לא היו ימים טובים לימין הישראלי כאותו היום שבו זהבה גלאון הודיעה על פרישתה מראשות מרצ, כיוון שזיהתה והפנימה את קץ האידיאולוגיה במפלגתה. גם מפלגת השמאל האידיאולוגית האחרונה מוותרת על דרכה, חזונה וערכיה. הוכחה נוספת לתיאוריה של הסוציולוג דניאל בל, שבספרו "קץ האידיאולוגיה" מסביר באריכות את נפילת הסוציאליזם.
באומץ לב ציבורי ראוי לשבח, גלאון הבהירה כי התרשמה שמתפקדי מרצ וצעירי הנהגתה מוכנים לזנוח את האידיאולוגיה על מנת לקחת חלק בשלטון ובשררה.
שולמית אלוני ז"ל, שהיתה בין מייסדות מרצ בשנת 1992, בוודאי מתהפכת בקברה כשהיא שומעת חברי כנסת ממרצ שמוכנים לשבת בממשלה עם ליברמן ובנט.
אין מדובר במרץ נעורים - אלא בהתנערות נמרצת מתפיסות השמאל, התנערות שנובעת מתוך תסכול מתמשך והתבוננות בהלכי הרוח בחברה הישראלית, שפנתה ימינה. יאיר לפיד ואבי גבאי כבר הפנימו את הלכי הרוח הללו ועטו על עצמם תחפושת פורימית מעין ימנית.
ביום המשמעותי הזה מתגשם חלום נוסף של זאב ז'בוטינסקי, שכתב בשירו "כולה שלי" שיבוא יום שבו התכול־לבן יכריע את האדום, ויקבץ אליו את צעיריו. רוב מוצק בישראל לא מושפע מאליטות השמאל באקדמיה, בתרבות ובתקשורת. אליטות שעוד לפני קום המדינה ניסו לעצב את החברה הישראלית בצלמן ובדמותן באמצעות כור היתוך חברתי ורעיוני.
השמאל מקפל את הדגלים
אידיאולוגיית השמאל קרסה. רוב הציבור בישראל מעדיף מדינה יהודית על פני מדינת כל לאומיה. אזרחים חפצי חיים לא מוכנים לחזור ולחיות בגבולות 67'. יהודה ושומרון עבורם אינם שטחים כבושים. מחיר הדמים של הסכמי אוסלו שכנע שאין עם מי לעשות שלום אמת.
הישראלים, שמפעמת בהם רוח החירות והיזמות, לעולם לא יסכימו לחזור לימי חברת העובדים, או אל שלטון ההסתדרות והסוציאליזם בימינו. אז מה נשאר לשמאל? לקפל את הדגלים ולנסות להשתלב בשלטון הימין
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו