הייפ האוסקרים שהורעף עליו בחודשים האחרונים היה אולי קצת מוגזם, אבל "ליידי בירד" (שלא זכה בסוף באף פסלון) הוא בהחלט סרט מקסים. יצירת הביכורים הסמי־אוטוביוגרפית של השחקנית גרטה גרוויג ("פרנסס הא") מגוללת סיפור התבגרות שנון, קצבי ומלא חן, שיגרום לכם בסופו להרים טלפון לאמא שלכם ולהגיד לה שאתם אוהבים אותה.
מבחינת התוכן, אין כאן חידושים גדולים. וגם לא מבחינת סגנון העשייה. אבל התסריט ההומני שחיברה גרוויג קולח, מעורר הזדהות ומלא ברגעים מרגשים ו/או מצחיקים. והביצוע - משני צידי המצלמה - מענג וחסר חוכמות מיותרות.
במרכז העלילה, שמתרחשת בשנים 2002-3, ניצבת כריסטין "ליידי בירד" מקפירסון (סירשה רונן) - נערה מתבגרת בת 17 שמתחילה את השנה האחרונה שלה בבית ספר תיכון קתולי בסקרמנטו, קליפורניה. כששנת הלימודים תסתיים כריסטין תעזוב את הבית ותלך לקולג', ואם תשאלו אותה באשר להעדפותיה, היא תספר לכם שהיא ממש היתה רוצה להתרחק ממשפחתה וללמוד מקצוע הומני ורומנטי בניו יורק. אבל האמא שלה (לורי מטקאלף, שגילמה במשך שנים את האחות של רוזאן, בסיטקום "רוזאן") חושבת שמדובר ברעיון גרוע. גם כי כריסטין לא כזאת חכמה. גם משום שלמשפחה, שנאבקת מבחינה כלכלית, אין כסף לממן את חלומותיה הפרועים של הבת. אבל גם, ובעיקר כנראה, מפני שהיא רוצה את הילדה האהובה שלה קרוב אליה, כדי שתוכל להמשיך לגונן עליה.
סיפור האהבה־שנאה המורכב והמוכר של כריסטין ואמא שלה אמנם מספק ל"ליידי בירד" את הרובד האמוציונלי שלו. אך במשך רוב הזמן הסרט מלווה את כריסטין במהלך לימודיה, מציג בפני הצופים את חברתה הטובה ביותר (ביני פלדסטין המצוינת) ואת הבנים שהיא מתאהבת בהם (לוקאס הדג'ס, טימותי שאלמה) ומשרטט דיוקן אמין ועמוק של נערה דעתנית, אנוכית וחריפת מחשבה, שלהוטה להוריד את גלגלי העזר ולמצוא את מקומה בעולם.
כאמור, גרוויג לא מחדשת הרבה, ואת רוב הסצנות שמרכיבות את "ליידי בירד" כבר בטח ראיתם בווריאציות שונות בסרטים אחרים שעסקו בבני נעורים. ובכל זאת, בכל פעם שנראה כאילו שהסרט יגלוש למחוזות הדז'ה וו, גרוויג מצליחה לספק טוויסט קטן ועדין, שהופך את הסיטואציה או את הדיאלוג בין הדמויות לרענן.
מי שמסייעים לה בכך הם צוות השחקנים האיכותי (שכולל גם את טרייסי לטס, בתור אביה המדוכא אך התומך של כריסטין). באופן טבעי, רונן בולטת מעל כולם, וההופעה משובבת הלב שלה היא ללא ספק סוד ההצלחה של הסרט. אבל גם למטקאלף - שמגישה הופעה נטולת זוהר וחסרת גינונים - מגיע חלק גדול מהקרדיט.
בסופו של דבר, "ליידי בירד" בעיקר הזכיר לי את קומדיית ההתבגרות הקלאסית "סופרבאד". ההבדלים בין שני הסרטים אולי תהומיים וברורים לכל עין. ובכל זאת, בצפייה שנייה, דווקא נקודות הדמיון החלו להתחדד. בסרטה של גרוויג אין דמות שיושבת על המשבצת של מקלאבין. וגם מפלס הגסויות נמוך בהרבה. אך רוח הנעורים האותנטית והשובבית, הרפרנסים הרבים לתרבות הפופולרית (שמגיעים כאן, בין השאר, בדמות שירים של אלאניס מוריסט ודייב מת'יוס), העיסוק המוגבר באהבה, בסקס ובקולג', והדגש על החברות של שתי הדמויות המרכזיות, ממצבים את "ליידי בירד" כגרסה הנשית של הסרט ההוא. רק שכאן, בתור בונוס, יש גם את מערכת היחסים בין כריסטין לאמא שלה, וזו, תגרום לכם לצחוק ולבכות באותו הזמן. נראה את ג'ונה היל עושה את זה.
"ליידי בירד" ("Lady Bird"), כתבה וביימה: גרטה גרוויג. ארה"ב 2017
yishai.kiczales@gmail.com