יש פעולות כל כך שגרתיות, שאנחנו בכלל לא שמים לב שאנחנו עושים אותן, עד שמשהו בהן משתבש. כמו למשל, השבוע, כשהדלקתי את האור בחדר העבודה בבית, רק שבמקום להידלק הנורה הבהבה כמו מועדון ריקודים בניינטיז, השמיעה קרקוש מוזר ושבקה חיים.
בעיקרון חדר העבודה שלי הוא החדר שבו רוב הזמן אני יושב וצופה בכדורגל בזמן שאני עובד על כל בני הבית שאני כותב משהו - ומכאן גם שמו "חדר עבודה". כך שעקרונית אני לא ממש חייב שם תאורה.
אבל מכיוון שגם אשתי משתמשת בחדר הזה (אשכרה כדי לעבוד, אגב, כמה מוזר) ומכיוון שמדי פעם אני בכל זאת מעדיף לכתוב בפינה שקטה בבית, שבה אני לא נדרש להכריע בוויכוחים כמו "מי יותר יפה, אנה או אלזה?" (אלזה, אגב), ידעתי שאין מנוס מלהחליף את הנורה שנשרפה.
אם עקבתם אחרי הטור הזה בעבר, אתם בטח מאוד נלחצים עכשיו - כי על היכולות שלי, או נכון יותר - חוסר היכולות שלי בתחום התיקונים והשיפוצים - כבר סיפרתי פה לא פעם. מצד שני, להחליף נורה זה באמת פעולה פשוטה אפילו עבור חשמלאי חובב - סליחה - מתחשמל חובב כמוני.
אז בלי להשתהות ניגשתי למרפסת כדי להביא את הסולם וארגז הכלים, מייד אחרי ששאלתי את אשתי אם יש לנו כאלה.
איור: ערן מנדל
כמה דקות אחר כך כבר עמדתי על הסולם, מברג בידי וארשת מבולבלת על פניי. בעיקרון הפעולה של החלפת נורה אמורה להיות די פשוטה, ומורכבת משלושה שלבים: 1. פירוק הנורה השרופה 2. החלפתה בחדשה 3. שביעות רצון עצמית מופרכת, מי ישמע שיגרתי טיל לחלל.
אלא שבעומדי על הסולם לא יכולתי שלא להבחין שאני לא מבחין בכלום. כלומר, עיגול הזכוכית המוצמד לקיר ומכונה "מנורה" היה אטום מכל הכיוונים, ולא היה נראה שיש דרך לפתוח אותו ולהחליף את הנורה שבוודאי מסתתרת בפנים, חוץ מכמובן לעקור אותו בכוח מהקיר. מה שבהחלט עבר לי בראש אחרי רבע שעה של עמידה חסרת תכלית על הסולם.
למזלי בדיוק היתה לי הופעה, ומנהל המופע, שבדרך כלל מקדים לאסוף אותי, הקדים גם הפעם, אז הזמנתי אותו לעלות כדי להעיף מבט.
בניגוד אלי, למנהל המופע שלי דווקא יש חוש טכני מפותח, מה שהסביר את הביטחון המופרז שבו הוא נכנס אלי הביתה. "להחליף נורה? בשביל זה העלית אותי?" הוא אמר בחיוך של זוכה "מאסטר שף" שביקשו ממנו להכין פרוסה עם שוקולד.
בצעד קל טיפס על הסולם, ונתקע בדיוק בנקודה שבה אני עצרתי - כלומר, בהייה במנורה בתקווה שהיא תסביר בעצמה מה צריך לעשות. אחרי כמה דקות שבהן הוא התעצבן ואני התחלתי להרגיש טוב יותר עם עצמי, הוא נכנע ובקול מובס הכריז: "לא יודע, משהו מוזר במנורה הזו. הכי טוב שתשאל חשמלאי".
ניסיתי לחשוב איפה יש חשמלאי שאני יכול לשאול, והחלטתי לשאול את הדלת של המקרר שלי. שם, בין המגנט של "פיצה אנטוניו" למגנט של "אנטון מחשבים" (מעניין אם יש קשר משפחתי), מצאתי את המגנט של "אלקטרו־איציק", חשמלאי מוסמך בעל 25 שנות מוניטין והנחות לפנסיונרים - ככה לפחות סיפר המגנט הצבעוני.
"שלום, אני מדבר עם אלקטרו־איציק?"
־ כן.
"יש לי פה איזו נורה שאני לא מצליח להחליף, אולי אתה יכול לעזור לי?"
־ לא הבנתי, אתה רוצה שאני אגיע בשביל להחליף נורה?
"בגדול כן. זו נורה קצת מסובכת ואני מפחד לגרום נזק".
־ אני מצטער, אני לא מגיע בשביל פחות משלוש נורות.
"אוקיי, אז אתה יכול אולי להסביר לי איך לשרוף עוד שתי נורות ממש מהר ואז להגיע להחליף את שלושתן?"
צליל הניתוק רמז לי שמאדון אלקטרו לא תבוא הישועה. נו מילא, אז לא יהיה לי אור בחדר העבודה. אפשר לחשוב. הרי הנורה הומצאה במאה ה־19 והכתיבה בכלל מלפני הספירה, אז כנראה אפשר לכתוב גם בחושך. חוץ מזה, ביאליק כתב את רוב היצירות שלו לאורה של עששית נפט, אז אני לא יכול לנסח כמה פאנצ'ים לאורו של פנס אייפון?
למחרת, כשההורים שלי הגיעו לבקר, כבר בכלל שכחתי מכל העניין. רק בשלב מאוחר יותר, כשאבא שלי כדרכו נרדם בסלון ואמא שלי כדרכה שלחה אותו לנמנם קצת על הספה בחדר העבודה, נזכרתי.
"תיזהר כשאתה נכנס, אבא, חשוך שם. הנורה שרופה". אבא שלי הזדקף בדריכות כאילו שמע את סיסמת גיוס המילואים שלו. "הנורה שרופה? אז למה אתה לא מחליף אותה?" הוא שאל, ואני התחלתי לספר לו מההתחלה את פרשת "דכבה לנורה־דבלאגן להחליפה־דבעסה לכתיבה".
בשלב כלשהו הוא איבד עניין בסיפור והתחיל לטפס על הסולם, שעוד נשאר בחדר העבודה מאתמול. עלי הוא הטיל את המטלה השמורה לי מאז שאני ילד בזמן שאבא שלי מתקן דברים: להחזיק לו את הפנס.
"בסוג הזה אין ברגים. צריך רק להרים את המכסה, לסובב חזק לצד השני, וזה משתחרר", אמר אבא שלי. ואחרי דקה ירד כשהנורה בידו. "תלך עם הנורה לחנות חשמל, תקנה בדיוק כזו ותרכיב כמו שפירקתי, רק הפוך. אתה תסתדר?" הוא שאל והביט בי. כעבור רגע הוא התעשת: "עזוב, אני אקנה וארכיב לך מחר. אני לא צריך שתתחשמל לי פה".
אני לא יודע איך העולם ייראה בעוד 50 שנה - יכול להיות שניסע בחלליות, יכול להיות שנבלע קפסולות במקום אוכל, אבל בדבר אחד אני בטוח - זה יהיה בחושך. כי לא משנה כמה מתוחכמים נהיה, בעוד 50 שנה אף אחד פה לא יידע להחליף נורה.
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו