מתחת לריפוד הפשתן

במבט ראשון "החיים יפים, אחי" נראה כאוטוביוגרפיה נוסטלגית, שאותה כתב המשורר הטורקי נזים חיכמת זמן קצר לפני מותו ב־1963. ידוע כי לעת זיקנה דווקא הזיכרונות המרוחקים הם החדים, אם כי לא בהכרח תואמים את המציאות. ואכן, הסצנות המתוארות זוהרות וצורבות כציור היפר־ריאליסטי.

הכתוב הולם, יד המשורר ניכרת, והטקסט מעוצב להפליא. אחמט הצעיר, בן דמותו של המחבר, מבקר את דודו, שיקרי, סוחר שטיחים עשיר, ומבקש את עזרתו. לכאורה נרטיב סדור ואף רציונלי. אולם לפתע נסחף הקורא לרטט בין שתי נקודות מבט: אנחנו שומעים את אחמט, ובאותו משפט את קולו של מספר כל־יודע, הכולל בתוכו גם אלמנטים של אחמט עצמו. "אחמט התיישב על אחת הכורסאות הגדולות המרופדות בבד פשתן - אני יודע מה יש מתחת לריפוד".

דיוקניהם של אחמט ושל עמיתו איסמעיל, שניהם מהפכנים קומוניסטים, אינם חדים; שוליהם מטושטשים. הם גולשים זה לתוך זה, ובאותה עת שומרים על ייחודם. האם הם בני דמות של חיכמת עצמו, או הדבק של זיכרונות גועשים במוחו המתגבשים לדמויות ייצוגיות, דרמטיות ואף מוזרות?

לא רק הדמויות עמומות במתכוון - גם זרם הזמן. אחמט ואיסמעיל מסתתרים מהשלטונות בחושה חמה ומצחינה ליד איזמיר, ובהבזק אחד אנו במעונות סטודנטים במוסקבה הקפואה. הניע התזזיתי של הדמויות ושל הרקע נקטע מדי פעם בקטעי זרם תודעה עזי־מבע. הקורא נשאב פנימה וחש כמשתתף באירועים.

כריכת הספר (כרמל)

אחמט ואיסמאעיל, המזכירים דמויות מתקופות הסער והדחף, יוזמים אך גם נסחפים במערבולת אירועים: אהבת נעורים, מאסרים פוליטיים, רציחות, נאמנות ובוגדנות. וברקע - אירועים קצביים, לכאורה תפלים, הדומים לקולות התוף המונוטוניים בספינות המשוטים העתיקות. חיכמת כותב אווירה בדומה לרקע השחור המוחלט בציורי קאראווג'ו המעצים ודוחף קדימה את הדמויות הבארוקיות המלאות והצבעוניות. אחמט הרעב, "המרעיש בעקבי נעליו המבורזלים", פוסע לבית דודו על "שביל רחב אפלולי צונן". הוא חושש שלקה בכלבת, מנהל טבלת ייאוש וחורט על הקיר - כל יום קו אחד. ועל רקע פעולתו זו שהפכה לשגרה מנסה להסליק ציוד מחתרתי, כאשר הוא מבוקש על ידי השלטונות וצפוי לענישה אכזרית.

נזים חיכמת האמין בקומוניזם בכל נפשו ואף כונה ה"קומוניסט הרומנטי". האידיאולגיה שאותה העריץ נראית כיום אנכרוניסטית. עם זאת, ניתן להתפעם מהעוצמה הפרוסטיאנית של זיכרונותיו. בן דמותו אחמט מונה את הסטודנטים היושבים במטבח אוניברסיטת מוסקבה, על שמם ומוצאם: ארמני, סיני, פרסי וטורקי, ומתמוגג מהרב־לאומיות ומהאחווה, התואמות כל כך את האמונה שהקומוניזם חוצה ומבטל את גבולות העמים.

כל חייו לחם נזים חיכמת בממסד הדתי. בן דמותו שם ללעג את קריאות ההמון המתגודד סביב עגלות, שבהן הובלו בולשביקים אסורים: "אלו רוצים לקשור חמורים למסגדים שלנו". השקפות העולם של המורדים הצעירים נבעו במקרים רבים מחוויה אישית או מדחפים נפשיים. ההיגיון רק שימש תירוץ לגישה שכבר גובשה.

כל סיפור הוא מסע - חיצוני או פנימי, בזמן או במקום. מסעו הפנימי של אחמט משתלב בטלטלות שפקדו את טורקיה בתחילת המאה ה־20, החל בקריסת האימפריה העות'מאנית וכלה במשטר הלאומי־סקולרי של אטאטורק. לספר מהויות רבות: צוואה רוחנית, רומן חניכה, טקסט פוליטי־היסטורי, אוטוביוגרפיה, שירה הנכתבת כפרוזה וגם ציור, מעשה אמן, שבו המילה הכתובה מחליפה את מברשת הצבע.

סיומו של הרומן מדהים ומזכיר את שירו של שארל אזנבור "לה מאמא": "כולם כבר פה, כולם ישנם, כולם הגיעו עד לכאן - להיפרד". כל הדמויות, ריאליות או סמליות שפעלו לאורכו של הספר, יושבות בסלונו של חיכמת האומר: "האורחים שלי לא הזדקנו, הם עוד בני אותו גיל שבו היו". את הספר ואת מפגש הפרידה חותם בן דמותו, איסמעיל: "העולם יפה, אחי". √

החיים יפים, אחי / נזים חיכמת, מטורקית: רמי סערי; כרמל, 222 עמ'