כבר שני עשורים שהדג נחש היא הלהקה החשובה בישראל. יש אמנים מצליחים מהם, יש כאלה שהפכו למשך פרק זמן מסוים קול של תקופה, אבל קשה לחשוב על אמן מקומי שהיטיב מהם לזקק את המצב הישראלי. שאנן סטריט וחבריו הצליחו ליצור את הפסקול הפוליטי־חברתי הבולט ביותר שנשמע כאן משנות התשעים ועד ימינו. המוזיקה שלהם, היפ הופ מקומי מעורבב, ליוותה במבט מפוכח שנים עקובות מדם, מחאות, שסעים ותהליכים חברתיים.
קשה, למשל, לדמיין את ההתנתקות בלי "שירת הסטיקר", את מחאת קיץ 2011 בלי "שיר נחמה" ו"לא פראיירים" או את תהליך הלגליזציה בלי המנוני הגראס שלהם. הם אחראים לשיר הכי חזק שנכתב בישראל מאז "מחכים למשיח" - "זמן להתעורר", כמובן, המנון מחאה אולטימטיבי. הדג נחש גם הקפידו להחזיר לתודעה ולכבד אמנים ותיקים כמו מזי כהן, אהובה עוזרי ודקלון.
יהיו שיאמרו שהמקרה של הדג נחש מעיד על האופן שבו המוזיקה לא מצליחה לשנות את תודעת הקהל, כי נקודת המבט שלהם היא באופן מסורתי שמאלנית, סוציאליסטית וליברלית, בעוד מרבית הציבור הישראלי זז ימינה. זה נכון, ועדיין מדובר בהצלחה כבירה. ראשית, משום שבתחום החברתי־כלכלי הם כן הצליחו להזיז עניינים, וישראל חזרה להיות מדינה עם יותר חמלה. ושנית, משום שתפקיד האמן הוא להגיד את האמת שלו ולהתריע בשער, ואת זה הדג נחש עושים בהצטיינות כבר 22 שנה. מה שהציבור והמציאות עושים עם האמנות שלהם, כבר מחוץ לשליטתם. למעשה, בשנים מסוימות אפשר היה לסמן אותם כמנהיגים האלטרנטיביים האמיתיים של ישראל החופשית, זו שהולכת להפגנות וזועקת בכיכרות. פחות משנה ספציפית על מה, כי עצם הצעקה חשובה, כמפתח לדמוקרטיה.
כעת יוצא "וולקאם טו איזראל", אלבום אולפן שמיני, שבו הם נותנים עוד הרבה מאותם הדברים, וגם מחפשים כיוונים חדשים, בניצוחו של המפיק המוזיקלי הקבוע והמיתולוגי שלהם, יוסי פיין. השיטה שעזרה לדג נחש להגיע לקהלים רחבים היתה לעטוף תמיד את המסרים שלהם במוזיקה כיפית ומרקידה, גם במסגרת של שיר בודד וגם במסגרת של אלבום. כלומר, שיר חתרני שנשמע גרובי וקליט, ולצידו פאן כמעט טהור. כאן הם פותחים ב"סע", דיסקו סבנטיז, שמדבר על שמירה עצמית על הבריאות, משהו שכל אחד ישמח לפזז לצליליו.
שיר הנושא, עם קטע מעבר מזרחי, מדבר על הופעות סטודנטים ברחבי הארץ ויככב על הבמות בימי העצמאות בשנים הקרובות. מייד אחריו המנון ההפגנות "מצביעים ברגליים", עם שורת המפתח "זו לא המהפכה שלי, אם אי אפשר לרקוד אותה", שהיא בקליפת אגוז סיפור הקריירה שלהם.
"טיפות של אור" הוא ארס־פואטיקה של מחאה, שמיישר קו עם צליל פופ עכשווי ומתפתח ללהיט רחבות. "אנה אנחנו", בהובלת הבסיסט יאיא כהן אהרונוב והזמרת האורחת צליל דנין, הוא משירי האהבה הבודדים של הלהקה בקריירה, אולי הראשון האמיתי, מה שמעיד על התבגרות מאוחרת.
ההארד־קור הפוליטי חוזר ב"סרט מלחמה" הנוקב ("הסכסוך הזה פתיר... מנקמה לנקמה תקועים בסרט מלחמה"). נוקב לא פחות הוא "יוצא לדרך", שיר עצוב על עקירה, הגירה ופליטות באשר היא. ושוב הם מקלילים עם "משחרר" הכיפי־צ'יל־אאוטי.
במקום משבר גיל 40, גיא מר חוגג את התאריך העגול ב"יומולדת 40", שזורם בגרון כמו צ'ייסר. "בועה", שיושב על "מסר בבקבוק" של פוליס, מספר על מעבר דירה כמעין אחיין של "הנה אני בא".
ואז מגיע "עוד יהיה טוב" הפוליטי, ששואב במיומנות דג־נחשית אופיינית מהקלאסיקה של דודו זכאי ויוצר המנון עידוד למחאות שעוד יבואו. אחריו הפתעה, כששאנן סטריט מלחין ומבצע את "אל הציפור" של ביאליק, שנשמע מפיו כמו שיר כמיהה לשלום. יציאה יפה שגואלת יצירה נפלאה מתהום הנשייה.
"בימים בלילות" הוא שיר סיכום וחשבון נפש, שיוצא עם המסקנה שפרח עוד יפרח, מהמדבר, מהביוב, מהאספלט. הם מקנחים ב"אצבע משולשת" הרוקיסטי, עוד שיר עידוד למחאה על גווניה. ולמרות ההסתכלות לאחור בשירים אלה, הדג נחש עדיין נשמעים בהם רעננים ובועטים. יפה להם.
אותן אנרגיות מועצמות כשהם עוברים לבמה. מופע ההשקה שלהם, שנערך לפני שבוע בהאנגר 11, היה מפגן של אנרגיות שיא, עם נגינה ברמה גבוהה וקטעי סולו סוחפים. השילוב הקטלני בין שני הסולנים, שאנן סטריט וגיא מר, הזכיר את אורי מלמיליאן ואלי אוחנה ברחבת ה־16 של ימק"א, מבקיעים בצרורות. המופע כלל מחצית משירי האלבום החדש לצד מיטב להיטי העבר (חלקם במחרוזת ארוכה ומפתיעה), אירוח של שלישיית A-WA החמודות ונצ'י נצ', הראפר הבולט כיום בסצנה. הדג נחש שבו והוכיחו פה שהם להקת הופעות מעולה, שחזרה לכושר גבוה, ושאולי בזכותם עוד יהיה טוב בארץ ישראל.
הדג נחש, "וולקאם טו איזראל", התו השמיני; הדג נחש בהאנגר 11, תל אביב, 10.3
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו