מלגוז'טה קוזיול היתה רוצה לעזוב את פולין ולעבור לגור במדינה אחרת, רצוי ארה"ב. מפיקת הסרטים הצעירה מיואשת מהמצב הפוליטי שנוצר בפולין בשנתיים האחרונות, מאז חזרה מפלגת הימין השמרנית והפופוליסטית "חוק וצדק" לשלטון עם רוב מוחלט בפרלמנט - רוב המאפשר לה לעשות במדינה כרצונה, על אפו ועל חמתו של האיחוד האירופי: מהפכה שמרנית במערכת המשפט, מהפכה שמרנית בתקשורת, סגירת גבולות בפני פליטים, וכעת גם מאבק בינלאומי להגנה על שמה הטוב של פולין.
ההתפתחויות הללו מעוררות במלגוז'טה חרדות גדולות לעתיד מולדתה. היא נולדה בפולין הקומוניסטית, אך רוב חייה הבוגרים עברו עליה בפולין ששחררה את עצמה מעול הדיקטטורה הסוציאליסטית והפכה למדינה משגשגת. 29 שנות דמוקרטיה עברו על פולין מאז התפוררות מסך הברזל - תקדים בהיסטוריה הפולנית, שידעה ב־200 השנים האחרונות בעיקר כיבוש, חלוקה ודיכוי.
מלגוז'טה אינה יהודייה, אבל שייכת לדור הצעירים הפולנים, שלאחר נפילת הקומוניזם גילו את ההיסטוריה היהודית העשירה של ארצם ופועלים כדי להפוך את הידע הזה לנחלת הכלל, אחרי עשרות שנים של הדחקה והכחשה. כעת היא עובדת על סרט תיעודי, שיבחן איך הושפעה הוליווד מאנשי קולנוע יהודים שהיגרו מפולין.
דווקא בגלל עמדתה הביקורתית מאוד כלפי ממשלת פולין הנוכחית הופתעתי לשמוע את מה שהיה לה להגיד על "משבר הזיכרון ההיסטורי", שאיים בשבועות האחרונים למוטט את מערכת היחסים השבירה שנוצרה בין פולין לישראל.
"האנטישמים מרגישים אור ירוק". קונסנטי גברט
"אני לחלוטין לא מבינה מה קרה כאן", היא אמרה לי כשנפגשנו במסעדה באחת הכיכרות המרכזיות של ורשה, "מפלגת השלטון והממשלה הנוכחית עשו הכל כדי להתקרב לישראל ולעולם היהודי. ההתקרבות הזאת לא היתה מהשפה אל החוץ ולא נבעה מצרכים אינטרסנטיים ואופורטוניסטיים. זה היה עניין עקרוני מבחינתם.
"מפלגת 'חוק וצדק' הוקמה על ידי האחים התאומים קצ'ינסקי. לך קצ'ינסקי, שהיה נשיא פולין ונהרג בתאונת מטוס לפני כשמונה שנים, היה קרוב מאוד לעולם היהודי. אפשר אולי לומר שהוא היה פילושמי (חובב יהודים; א"ב).
"לא ניתן להעלות על הדעת שאחיו ירוסלב, המנהיג של המפלגה ושל פולין, הוא אנטישמי או נותן את ידו למדיניות אנטישמית. הם גדלו באותו בית, באותה אווירה, עם אותם ערכים. והנה, דווקא המפלגה והממשלה הזאת הרסו במחי יד עבודת התפייסות שקדנית בין יהודים לפולנים, שנמשכה עשרות שנים והתחילה עוד בימי האפיפיור יוחנן פאולוס השני. לא ברור לי איך טיפשות כזאת היתה אפשרית".
שיחות רבות שקיימתי בימים האחרונים עם אנשי ממשל, פעילי אופוזיציה, מקורבים למפלגת השלטון וחברי קהילה יהודית, העלו מסקנה אחת ברורה: איש אינו מבין באמת איך נולד המשבר. לממשלה לא היתה כוונה נסתרת לעורר מתיחות עם ישראל ועם העולם היהודי. חוסר רגישות ואי הבנה הוליכו לטעויות שנראו כפרובוקציות, ומניפולציה פוליטית פנימית של שר המשפטים דרדרה את פולין לעימות. התגובות מישראל ומארה"ב הגבירו את הסחרור ועוררו מרבצם שדים רדומים. ורשה חיפשה דרכים לעצור את ההסלמה, בלי לאבד מכבודה בעיני דעת הקהל המקומית ולהיתפס כנכנעת ללחצים חיצוניים.
הירידה מהעץ הגבוה מדי התאפשרה באמצעות ראיון שהעניק השבוע שר המשפטים, יוזם התיקון השנוי במחלוקת לחוק הזיכרון ההיסטורי, שבו נתן הסברים שאילו ניתנו בהתחלה, היו אולי מונעים את המשבר. הוא הבהיר שבית המשפט העליון לחוקה יפרט באילו מקרים יהיה אפשר להעמיד לדין אנשים שיאשימו את פולין או את האומה הפולנית בפשעים שביצעו הנאצים, אבל הדגיש שההאשמות המבוססות על עובדות לגבי פשעים שביצעו פולנים לא יגרמו להעמדה לדין.
"מדהים לראות את הדמיון בין פולין לישראל", אמר לי השבוע בחיוך גורם המעורה ביחסים בין שתי המדינות, "הכל נעשה בשליפות, בלי תכנון מראש, בתקווה שבסוף הכל יסתדר איכשהו".
אבל גם אם המשבר הזה יירגע, הוא חשף את עומק התהום הפעורה בין יהודים לפולנים. תהום של טינה, של בורות ושל דעות קדומות - בשני הצדדים.
• • •
אני עצמי החרמתי שנים רבות את פולין. לא את גרמניה הרצחנית, לא את אוסטריה, מולדת אבותיי האנטישמית. את פולין. בני משפחתו של אבי, אוסטרים, נרצחו בקיץ 1942 בסוביבור, על אדמת פולין הכבושה, ואני לא רציתי לדרוך על אדמת בית הקברות היהודי הגדול בעולם. לא רציתי להתעמת עם זוועות ההשמדה. זה היה בעיניי מקום חשוך, מאיים, תחנה סופית.
אם אפשר לומר ש"הפולנים יונקים אנטישמיות יחד עם חלב אימהותיהם", כדברי יצחק שמיר בזמנו, אפשר גם לומר שלא מעט ישראלים - ובהם אני, שמשפחתי אינה פולנית - ינקנו אנטי־פולניות עם חלב אימהותינו.
רק כשפולין הצטרפה לאיחוד האירופי, ב־2004, הסרתי את החרם האישי עליה. הבנתי שכל עמי אירופה "תרמו" את חלקם לשואה. מאז אני נחשף למורכבותה, בעבר ובהווה. גם אני נדהמתי לראות איך הקשר הטוב, שנבנה בשנים האחרונות בין פולין לישראל, נקלע באחת לטלטלה כה עזה, שגרמה להרס בלתי ניתן לתיקון. ראיתי איך פופוליסטים משני הצדדים מנצלים פצעים שעדיין מדממים כדי למצב את עצמם בעמדה פוליטית טובה יותר. ראיתי את ההתלהמות הכמעט חגיגית של כמה מעמיתיי הישראלים ואת התגובה הלא פחות משולהבת בתקשורת הפולנית.
במקום להתבצר בעמדת ההאשמה השבטית הנוחה, יצאתי לפולין כדי לשמוע מה יש לפולנים - לא־יהודים ויהודים כאחד - לומר על "משבר הזיכרון ההיסטורי". זה לא היה מסע אל הוודאות של מחנות ההשמדה, אלא אל הלא נודע בחלקה הפולני של ההיסטוריה.
"הפסקנו לחיות באשליה". ברטוש צ'יכוצקי
שלושה גלי תקיפות אנטישמיות אירעו בפולין אחרי מלחמת העולם השנייה. פוגרומים בניצולי שואה מייד לאחר המלחמה; טיהורים "אנטי־ציוניים" בשנות החמישים; ומערכה אנטי־יהודית, שהחלה בשלהי מלחמת ששת הימים והתחזקה לאחר מרד הסטודנטים בפולין במארס 1968, ונודעה בשם "גירוש גומולקה". כל אלה רוקנו את פולין כמעט לחלוטין משרידי הקהילה היהודית שנותרו בה, וממלאים תפקיד משמעותי בתפיסתה של פולין בעיני יהודים וישראלים כמדינה אנטישמית.
אחרי הפוגרומים עזבו את המדינה כ־70 אלף יהודים, בשנות החמישים - כ־50 אלף, ובגירוש גומולקה - עוד כ־12 אלף - רובם חברי המפלגה הקומוניסטית, אנשי רוח, שבחרו מרצונם להישאר בפולין וחוו את התקיפות האנטישמיות תחת המשטר הקומוניסטי כאכזבה עמוקה וכטראומה אישית.
משפחתה של האמנית מאיה גורדון החליטה לעזוב כבר ב־1957. "זה היה סוג של גירוש", נזכרת מאיה, שהיתה אז בת 10 ומחלקת היום את זמנה בין אמסטרדם, ורשה ותל אביב. "חברי מפלגה בכירים סולקו מהמשרות שלהם ואולצו לעזוב את פולין. אני זוכרת רכבת שלמה של אנשים, שהיו פטריוטים פולנים, שהעזיבה גרמה להם למשבר נפשי עמוק, ליגון קודר.
"את אבא שלי, שהיה בכיר במשרד התעשייה הכבדה, לא גירשו. כשהוא ראה שמתחיל מסע טיהורים, הוא ביקש לעבור לעבוד במפעל. חבר שלו ארגן לנו דרכונים לנסיעת תיירות. כך עזבנו, בלי שנגורש.
"הוריי לא היו בשואה. אבי נלחם בשורות הצבא האדום, ואחר כך בשורות הצבא הפולני. אמי היתה בשטח שסופח בהתחלה לרוסיה, והועברה מאוחר יותר למרכז רוסיה. אחרי המלחמה אבי רצה לבנות מחדש את פולין. הם האמינו במפלגה הקומוניסטית, ולא הבינו למה הם צריכים לעזוב פתאום. אמי היתה שבורה לחלוטין. על גל העזיבה הזאת לא מדברים כלל".
"סוג של גירוש". מאיה גורדון
מנגד, התקיפות האנטישמיות של סוף שנות השישים מעסיקות מאוד את דעת הקהל הפולנית בימים אלה, במלאת יובל לתחילתן. אחד מנפגעי התקיפות הללו הוא קונסנטי גברט, מהבכירים שבעיתונאי פולין.
הוא נולד ב־1953 בפולין הקומוניסטית. אביו, בולסלאב, היה פעיל קומוניסטי בכיר שהעביר את שנות המלחמה בארה"ב. אמו, כריסטינה, יהודייה, נמלטה מפני הגרמנים לרוסיה והצטרפה ללחימה נגדם. שני ההורים חזרו לפולין, נחושים בדעתם לסייע בבנייתה מחדש של מולדתם ההרוסה.
כשהיה נער בן 16 חווה קונסנטי את הרדיפות האנטישמיות שהשתוללו בפולין. הוא סולק מהתיכון, לכאורה מאחר שפרסם בעלון הקיר של בית הספר שיר נגד מלחמות. לכולם היה ברור שהסיבה האמיתית לגירוש היא יהדותו. "לממשלה הקומוניסטית היה קשה לומר שהיא מדכאת תנועת חופש של צעירים, ולכן היא המציאה שהמרידה היא מזימה ציונית. זה עבד נהדר. היהודים עצמם התפלאו לגלות שהם הפכו ליהודים. חלקם בכלל גילו אז את יהדותם לראשונה, כשהרשויות התחילו להכין רשימות".
גברט ומשפחתו נשארו בפולין למרות הרדיפות האנטישמיות. "לא רצינו שאחרים יחליטו עבורנו שאנחנו לא פולנים", הוא אומר בסלון ביתו ספון הספרים בוורשה. עכשיו הוא חושש שטקסי הזיכרון במלאת חמישים שנה לאירועי 68' עלולים להפוך לאפיזודה נוספת במשבר הנמשך.
"כתוצאה מהעימות שנוצר ומעמדות הממשלה האנטישמים מרגישים שקיבלו אור ירוק להביע את דעותיהם באופן חופשי. הממשלה אינה אנטישמית, והמוטיבציה שלה אינה אנטישמית. אבל הם לא רוצים לאבד את קולותיהם של האנטישמים.
"יש לנו זכות לדרוש שיכבדו את מה שעבר עלינו". הפגנת תמיכה בתיקון לחוק הזיכרון ההיסטורי בוורשה בתחילת החודש
"חלק מהאווירה היום זהה לאווירה שהיתה לפני חמישים שנה, עם שלושה הבדלים משמעותיים: פולין היא עדיין דמוקרטיה, גם אם אנחנו מתרחקים מכך; בפולין הקומוניסטית הממשלה תמכה במערכה האנטישמית - היום הממשלה מובכת מהמתרחש; ובעת ההיא דעת הקהל לא יכלה להישמע. היום אנחנו לא לבד".
גברט מעריך שהתיקון לחוק הזיכרון ההיסטורי נולד מתוך חוסר הבנה מוחלט לעמדה היהודית. "האחריות ליצירת המשבר היא בצד הפולני. בממשלה ובפרלמנט לא ראו את ההקשרים בין הדברים. למשל, את הבעייתיות בעיתוי של העברת החוק בפרלמנט, לפני יום השואה הבינלאומי. עבורם יום השואה זה עניין יהודי, והחוק הוא עניין פולני.
"אם יאיר לפיד לא היה ממהר להגיב בדרך שהציגה את ההיסטוריה באופן לא נכון, אולי לא היה נגרם המשבר החמור. אבל התגובה שלו אוששה סטריאוטיפ נפוץ בחברה הפולנית - 'היהודים שונאים אותנו, והם משקרים'. הדיון שהיה בישראל על החוק לא היה מגעיל כמו הדיון בפולין. בשתי המדינות יש ממשלות דמוקרטיות־אתניות, ששייכות יותר למאה ה־19. הליכוד ו'חוק וצדק' הן אחיות תאומות. זה מסביר את סיפור האהבה של השנתיים האחרונות ואת האכזבה הגדולה כשהמציאות באה לבקר.
"הממשלה בוורשה גילתה שהפולנים אוהבים את העמדה שלה. כוחה בסקרים התחזק. אנחנו נמצאים בתחילת של עונת בחירות ארוכה: בחירות מקומיות, שתוצאותיהן ישפיעו על הבחירות הכלליות ב־2019, ואז בחירות לנשיאות.
"בפולין יש ציבור בוחרים ימני קיצוני ואנטישמי. בשנים האחרונות הבוחרים הללו הצביעו ל'חוק וצדק', כי לא היתה להם אלטרנטיבה. אם תהיה אלטרנטיבה, היא עלולה לזכות ב־10 אחוז מהקולות, וקצ'ינסקי יאבד את הרוב המוחלט שהוא מעוניין בו. לכן הוא חייב לחבק את הפשיסטים, והשיקול הזה גובר על האינטרסים הבינלאומיים.
"בישראל לפיד רצה להראות שהוא יותר לאומני מנתניהו. גם בנט מנסה להראות שהוא יותר נוקשה מנתניהו. ראש הממשלה, מצידו, רוצה ליישם את מדיניות ההתקרבות ל'מדינות וישגרד' המרכז־אירופיות (פולין, הונגריה, צ'כיה וסלובקיה) ולהימנע מעימות שיסכל את הזמנת ראשי המדינות הללו לפסגה שלהן המתוכננת ביולי בירושלים. החוק הפולני הפך לעניין משני בתוך כל הפוליטיקה הפנימית".
• • •
סגן שר החוץ הפולני, ברטוש צ'יכוצקי, אמור לעמוד בראש צוות של ארצו, שאמור לקיים דיאלוג עם ישראל כדי למצוא דרכים לסיום "משבר הזיכרון ההיסטורי". "יש בפולין תחושה רחבה של הלם", הוא מודה בראיון ל"ישראל היום", "נדהמנו מהתגובה לתיקון לחוק, לא ציפינו לתגובה כל כך שלילית בישראל.
"היום ברור לי שבפולין, ואולי גם בישראל, חיינו באשליה שעובדות בסיסיות מסוימות ברורות לכל: מי היו הקורבנות ומי היו הפושעים. פתאום התברר לנו שזה לא המצב.
"עומדים בפנינו שני נושאים: החוק - וסוגיית אי ההבנה ואי הידע ההיסטורי, בפולין ובישראל. החוק הוא עניין משפטי, שייפתר במוקדם או במאוחר. הנושא החינוכי הוא המשימה הגדולה שלנו, ונוכל להתמודד איתה ביעילות רק יחד.
"לפולנים היה כאב משלהם". יאקוב נובקובסקי
"פולין השקיעה בשנים האחרונות הרבה מאוד משאבים במחקר היסטורי, גם של הפרקים האפלים בהיסטוריה שלנו - על השואה, ועל חלקם של פולנים במעשי גבורה ובדברים שליליים. והנה אנחנו מוצאים את עצמנו מול ההאשמה שאנחנו מנסים לטהר את ההיסטוריה שלנו, וזה לא נכון ולא הוגן.
"במיוחד מפריע לנו השימוש הציני בניצולי שואה והטענה שהם יישלחו למאסר אם יספרו את שעבר עליהם. החוק מתייחס באופן ברור לדברים שנאמרים בניגוד לעובדות. הוא נגד השקר, לא נגד האמת".
צ'יכוצקי מבהיר את הרגישות הפולנית. "אנשים היו מתוסכלים מהיקף השימוש העקשני בעיתונות הבינלאומית ובאקדמיה במונח 'מחנות המוות הפולניים'. אני לא מנסה לערוך השוואה בין הטראומה היהודית לטראומה הפולנית. אבל מלחמת העולם השנייה פגעה בכולם בפולין, ויש לנו זכות לדרוש שיכבדו את מה שעבר עלינו. באופן כללי, יש היפוך יוצרות בין הקורבנות לפושעים. אנשים הפסיקו להתייחס לרייך השלישי כאל גרמניה. התרגלנו לומר 'נאצים'. אבל Arbeit Macht Frei זה בגרמנית, לא בנאצית.
"מרקל ושר החוץ הגרמני גבריאל אמרו בעצמם בשבועות האחרונים שהשואה תוכננה ויושמה על ידי הגרמנים לבדם. הם בעצמם מודים שמדובר בפשעים גרמניים, ולפתע חברי כנסת ועיתונאים ישראלים מציירים את הפולנים כפושעים היחידים.
"אולי יש בחוק דבר חיובי: הפסקנו לחיות באשליה. עכשיו אנחנו יודעים שיש בעיה, ועלינו להתמודד עם זה יחד עם ממשלת ישראל ועם הפזורה היהודית".
גם בממשלה הפולנית היתה תחושה שהמצב עומד לצאת מכלל שליטה. מרכז שמעון ויזנטל הודיע שהוא שוקל לפרסם המלצה ליהודים הנוסעים לפולין להגביל את ביקוריהם רק לקברי קרוביהם ולאתרי ההשמדה. קרן רודרמן האמריקנית אמנם נעתרה ללחצים להסיר את סרטון "השואה הפולנית" מהרשת - אבל הנזק כבר נגרם, וב"וושינגטון טיימס" אף הופיעה פרסומת עם דגל פולין ועליו צלב קרס. צלבי קרס צוירו גם במתחם השגרירות הפולנית בתל אביב.
צ'יכוצקי סבור שחלק חשוב מפתרון המשבר טמון בחשיפתם של הישראלים והיהודים לא רק לפולין של השואה. "פולין זה לא אושוויץ. אני מקדם בברכה את מצעדי החיים, אבל אם מבקרים רק את המקומות הטראומטיים הללו, שנמצאים כיום בפולין אבל נבנו על ידי הגרמנים, זה תורם לכך שאנשים מקשרים את המקומות הללו לפולין, וזה לא נכון.
"אם אתה בא לפולין לבקר רק באושוויץ או במיידאנק, אתה לא לומד דבר על פולין. מה עם מאוטהאוזן באוסטריה? מרכז התיעוד על הנציונל־סוציאליזם במינכן? שם הכל החל, וגם היום יש לך שם צעדות ניאו־נאציות.
"עשרות אלפי צעירים ישראלים באים אלינו מדי שנה, ולפתע מתברר שלמרות זאת - אתם לא מבינים אותנו, ואנחנו לא מבינים אתכם. כשראש הממשלה נתניהו חנך במשרד החוץ את התערוכה לדיפלומטים הזרים, שהצילו יהודים בשואה, איך זה שלא צוין שם אפילו דיפלומט פולני אחד? בשווייץ הנפיקו אלפי דרכונים כדי להציל יהודים פולנים. הדיפלומט יאן קרסקי נשלח על ידי הממשלה הפולנית הגולה לדווח לבעלות הברית על השמדת היהודים".
• • •
האם מצעדי החיים אכן תורמים להעצמת רגשות הטינה כלפי פולנים, במקום לתרום להיכרות הדדית? האם הם הפכו לחלק מהבעיה? יאקוב נובקובסקי (35) מנהל בקראקוב את "מוזיאון גליציה", שהוקם על ידי הצלם הבריטי־יהודי ממוצא פולני כריס שוורץ. שוורץ ז"ל התלונן בפניי פעם שתלמידים ישראלים שמגיעים לאושוויץ לא מובאים למוזיאון שלו, המנציח את התרבות היהודית שהיתה קיימת באזור לפני השואה. "אושוויץ זו תרבות גרמנית, כאן זו התרבות היהודית", הוא אמר לי.
מאז דברים השתנו מעט. אבל נובקובסקי, הלא־יהודי, עדיין מעריך שמצעדי החיים נותרו בעייתיים. "זה לא נותן מקום לסיפור של היהודים שחיים היום, או של היהודים שהיו כאן לפני כן. חיוני ביותר לבקר באושוויץ, זה חשוב לזהות שלך כבן אדם. חיוני לקיים את מצעדי החיים, כי זה קרה כאן. אושוויץ זה כאן.
"אבל צריך לראות את אושוויץ לא רק בהקשר של שש שנות מלחמה, אלא כחלק מההיסטוריה המתמשכת של היהודים בפולין ובעולם. לפני אושוויץ היו בפולין חיים יהודיים בהיקף שלא היה בכל מקום אחר באירופה.
"הצגת פולין רק כבמה של מוות והרס יוצרת את הרושם של 'שואה פולנית' ומקשרת את אושוויץ יותר לפולין מאשר לגרמניה. אתם צריכים לבוא לפולין כאל מקום שהיו בו חיים יהודיים, ועדיין יש בו חיים יהודיים. 70 שנה אחרי השואה, היהדות שוב פורחת כאן. ההבנה שהזהות היהודית שלכם לא בנויה רק על סבל אלא גם על יכולת הישרדות, תהפוך אתכם לחזקים יותר".
למבקרים במוזיאון גליציה נכונה הפתעה נעימה: בניגוד למוסדות יהודיים בכל עיר אחרת באירופה, אין בכניסה אבטחה מעיקה. למעשה, כל המוסדות היהודיים בקרקוב אינם מוקפים בניידות משטרה, באנשי ביטחון, בעמודי בטון - עובדה הסותרת את סיפורי האימה על אנטישמיות המשתוללת ברחבי פולין.
"מאז פתיחת המוזיאון ב־2004 לא היה לנו מקרה אחד של תקיפה אנטישמית", מספר נובקובסקי, בוגר המגמה ללימודי יהדות במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת קרקוב, "מספרם של הימנים הקיצונים היה שולי עד 2015, ועד לאחרונה היתה לנו תחושה של ביטחון. אי ידע וסטריאוטיפים היו הדאגה העיקרית שלנו. זה משתנה בעקבות האירועים האחרונים. עכשיו הממשלה מאפשרת להם להתבטא, לצעוד ולהפגין ברחובות. זה משפיע לאט־לאט על השיח".
לדבריו, כוונת הממשלה הפולנית לא היתה להרוס את היחסים עם ישראל והיהודים. "בשנתיים האחרונות הגענו לרמת היחסים הטובה ביותר עם ישראל מאז השחרור מהקומוניזם. אני לא חושב שמשהו השתנה. יש תחושה אמיתית בחברה הפולנית שהעולם לא מבין את הסבל שלנו, וזו תחושה מוצדקת. ההיסטוריה הפולנית לא סופרה כראוי. ב־68', כשרוב היהודים שנותרו נזרקו מפולין, נותר הנרטיב הפולני. אם אין מי שיספר סיפור אחר, אתה מתרכז בסיפור שלך, בסבל שלך. לפולנים הלא־יהודים היו כאב וסבל משלהם.
"סבתא שלי ואחיותיה נלקחו ב־1941 כבנות עשרה מרחובות קרקוב לעבודת כפייה בחווה בגרמניה עד סוף המלחמה. הן עברו שם אונס וניצול מיני. סבתא שלי לא נרצחה, אבל היא היתה קורבן, וזה הפך לחלק משמעותי בזהות שלה, שלא השאיר מקום לסבל של אחרים. זה לא מצדיק את האנטישמיות שהיתה אחרי המלחמה.
"המשטר הקומוניסטי גיבש גרסה משלו למלחמת העולם השנייה, שהשפיעה על שלושה־ארבעה דורות. לו היית מבקר באושוויץ בשנות השבעים, לא היית רואה שום מידע על יהודים. דיברו רק על מיליוני נרצחים פולנים. זו היתה הגישה בכל הגוש המזרחי, כל מדינה עם הגוון שלה. גם היום יש אנשים שלא מבינים מדוע צריך להיות הבדל בין 3 מיליון פולנים יהודים שנרצחו בשואה ל־3 מיליון פולנים לא־יהודים שנרצחו בידי גרמנים ופולנים". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו