הסדרה התיעודית "סאלח, פה זה ארץ ישראל" הופכת לאנשים את הבטן. חלקם מגיבים מאוד מוזר. יש למשל את הטענה, ששמעתי די הרבה, שסרטים דוקומנטריים הם כלי מאוד בעייתי ללימוד היסטוריה. חשבתי שהתגובה הזאת די משעשעת. בעיקר מכיוון שאם יש משהו שהסדרה הזאת מוכיחה, זה שספרי היסטוריה הם כלי בעייתי מאוד ללימוד היסטוריה. לפחות בספרי ההיסטוריה שאני התבקשתי ללמוד לקראת הבחינות, הפרק הזה תמיד נעדר. "סאלח" הוא חתיכת מתנה לכבוד חגיגות ה־70. גם אם מביאים בחשבון שבסך הכל מדובר בטלוויזיה, והכל ערוך ואולי אפילו מגמתי, העובדות שמוצגות בסדרה קשות מאוד לעיכול.
מתברר שהיתה אפליה. האפליה היתה על בסיס גזעי. ואותה אפליה גזענית היתה ממוסדת. הכי מלמעלה. צפיתי בפרקים נסער ומבולבל, שמעתי את הפרוטוקולים בקול הירון־לונדוני שאין לטעות בו, וקיוויתי שתכף נשמע איזו דעה נגדית. רציתי לשמוע שאיזה בכיר, עם שם רחוב, ניסה לסתום את הפה לרענן וייץ, לגיורא יוספטל ולזלמן שז"ר. גער בהם. דרש להתנצל. להתבייש. לזכור שאותה טרמינולוגיה עצמה על אוכלוסיות "בעלות איכות מוסרית נחותה" נשמעה בגרמנית, לפני שנים ספורות. אבל לא. זה פשוט לא קרה. שום דעה נגדית. שום צדיק בסדום.
אם יש דבר שקיוויתי שיקרה, הוא שיתברר פתאום שהיתה דעה נגדית כזאת, והבמאי דוד דרעי השאיר אותה על רצפת חדר העריכה. אבל עבדתי פעם עם דוד דרעי ונראה לי שאם אין דעה כזאת בסדרה, אז לא היתה.
כולם מסביב לשולחן הסכימו שאי אפשר להשוות בין יהודים ממרוקו לבין יהודים מפולין. מדובר באיכות אנושית אחרת. ולכן, כמו שאמר שם אחד החוקרים: יש אנשים שזכאים להחליט בעצמם על גורלם, ויש אנשים שלא.
• • •
אז מה עושים עם זה עכשיו? זאת השאלה שחזרה ועלתה ברוב השיחות שהיו לי בשבועיים האחרונים. בעיקר עם חברים ממוצא דומה לשלי. קודם כל נושמים עמוק. מפנימים את התפיסה שזה יהיה מאוד מזרחי מצידנו להגיב רגשית. חושבים חיובי. מתרגלים לאט לאט לומר: "חלוצי ירוחם". "מיישבי בית שאן". "מייסדי" ו"בוני" ו"ראשוני". מלח הארץ. נפילים ומפריחי שממה לא פחות משום חלוץ אחר.
מתחילים לכבוד שנת ה־70 לספר את הסיפור מחדש. כי החלוצים האלה, ששיבה כבר זרקה בשערם, והם עומדים פעורי פה והמומים מול העובדות שמוקרנות בפניהם בחדר ההקרנה של הסרט, שמספר על חייהם, אכן לא נופלים משום חלוץ אחר. הם נאבקו לא רק בשממה, באבק ובתלאות האובייקטיביות, אלא גם בזלזול, בביטול ובעוינות של המוסדות המיישבים.
לא כועסים ולא מגיבים בנהמת לב. לא מחפשים נקמה. אבל מפסיקים לקבל את השטויות הישנות, שעדיין יש מי שמנסה לשווק לנו. מבינים שארץ ישראל הישנה לא היתה טובה יותר. שהניסיון לדבוק בשקרים הישנים הוא אולי לגיטימי, אבל כבר לגמרי לא רלוונטי. שמירי רגב אולי חוטאת בוולגריות מזדמנת, אבל ייתכן שהיא עדיין טלית שכולה תכלת לעומת כבוד השר גיורא יוספטל, שהארץ זרועה ברחובות על שמו, כולם רחבים ובדרך כלל דו־סטריים.
לא מטאטאים עוד אל מתחת לשטיח צורות גלויות יותר וסמויות פחות של גזענות. תוהים למה, למשל, נחום ברנע - חתן פרס ישראל ובכיר הכותבים של "ידיעות אחרונות" - מקפיד מדי פעם להזכיר, ואולי להסגיר, את שמם המרוקאי של חברי כנסת מסוימים, שהוא לא חפץ ביקרם. מה הוא חושב שהוא חושף כשהוא מריע "מיקי מכלוף זוהר"? האם יכול להיות שזה פשוט מצחיק את ברנע? שהעובדה שמישהו שאמו אהבה אותו במרוקאית, גידלה אותו במרוקאית ושרה לו במרוקאית, מרהיב עוז לרדת מהעץ, או לצאת מתחומי העיירה ועוד לנסות לחוקק פה?
שואלים שאלות. גם את השאלות ההיפותטיות והלא כל כך חשובות. האם זה יכול היה להיות אחרת? האם אחרים היו עושים את זה אחרת? לעולם לא נוכל להוכיח דבר, אבל שווה לשאול אילו יהודי ארצות האסלאם היו מקימים את המדינה הזאת - אם הם היו נוהגים אחרת באחיהם האירופאים. האם הם היו טובים יותר? אמפתיים יותר?
שווה להעלות שאלות כאלה כי ממש בימים אלה אליטות מתחלפות בישראל, והיררכיות מתהפכות, והלוואי שכל זה לטובה.
היה לי פעם רב לא רלוונטי. הוא היה כל כך לא רלוונטי, כל כך לא בעניינים, עד שאני חוזר ונזכר בו בכל פעם שמתפרסמים עוד דברים לא רלוונטיים שאנשי דת אומרים לפעמים.
בתקופה שבה למדתי בישיבה עדיין לא היו מספיק רבנים ואנשי חינוך בחברה הדתית־לאומית. רוב סרוגי הכיפה נטו לעסוק במקצועות חופשיים, והאידיאל של תורה ועבודה משך אותם ללכת לשיעורי תורה רק אחרי או לפני יום העבודה במשרד, בבית המלאכה או בחנות שלהם.
לכן ישיבות בני עקיבא נאלצו להעסיק רבנים שצמחו בחברה החרדית. כך גם קרה שמי שניסה לחנך אותי תקופה מסוימת בתיכון היה בוגר פוניבז' - בואו נקרא לו הרב אפרים - שלא הבין את עולמי ואת עולמם של חבריי.
לא דיברנו באותה שפה ולא שידרנו באותו תדר. לדעתי, לא היה לו שמץ של עניין בנו ובמה שעניין אותנו, ולמעשה הוא היה חייזר שנכנס לחיים שלנו רק מכיוון שהוא הוכשר ללמד פרק בתלמוד.
היינו כ־30 בחורים מכל רחבי הארץ. היינו מזרחים ואשכנזים, מערי המרכז ומעיירות הפיתוח, והיינו ישראלים עד קצות בהונותינו. עד כמה שזה יכול להישמע מוזר, כמעט לכל אחד מאיתנו - בחורי ישיבה - היתה קבוצת כדורגל שהוא אהד. בהפסקות שרנו "הוטל קליפורניה" ובערב התפלחנו לחדרה ולנתניה כדי לראות את "גריז" או "אקספרס של חצות". ואילו הרב אפרים לא היה מזהה את ג'ון טרבולטה אילו היה נתקל בו ברחוב בבני ברק, ועל אוליביה ניוטון ג'ון אני בכלל לא רוצה לדבר.
• • •
מן הסתם כבר הבנתם עד כמה משעמם היה ללמוד אצל הרב אפרים. שעות על גבי שעות הוא מלמל בארמית עתיקה ובניגון אשכנזי, שזמזמו לנו מעל הראש כמו מטוסי ריסוס. בכל פעם שניסה להביא דוגמה או משל, ולהפוך את הדיון במסכת ביצה לקצת יותר רלוונטי עבור הכיתה, זה רק הפך הכל ליותר ויותר פתטי. לדעתי, הוא באמת לא היה רלוונטי.
מכיוון שמסכת ביצה עוסקת בדברים שנולדים בשבת או סתם צצים במהלך סוף השבוע, ובשאלה אם מותר לאכול אותם, הגענו יום אחד לסוגיה שעסקה - תסלחו לי, כן? - בשליה של פרה.
יכול להיות שפעם השתמשו בזה. אבל היה חם בכפר הרא"ה. ומשעמם עד מוות. הכיתה הזיעה, והראשים נפלו בזה אחר זה על השולחנות. פתאום אחד החבר'ה החליט שהוא שובר את השעמום. הגאון הזה הבין כמה הרב אפרים לא בעניינים ושאל אותו בשיא הרצינות: "תגיד, מה קורה באמת עם שליה של אישה יולדת? מותר לאכול את זה בשבת?"
הרב אפרים התחיל להתגרד. מצד אחד, סוף סוף תלמיד שואל שאלה. מצד שני, שליה? די מהר כולנו תפסנו את הקטע והתחלנו לספר לרב אפרים סיפורי סבתא מסמרי שיער. דיווחנו לו שאצלנו, בעיקר בעדות המזרח, מאוד אוהבים למלא את השליה באורז ובצנוברים, וזה מה שאוכלים בסעודת הברית.
הרב אפרים ניגב שוב ושוב את המשקפיים. הוא הזיז בחוסר נחת את כיפתו השחורה, מלמל משהו על כך שצריך לעיין בספרים, ובאמת לברר, ולא, לא שמעתי על המנהג הזה. הוא קרזל במצוקה את זקנו, ואנחנו החנקנו צחוק פרוע ורשמנו לעצמנו שסוף סוף היה לנו שיעור אחד לא משעמם.
את הפרטים אני כבר לא זוכר, אבל, עשרות שנים לאחר מכן, אני עדיין נזכר בשיעור הזה בכל פעם שאני חושב על אנשים לא רלוונטיים. וכן, אני עדיין שואל את עצמי עד כמה מנותק יכול להיות אדם מלומד, שבאמת מצליח להאמין לכל עלילות השליה והצנוברים שמרחנו באותו יום על הרב אפרים.
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו