איך הוא שר

לפני שלושה עשורים הפך דני רובס לכוכב עם האלבומים "פנים ושמות" ו"בדרך אל האושר", שסימנו אותו כדמות בולטת ברוק אמצע הדרך המקומי. לפני עשור הוא חזר עם הלהיט הגדול "משהו חדש מתחיל". עכשיו, בגיל 60, רובס מוציא את אלבום האולפן התשיעי שלו, "לקראת", ובמקום לנסות לשחזר את הקסם מפעם, הוא משתדל לגבש הסתכלות על החיים ממקום מבוגר יותר, ולעיתים גם מצליח.

רובס אף פעם לא היה רוקר מתריס, ולרוב הוא בחר בצד הרך של הגיטרות והשירה והתמקד בצד הנבון של ההתבוננות על העולם ובצד הרגיש של הגבריות. גם באלבום החדש הוא רחוק מקשיחות, מעדיף להיות רוב הזמן פריך ונוח למשתמש. 

"לקראת" הוא אלבום נעים ברובו, רגיש ומתחשב. עם זאת, הוא הטמין בתוכו רגשות עזים כגון עצב ויגון, ייאוש ותקווה, דכדוך ותשוקה, צער וחרדה. יש חלקים באלבום שבהם הוא נשמע כמו החבר הכי טוב של השכנה הבורגנית בדלת ממול, ויש חלקים שהוא כתב על נשים ואליהן. גם הוא יודע שבסופו של דבר הן אלה שקובעות הצלחה של אמן.

בהתאמה, הוא עיבד והפיק אלבום עמוס במיתרים ובכינורות, שנשמע לעיתים כמו פסקול של דרמה קומית רומנטית הוליוודית. בניגוד לרוקרים קשוחים שמגלים לפתע צד עגול, נשי ומרתק באישיות האמנותית שלהם (דוגמת רמי פורטיס באלבומו האחרון), הבחירה של רובס בפמיניזם, שהיא לגיטימית, עלולה להתפרש כאן כרכרוכית. מנגד אפשר לטעון שיש כאן התרסה מובלעת. רובס מפנה זרקור לנשים בשלל מצבי חיים, מאהבה ועד מוות, כמו מניח לפתחו של העולם את האופציה שהדגש בשיח צריך להינתן עליהן.

כמו סיפורים אנושיים רבים, גם זה מתחיל באמא. את השיר הפותח "מוקפת באור", שיר מרגש במיוחד על אמו הגוססת, כתב רובס כשסעד אותה ליד מיטת חולייה. גם גדולי הציניקנים יתקשו לעמוד בפניו, אם כי ציניקנים בדרך כלל לא נוטים מראש להאזין לרובס. אחריו מגיע שיר הנושא "לקראת", שפורט על מיתרי הציפייה של אהובה נואשת לאהוב ליבה המבושש להופיע. היא תתלבש כמו מלכה ואור לבן יישא אותה כמו על כנפיים של מלאך, בזמן שהכינורות מלווים זיכרון מתוק מילדות וחיבוק של אבא. רובס, שאחראי, בין השאר, ל"תמיד אישה" ול"אחת מהבוהמה", מיטיב גם כאן לכתוב נשים.

ב"אי של הבנה" הוא מנסה להיות דני סנדרסון, עם רוקנרול גרובי, אמריקני־הומוריסטי. שיר נחמד, שעובד יפה בבתים, אבל מאבד תנופה בפזמונים. רובס חוזר לעולם הנשים ב"ערב כלולות", שבו הוא מיטיב להלביש מילים של דורית רביניאן, שקורצות ל"האומנם" של לאה גולדברג, בחליפה מוזיקלית מרהיבה, עם אלמנטים מזרחיים. לעומתו, ב"פירורים" הוא מהורהר עד כדי מלנכולי ומרגיש חסום. האהבה חוזרת ב"אם לא תחבקי אותי עכשיו", רוק קצבי סטייל להקת כנפיים ופליטווד מק, עם החן הרובסי האהוב והמוכר.

"מנגינה מפוחדת" נפתח בליווי מיתרים ונשמע כמו גרסת כיסוי ל"אלינור ריגבי" שמתפתח למחזמר מברודוויי. רובס מנסה להיות אפי, גדול מהחיים, אבל לא ממריא. מנגד הוא מצליח לנסח טקסט דרמטי על הקיום האנושי והלאומי ("תכף נסער, החלום הזה נגמר, כל מה שזקוף נשבר, עם הפנים אל העבר / מה מאיים עלי... כל הדלתות סגורות, סכר גבוה ואפל... סביבי הכל בהכחשה... כמו מלחמת התשה"). הוא שר אותו כשברקע עונה לו מעין מקהלה יוונית, והתוצאה היא אחד משני השירים החזקים באלבום (לצד השיר הפותח).

מייד אחר כך הוא לא שוכח שוב להשתעשע עם "סבנטיז", רוק מיינסטרים נוסטלגי מיתמם, כמעט אינפנטילי, שבו הוא שר "הלוואי והעולם היה אחר, הלוואי וזה היה פשוט". שיהיה. המבט הנוסטלגי לעבר ממשיך ב"שוב ושוב ושוב", שיר שכל אדם מבוגר יוכל לאמץ ("כאן הוא נולד, כאן הוא הצליח, כאן הוא בגד במה שהבטיח"). האם גיל 60 הוא הזמן להתחיל להסתכל אחורה בזעם? למרות שהוא מתמרח, יש לו כאן קסם מסוים. ב"אמילי" הוא ממשיך לכתוב היטב על נשים ("יש לך קסם והומור מוזר, אף אחד ממך עוד לא חזר") ולעשות רוקנרול סבנטיזי שווה לכל אוזן.

האלבום מסתיים ברגע שנוי במחלוקת. רובס הקליט קאבר ל"חיים על מאדים" של דיוויד בואי, עם שלל כלי מיתר ואפקטים קוליים ברקע. כמי שבנה חלק מהקריירה שלו על גרסאות כיסוי לביטלס, הוא נשמע כאן כמו קאבר לביטלס עושים קאבר לרוקר האגדי. משהו שנע בין מיותר לקוריוז קאלט, שכולו קריצה. כי בגיל 60 ועם אלבום אולפן תשיעי, דני רובס יכול להרשות לעצמו להשתולל קצת (מזל שלא ניסה להחיות את ג'ימי אוחנה). בשיאו הוא הגדיר מחדש את הדרך אל האושר, באלבום הזה הוא ממשיך לחפש אותה, וזוכר שהחיפוש הוא העיקר, והמסע עוד לא נגמר.

דני רובס, "לקראת", הליקון

   

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו