גולדן בראון

"מקור" של דן בראון צועד בביטחון בדרך המוכרת לו היטב. החוקר רוברט לנגדון, גיבור "צופן דה וינצ'י", "הסמל האבוד" ו"התופת", חוזר אלינו עם סיפור מסגרת על התפר בין דת למיסטיקה במיקום מודרני. אדמונד קירש, גאון היי־טק צעיר ומיליארדר, מחזיק בידיו הוכחה לוגית לאי־קבילותן של הדתות. הוא חושף אותה בפני מנהיגים דתיים - נוצרי, מוסלמי ויהודי - לפני שהוא חושף אותה לעולם. ואז הוא נרצח בלב עלילה מפותלת שמתרחשת בספרד ומערבת פרנקואיסטים, מלוכנים, אמנות ושירה.

אם מגבילים את הביקורת לתוך המטרייה המצליחה של בראון, התחקיר פה ושם קצת מרושל. לחבר קבלה לבית הכנסת הניאולוגי (קרוב לרפורמי) ברחוב דוהני בבודפשט זה חוסר דיוק. היה עדיף לבחור בית כנסת בפראג. אבל בראון הוא אשף כתיבה קולחת ואחד הסופרים המצליחים, המוכרים והנמכרים בעולם כבר שנים רבות. לכן, בשיחה טלפונית עימו, מיוחד ל"ישראל השבוע" לרגל צאת ספרו בעברית, הדבר הראשון שאני שואל אותו עליו הוא פופולריות.

•••

יש משהו בתקופה שלנו שגורם לסדרת רוברט לנגדון להצליח כל כך? איזושהי כמיהה לעבר?

"אני לא חושב שזה כל כך עניין תקופתי או עניין של תזמון. דת חשובה לכולם, בין שאתה מאמין או לא. אם ניקח את 'צופן דה וינצ'י' - סיפור ישו חשוב ליהודים וחשוב למוסלמים בדיוק כפי שהוא חשוב לנוצרים. אז כתבתי ספר שהוא בבסיסו לא מחדש. כל המידע קיים תקופה ארוכה - המיתוסים, תיאוריות קונספירציה, סיפור מרים מגדלנה - כולם היו שם. אני פשוט עיבדתי את זה לסיפור מתח, שאנשים יקראו כסיפור ולא כהיסטוריה".

מה עשתה לך ההצלחה הקיצונית שלו? ("צופן דה וינצ'י" הוא הספר השני הנקרא אי פעם, מלבד "הארי פוטר"; ר"ד). יהיה קשה להתנתק מזיהוי כמעט מוחלט שלך עם ספר אחד.

"כמובן שאיש לא מעז לדמיין הצלחה מהסוג הזה. כתבתי לפני 'צופן דה וינצ'י' שלושה ספרים שלא היו הצלחה מסחרית עד אז. עכשיו הם הצלחה, כי בגלל 'צופן דה וינצ'י' אנשים חזרו אליהם. לפניו, תחזקתי שתי עבודות כמורה כדי להתקיים. הייתי קם ב־4 בבוקר כדי לכתוב עד 8 - ואז יוצא ליום עבודה. חשבתי ש'מלאכים ושדים' הוא ספר מצוין - והוא לא הצליח".

בראון מספר כי הוא זוכר את הרגע שבו קרא את "צופן דה וינצ'י" כשזה רק הגיע טרי במשלוח מבית הדפוס. "קראתי אותו מכריכה לכריכה, ואמרתי לעצמי, 'אם זה לא יעבוד אני צריך להפסיק לכתוב. לדעתי, זה ספר מהנה מאוד, וכשאתה כותב כל מה שיש לך - הוא הטעם שלך. אתה, למשל, כותב כתבה שאתה חושב שהיא טובה, וזה המצפן היחיד שלך ככותב. למרבה המזל, 'צופן דה וינצ'י' היה הצלחה עצומה, שכמובן הצריכה לא מעט התאמות. הוא, למשל, גרם לאנשים רבים לכעוס, וזה לא משהו שהייתי רגיל אליו. אני בן אדם מאוד מתון ולא רגיל למצב שהרבה אנשים שונאים אותי.

"אבל הספר גם החל דיאלוג, וזה שימח אותי. אבי היה מורה וגם אני מורה, ואני חושב שדיאלוג הוא הכלי הכי משמעותי שיש לאנשים ללמוד על עצמם, לפתור בעיות ולהסתדר זה עם זה בעולם. אני מקווה שיהיה יותר דיאלוג סביב הדת, ואני לא חושב שזה חשוב שאנשים יאמינו או לא לסיפורים המקראיים אלא שידברו על כך".

דיברת בעבר כמה פעמים על תחושותיך לגבי דת ומדע, איך זה משתקף בספר?

"רוברט לנגדון הוא מי שרואה את העולם בדיוק בעיניים שלי, ואני גם רואה את העולם מהעיניים שלו. גדלתי במשפחה מאוד דתית. היינו נוצרים אפיסקופלים. אמי היתה אדם אדוק, היא השתייכה לכנסייה וניגנה באורגן. אני שרתי במקהלת הכנסייה, למדתי בבית ספר לתנ"ך ביום ראשון. כשהייתי בן 12 או 13 התחלתי להתעניין במדע והתחלתי לראות את הסתירות בין דת ומדע, ובייחוד בין ספר 'בראשית' לתורת האבולוציה. הלכתי לכומר ושאלתי אותו 'איזה מהסיפורים נכון?' והתשובה למרבה הצער היתה לא כל כך טובה. 'ילדים טובים לא שואלים שאלות כאלו', אמר לי. אז התקשיתי עם התשובה, ועברתי בכל מאודי לצד של המדע.

"עוד דבר שהקשה עלי לדבוק באמונה הוא כמות הצער בעולם. זה לא התיישב אצלי עם אל טוב ומיטיב. וספריי הם במידה רבה סקירה של הדברים הנפלאים שהדת עושה, וגם של הדברים הנוראים שנעשים בשמה. השאלה היא האם המיתוסים שלנו יכולים לשרוד את הביקורתיות המודרנית? האם טוב שייעלמו? האם רע שייעלמו? לנגדון רואה את האפשרות שהדת תיעלם, והוא קצת לא בטוח לגבי הכיוון".

הלב של הדת המערבית

בוויקיפדיה ספרו החדש של בראון מוגדר כ"מדע בדיוני", ואכן מסגרת הזמן נכנסת מעט אל העתיד. עם זאת, הוא לא מסכים עם ההגדרה. "אני לא הייתי מגדיר אותו מדע בדיוני בעיקר כי אין כמעט מדע בספר - הספר עוסק באמנות ובדת. יש מכונת בינה מלאכותית אחת שהיא היי־טק בספר, אבל חוץ ממנה אין טכנולוגיה ואין מדע. הספר מלא בקתדרלות, בסמלים, במסמכים ובשירה".

אך ניכר שהוא מבטא כמה מחשבות שלך על הכיוון שאנחנו צועדים אליו בהתגברות המדיה החברתית. זה נושא שמטריד אותך?

"כן. אני מאלו שחושבים שמדיה חברתית ואינטליגנציה מלאכותית הן עניינים הרבה יותר משמעותיים ועוצמתיים משאנחנו יכולים לדמיין. הן הולכות להשתלט על חיינו ברמה שאנחנו לא יכולים לדמיין. אפשר לראות את הצד השלילי - מבנה המוח של ילדים משתנה רק משום שהם מופצצים בטכנולוגיה. טכנולוגיה היא כלי מצוין, אבל מה שאנחנו רואים הוא ילדים ששולחים מסרונים זה לזה כשהם באותו חדר. הם לא מסוגלים לנהל שיחות כפי שאנחנו ניהלנו כילדים. יש התפזרות של קו החשיבה. עם זאת, אני אדם אופטימי ומאמין שטכנולוגיה תפתור בעתיד הקרוב הרבה מהבעיות שלנו, כגון בעיות אקלים ובעיות זיהום".

אתה לא רואה דברים במדיה החברתית שאתה אומר לפעמים "זו אמנות"?

"אני כנראה לא האדם לשאול אותו, כי אני לא מבלה הרבה במדיה הזו. אני רואה את זה רק בעיני הצעירים; הם מחוברים לטלפון ולא מוזנים על ידי הסובב אותם אלא על ידי העולם כולו".

כריכת הספר "מקור"

בראון (53) הוא פעיל בארגון "חברות לנצח", שבמסגרתו מגיעים מדי שנה 24 צעירים יהודים ופלשתינים לעבודה קהילתית בניו המפשייר, מדינת הולדתו. "בכל שנה אנחנו מקיימים אירוע כאן אצלנו בבית", הוא מספר, "אנחנו שרים יחד ומשחקים כדורגל. אנחנו תמיד נהנים מאוד. אלו צעירים מלאי השראה".

עוד לא ביקרת בישראל. אפשר לומר שנושאי סדרת לנגדון די מחייבים זאת, לא?

"אני אגיע בשנים הקרובות. באיזשהו מקום אני מרגיש שאני צריך להיות מוכן מאוד לביקור הזה. ישראל היא הלב של הדת המערבית וברור שבנקודה מסוימת לנגדון חייב להגיע לשם. אבל אני צריך להיות מוכן מבחינת התחושה של הדברים שאכתוב עליהם. הייתי שלושה־ארבעה חודשים בספרד כדי להכין את המקור וגם חייתי שם כמה שנים. אך כמובן הרבה מהמידע שלי מגיע מקריאה. אז כשאגיע לישראל, זה יהיה אחרי הרבה קריאה".

יש סיכוי שתתפתה לכיוונים אחרים?

"אני מגלגל רעיון לספר שקשור בתנועת זכויות האזרח בשנות ה־60. כתבתי כבר חלקים גדולים ממנו".

רגע השיא בספרייה

הביקורת האוטומטית על ספר כמו "מקור" (כנרת זמורה־דביר, מאנגלית: אסף שור) הוא שהוא צפוי ולא מחדש, אבל גם בישול ביתי הוא צפוי מאוד, ועדיין אהוב. גם מבקרים כמו רון צ'רלס מה"וושינגטון פוסט", שלא היסס להשתמש בביטוי "פיגור שכלי", הם די צפויים. זה בסדר, כי גם לביקורות ארסיות יש קהל. אבל מעשרות אלפי הספרים שנכתבים מדי שנה, רק "אבן החכמים" בסדרת "הארי פוטר" נמכר ביותר עותקים מ"צופן דה וינצ'י".

במידה רבה רוברט לנגדון יתפוס את מקומו בהיסטוריה לצד הרקול פוארו, שרלוק הולמס ואינדיאנה ג'ונס הקולנועי - כי הוא בנוי מעקרונות ברורים. הנוסחה של בראון דווקא שואבת השראה ממקורות לא מודרניים, ואם כותבים יאמצו משהו מלנגדון הם יכולים להוסיף לכתיבתם את המרכיב המאתגר של קריאה נוחה ושל קוראים. החדשות הטובות לכותבי העולם הן שלבראון אין שום בעיה להגיד לכם איך למשוך קוראים ואיך לשמר אותם.

הרבה מוטיבים בספרים שלך קשיחים. אתה כמובן משתמש שוב ושוב בדמותו של לנגדון. אתה גם נצמד למסגרת זמן קשיחה - כל הספרים הם במסגרת של 12 שעות עד יומיים־שלושה. למה אתה תוחם את עצמך כל כך בעלילה?

"אין ספק שהמגבלות הללו מקשות את הכתיבה. זה גורם לחשוב היטב מה חשוב ומה לא. אבל אני חושב שהתוצאה הסופית עבור הקורא היא תחושה של זמן אמיתי שמכניסה אותו לסיפור. אין קפיצות לא מציאותיות שבהן אתה לומד שבשבוע אחר כך לנגדון עשה X או Z. אתה פותח את העמוד הראשון, עומד ליד לנגדון ונשאר איתו עד סוף הקריאה".

זו הסיבה, לדברי בראון, שספריו התחבבו על אנשים רבים. "אני גם נוקשה בנקודת מבט: איני משתמש לעולם בזווית ניטרלית או במספר שהוא משקיף־על. אנחנו תמיד בנקודת מבט של אחת הדמויות ואחת בלבד. אם מסיבה מסוימת אני צריך להחליף נקודת מבט בתוך פרק, אני יוצר שבירה ברורה של רווח ושלוש כוכביות, כדי שהקורא יבין שהוא עובר עכשיו לתוך ראש אחר. לכן אני חושב שהספרים מאוד נוכחים".

זה מזכיר את המסגרת הקלאסית של המחזות היווניים, שנתחמו ביממה אחת. 

"מעניין שאתה מזכיר זאת. הלכתי לבית ספר פרטי והספרות היחידה שקראתי בבית היתה הספרות הקלאסית. גדלתי בבית שבו קראנו הומרוס ושייקספיר, אלו היו הסיפורים היחידים שהקיפו אותי. לא היתה לנו אפילו טלוויזיה - הוריי הדתיים סברו שהיא הרסנית ולימדו אותנו לקרוא. רגע השיא של השבוע היה הביקור בספרייה, כשקיבלנו ספרים חדשים. הגיבורים שלי היו הגיבורים הארכיטיפים של הקלאסיקות היווניות".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו