותו ברדיו ובסוף לא משמיעים? עם מה הוא נשאר, איזה מין אמן הוא, איפה המחויבות שלו לעצמו?"
ב"כאן זה לא אמריקה" את שרה את המילים של לירון תמם: "לנו אין מיילים לנסוע בשביל לכפר על חטאים... וזה אותם החטאים, תמיד הם ילוו אותנו". אילו חטאים?
"אולי אלה הקונפליקטים החברתיים שהופכים את המדינה שלנו למיוחדת וגם למשוגעת. מצד אחד יש כאן איכויות, רוחניות, שפה, עומק, רעות וערבות הדדית. אלה דברים ששייכים לפה. מצד שני יש כאן טירופים וקהות חושים שנכנסו לפה, שזה על הפנים.
"הכל נהיה לעומתי. כשבן אדם אומר משהו, יש אפס סובלנות להכיל דעה אחרת. אם מישהו לא מסכים איתי, מייד יש התלהמות חסרת מעצורים. רואים את זה הכי חזק במקומות שבהם אדם לא מחויב למי שלידו, שזה בכביש ובאינטרנט".
זה מפחיד אותך?
"הלאומנות הקיצונית מפחידה אותי. יש כאן קהות חושים מוחלטת. כשנשרף תינוק ערבי, יש כאלה שמתלהמים, 'כן, אבל כמה זה כבר קורה', ומתחילים לחשב כמה יהודים עושים את זה לעומת כמה ערבים. אבל זה לא הזמן. עכשיו צריך לסתום. להוריד רגע את הראש. הזוועה הזאת קרתה, אז סתמו רגע.
"באותה נשימה, מעצבנת אותי החלוקה הטיפשית לימין ולשמאל. כאילו השמאל שוחר שלום והימין לא. זה לא נכון. מי אמר שהימין שש לקרב? אבל תמיד חייבים איזו כותרת קיצונית. גם מירי רגב מעצבנת אותי. די לחרחר ריב".
מפריע לך שאביב גפן לא יופיע בטקס הדלקת המשואות, למשל?
"לא בטוחה שמדובר בהפסד גדול בשבילו. מעצבנות אותי גם תופעות של טמטום ברוח התקופה. למשל, אנשים ששוכחים את המהות שלהם, אנשים מנותחים, מלאכותיים, כמו הזוג טורטל מ'ארץ נהדרת'".
לעומתם, הרוב לא מצליחים לקנות פה דירה.
"אני מאמינה שזה קשור לכך שאנחנו חיים על החרב, אבל אני לא מבינה בזה מספיק כדי להגיד בדיוק מה הבעיה".
• • •
שחר נולדה באוקטובר 1968 בקריית ביאליק כבתם השלישית של יוסי וציפי, סוחר מוצרי אלקטרוניקה ויועצת חינוכית. "אמא שלי עדיין גרה בקריות והקשר איתה חזק. היא היתה קשובה לצורך שלי לנגן כילדה. ההורים שלי שרו בבית להנאתם ואבא שלי גם ניגן בכינור.
"שניהם נולדו בפולין. בתחילת המלחמה הם ברחו כתינוקות עם ההורים שלהם לרוסיה, גדלו שם ושרדו בשנים קשות, בקור של סיביר. אחרי המלחמה העבירו אותם לגרמניה ומשם הם עלו לארץ ב־1948, כבר בני 11 ו־10.
"אמא שלי זוכרת באיזה מקומות ברוסיה היא גדלה, אבל אני אפילו לא יודעת באיזו עיר בפולין היא נולדה. לא בדקתי. סבתא שלי מצד אבא היתה מספרת הרבה, אבל אני לא ממש זוכרת".
עם השנים הפכו שירים של שחר כמו "אהוב יקר", "נורית" ו"שלחי אותו" למזוהים עם יום הזיכרון לחללי צה"ל. "משייכים כאן שירים לאירועים, כמו את 'אהוב יקר' לאסון המסוקים. זה חלק מהחיים כאן במדינה ויש לי המון כבוד לזה. בנקודה הזו אני מחויבת לקהל ומוקירה את ההכרה שלהם בי", היא מבהירה.
לא רבים יודעים שהיא עצמה בת למשפחה שכולה. "חיים בר זאב, האח הצעיר של אמא שלי, הוא מחללי הצוללת דקר. נולדתי בדיוק תשעה חודשים אחרי שהדקר נעלמה. לא דיברו עליו הרבה אז, אבל היום, בדיעבד, אני מבינה שהשכול היה כמו עננה שישבה מעל הראש של הוריי. מעין מועקה שריחפה מעל החיים, מעל הבית. כיום אמא שלי מדברת עליו, אבל לא יותר מדי. היא גם לא בוכה. היא איבדה את אחיה, איבדה את בעלה, אבל היא נמרה לא קטנה".
אחיה הגדול של רונית עוסק בבנייה. אחותה גילי חזרה בתשובה ומתגוררת במעלות. "היא והמשפחה שלה הם שליחים של הרבי מלובביץ', מגדלים שם ארבעה ילדים. איך מזהים חוזרים בתשובה? שלאמא קוראים גילי ולילדים שמות מהתנ"ך. אנחנו בקשר טוב, אני מבקרת אצלה בבית ואנחנו מדברות על הכל".
גם על היחס של הדת לקהילת הלהט"ב?
"יש דברים בתפיסה שלה לעומת התפיסה שלי, ובהוויה השונה, שכבר אין טעם לדבר עליהם, כי אי אפשר להגיע להבנה ולהסכמה, ואז מורידים את זה מהשולחן והאהבה מנצחת. אני אוהבת אותה כמו שהיא, וזה הדדי, הלב פתוח והכל טוב. זה לא אומר שלא הטריף אותי האבסורד שהדת לא מקבלת את העובדה שיש אנשים כמוני. זה קונפליקט שאין לו פתרון. השיעור הכי מגניב פה הוא הקבלה אחת של השנייה".
אחותך מקבלת את אורח החיים שלך, שאת חיה עם אישה?
"היא כבר קיבלה. אבל אני לא אביא אליה הביתה את בת הזוג שלי. אני לא אבוא לעשות לה קושי אצלה בבית. אם ארצה לעשות את זה, אצטרך לדבר איתה. אולי אין לה בעיה עם זה. אני מעדיפה להתמקד באהבה ולא להכאיב איפה שאפשר שלא".
וכשאת שומעת רבנים קיצוניים מדברים על קהילת הלהט"ב כעל מחלה?
"זה מקומם אותי מאוד ומחריד אותי מאוד. מצד שני צריך להיזהר לא להכליל. זה לא 'הדתיים'. יש לי הרבה בעיות עם התפיסה הדתית. יש בדת דברים נוראיים שלא קל לשאת אותם. למשל, שהכל בלשון זכר ונשים אנונימיות שם לגמרי".
מה חשבת על יונתן רזאל, שהופיע בפני נשים עם מסקינגטייפ על העיניים?
"אני חושבת שהוא לא פגע באף אחד, כי זה עשה שירות לשני הצדדים, גם לו וגם לקהל שלו. אין פה הקצנה. זה לא חורג, אני מניחה, מאיך שהוא חי. בעיניי זה היה מעין רוקנרול של דוסים, כמו שאביב גפן יוריד את החולצה".
• • •
אחת השורות שהכי מזוהות עם שחר של תחילת הקריירה היא "אין בסוף עולם אחר" מ'שלום לתמימות'. באלבום החדש, בשיר 'אהבה טובה', היא שרה: "גם אלוהים איתך, הנה את עצומה... הנה את מאירה".
"כתבתי את השיר הזה לבת שלי נועם. אני לא דתייה ויש לי המון קונפליקטים עם הרעיון של דת, אבל כיום אני מאמינה באלוהים, שזה ההפך מלפחד. מפחיד אותי שהוא לא יהיה איתי. אני מאמינה בלעשות טוב. אני לא חושבת שלאלוהים אכפת מה לבשתי או מה שתיתי. יש הבדל בין הדת לבין 'הדתיים'. דתיים הם אנשים. זה כמו להגיד 'מוזיקה מזרחית'".
את אוהבת מזרחית?
"מאוד אוהבת את אביהו מדינה, אהובה עוזרי, ישי לוי. אם יעלה בי צורך אמנותי להכניס אלמנטים מזרחיים לשירים שלי, אני אעשה את זה, אבל לא משיקולי פופולריות. כל המאבקים בין הרוק למזרחית זה משחק תקשורתי שאין בו מהות. בכל ז'אנר יש טוב ולא טוב. התקשורת מטבעה מחפשת את הכותרת ושיהיו לה צבעים ברורים, אבל החיים הרבה יותר מורכבים והאמת נמצאת לא בכותרות, אלא במקומות הרבה יותר רחבים ודקים. לכן אני נזהרת מלהגדיר דברים ולתחום אותם".
הכישרון שלה התגלה כבר בתקופת בית הספר. "ההופעה הראשונה שלי היתה בכיתה ח', במסעדה על הים בחיפה, רק עם גיטרה". בצבא שירתה בלהקת חילות השדה עם טל גורדון ושרה סולו בשיר "דור חדש". אחרי הצבא התקבלה לבית הספר למוזיקה רימון, שם גילה אותה עדר, שהפיק אז את האלבום "ירח" של שלמה ארצי. עדר שידך אליו את שחר כזמרת ליווי וגיטריסטית, והיא השתתפה בהקלטות ובסיבוב ההופעות שהגיע אחריו, מה שהעניק לה קרש קפיצה לקריירה משל עצמה.
את ושלמה ארצי שמרתם על קשר?
"למרות שאני מרגישה קשר להרבה אמנים, אני לא מסתובבת בחברתם. יש חברויות עם היסטוריה וחוטים של קשר עם אהבה מרחוק, הערכה וכבוד הדדי, אבל אני מאוד סוליסטית".
השנה תהיי בת 50.
"כן, זה פסיכי, הא? מטורף. אבל גם נחמד ומרגש. אני אוהבת את הזמן ואת מה שהוא עושה, מבסוטית מזה. הזמן נותן לי התעצמות אישית, חוזקה, ביטחון עצמי, דיוק, הכרה במי שאני ובגבולות שלי. ככל שהשנים חולפות, כך אני הולכת ונהיית יותר אני. זה סימן להתפתחות אישית ומפתח לחופש שלי. אני מרגישה שכבר מצאתי את הדרך שלי. באלבום החדש יש שיר בשם 'מנוחת הלוחם' שנולד משיחה שלי עם אריאל הורוביץ. יש בו את התחושה שכאמנים אנחנו כבר פה, כבר עשינו משהו".
וההשפעות השליליות של הזמן?
"בעיניי זה שטחי לפחד מפגעי הזמן. יש משפט שאומר שעד גיל 40 בן אדם מסתובב עם הפרצוף שהוא נולד איתו, ומגיל 40 עם הפרצוף שמגיע לו. אני שלמה עם איך שאני נראית. אני לא חושבת שאי פעם היתה לי בעיה עם המראה החיצוני שלי. אני מרוצה ממנו".
יש לך חלומות ל־50 השנים הבאות?
"עוד ממה שיש".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו