מעגל הקסמים

כולנו מדברים לאחרונה על שחיתות, על נהנתנות ועל חוסר בושה, אף אחד כבר לא מדבר על ענווה. או צניעות. אפשר להבין. זה באמת מרגיש קצת חסר בושה לדבר פתאום על צניעות. זה אפילו גובל בלוקסוס שיש בו שמץ של שחיתות. ובקיצור, כבר כמה שבועות אני עוצר את עצמי מלכתוב על היופי הפשוט שיש בצניעות ובעובדה שכמו פרחי אביב מסוימים, היא עדיין חיה וקיימת. 

הכל התחיל בערב אחד שבו הלכתי עם חבר לראות את ההופעה "שלושתנו" במועדון הזאפה בירושלים. ההרכב של "שלושתנו" עומד על שלושה אמנים ותיקים: דורית ראובני, אורי הרפז וחנן יובל (גילוי נאות: חנן הוא חבר שלי, וזה שנים יש לנו מופע משותף). 

זאת היתה חוויה מוזיקלית מרגשת ומרוממת רוח, אבל לא רק. השלושה חתומים - כיוצרים וכמבצעים - על סדרה לא קטנה של יצירות מופת מונומנטליות בזמר העברי, וכמעט כל שיר התקבל בתשואות כבר מהשורה הראשונה שלו. זה באמת לא פשוט לקבל על הראש בזה אחר זה את "ליל חניה", "מסביב למדורה", "האיש מן הבקעה" ו"בהר הגלבוע" - שהביצוע שהם מעניקים לו העביר בי צמרמורות ממש. 

אבל היה שם עוד משהו: לפניך על הבמה עומדים שלושה אמנים גדולים שבכלל לא חושבים שהם גדולים. הם ממש לא סטטיק ובן־אל. גם לא עומר אדם. מאחוריהם קריירה ארוכה ומרשימה, שבמהלכה הם הצליחו לא להפוך לכוכבי על אפילו לא לרגע אחד. הם נשארו אמנים. כלומר, אנשים ברוכי כישרון שמרגישים בעיקר אסירי תודה על מה שקיבלו. 

כך יוצא שהבמה לגמרי נקייה מאגו. דורית, חנן ואורי (ככל הנראה הגיטריסט הכי טוב בישראל. עדיין) מפנים זה לזה מקום. הבמה מרגישה כאילו כולם שם מוכנים בכל רגע נתון לקחת צעד לאחור ולפרגן. הם מפנים גם המון מקום לכבוד הפשוט שמעוררים השירים עצמם, המילים המחושמלות של אלתרמן והקסם של יוסי בנאי ואהוד מנור. 

הם לא מסתערים על הסולואים שלהם ולא מלבישים מניירות אישיות על כל שורה, כמו שזמרי הריאליטי למיניהם כבר הרגילו אותנו לקבל כגזירת גורל. הם בוטחים בשירים ובכישרון שהם מביאים איתם, וזה עלול להישמע כמו סתירה פנימית, אבל סוד הכריזמה שלהם הוא הענווה שהם מביאים איתם לבמה. 

הקטע הנפלא הוא שהקהל לגמרי מרגיש בזה. כלומר, צניעות או ענווה הן לא היעדר של משהו (גאווה, כריזמה, נוכחות), הן לא חוסר אלא יתרון של משהו נוכח וקיים. ונפלא. פשוט נפלא. 

כתבי תרבות לא מחבקים אמנים מהסוג הזה. רכילאים לא אורבים להם בפינות בתי קפה, ולא מדווחים לכם באופן שוטף לאן הם נוסעים השבוע. יכול להיות שהענווה בכלל אף פעם לא היתה באופנה. גם אני עצמי זקוק מדי פעם לאיזה מיק ג'אגר או פרדי מרקורי שיעלה את הבמה באש, אבל לפעמים יש רגעים שבהם מתעוררים צורך וצמא עמוק לאופציה הפשוטה והנשכחת שאל הבמה תעלה ותבוא דווקא הענווה. 

עובדה, ביציאה מהאולם כמעט כולם מסביבי דיברו בדיוק על זה. ולמרות שחלף כבר יותר מחודש מאז ההופעה שראיתי, עדיין יש בתוכי גלי הדף מהערב ההוא בזאפה.  

יכול להיות שהדברים האלה נכונים לא רק לגבי מוזיקה ובמה. אני מאמין, למשל, שארגון רבני "צהר" הוא המקבילה הרבנית לענווה האמנותית שתיארתי בקטע הקודם. הם אמנם צעירים יחסית, אבל כבר מוכנים לוותר על עוצמה ועל שליטה ואין להם כל עניין במונופול. הם מציעים גישה של הקשבה ו"לעשות מקום" בתוך עולם דתי שכבר מזמן שכח מהאפשרויות האלה, ולרוב רואה בהן סימן לבוגדנות. 

הם זוכים למחמאות על ההתייצבות שלהם בחזית המאבק נגד מונופול הכשרות. הם זוכים גם לעלבונות ולגידופים. אבל אם נכונה האמונה העתיקה שאומרת שהרעיון של הכשרות הוא לעדן את הנפש, אני מתרשם ששולחנם של רבני "צהר" כשר הרבה יותר משל יריביהם שקוראים להם בשמות גנאי.

•  •  •

לאחרונה העזתי לכתוב כאן שלדעתי השחיתות צומחת מלמטה, ולכן גם התיקון לשחיתות חייב לצמוח משם. כלומר, מהעם, ממני ומכם ואפילו מקוראי עיתונים אחרים. ולא, נמשיך לראות כאן את המחזה המביש שמלווה אותנו כבר 20 שנה ויותר: בכירים בחדרי חקירות וחוקרים בבתי מנהיגים. פלוני שוכב על הגדר עבור הבוס, ופלילוני דווקא חוצה את הקווים והופך לעד מדינה. תענוג מאוד קטן, אם אתם שואלים אותי. מה גם שהחבר'ה הצעירים שחיים פה לא מכירים מציאות אחרת. בניגוד לקשישים שמתרפקים על החאקי של בן־גוריון והצניעות של בגין, לדור הצעיר אין אפילו למה להשוות.

מהתגובות שהגיעו אלי הבנתי שלא כולם מסכימים איתי. וזה לגמרי בסדר (לא שאני באמת חושב שזה בסדר, אבל אשתי לימדה אותי לנשום עמוק ולהגיד את זה). היו גם קוראים שהזדעזעו מהדברים שכתבתי. הרי בכל מבנה היררכי - הם נזפו בי - נושאים כולם את עיניהם אל ראש הפירמידה, ולומדים מלמעלה למטה. הילדים לומדים מההורים, והחיילים מפנימים את רוח המפקד. 

ואני מודה, יש היגיון מסוים בתפיסה הזאת, למרות שהמשל לא כל כך דומה לנמשל. בניגוד לתא המשפחתי או לגדוד בצבא, מדינת ישראל היא גוף דמוקרטי, ואת המנהיגים שלנו אנחנו בוחרים. מלמטה למעלה. וכך גם עוברת ההשפעה. ובכל זאת, אין ספק שצודק מי שיגיד שיש כאן גם תהליך מעגלי וההשפעה - לטוב ולרע - לא נעצרת למעלה, אלא חוזרת אל הציבור, והציבור מתרגל. ואז הוא מתרגל להתרגל. והוא מפתח אמונה שכך היא דרך העולם ואי אפשר אחרת, וחוזר חלילה, וח'לייה לאללה. 

הדבר היחיד שיכול לקטוע מעגל קסמים מהסוג הזה הוא ההופעה הפתאומית של דמויות שוברות שוויון. בסיפורים הטובים זה בדיוק מה שקורה. דמות חדשה צצה והיא מסרבת לשחק את המשחק. יש בה את התערובת הממזרית של ענווה ומהפכנות, ודווקא משום שהיא יודעת להניח את האגו בצד, היא מסוגלת לשלוף את החרב מתוך הסלע, או לפחות לחלץ את העגלה מהבוץ. אולי גם בכל הנוגע למנהיגות הגיע הזמן לחזור ולדבר על אופציית הצניעות. √

(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו