בשקט בשקט הפך השחקן אדיר מילר לאחד הכוכבים החשובים של "קשת" במיתוג שלה בואכה הפיצול. זה שלא מתחשב בברנז'ה התל-אביבית, זה שיודע שמה שחשוב אלו ההמונים ברחבי ישראל, שהטלוויזיה היא אופציית הבילוי הראשונה שלהם. וזה חשוב. כי ההומור של מילר, לצורך העניין, הוא ההומור של ישראל. העובדה שתל אביב יכולה לא לצחוק ממילר - אינה רלוונטית. טוסו פעם ותראו מה קורה במטוס כשיש פרק בשידור חוזר של "רמזור". מטוס שלם מתגלגל מצחוק, צעירים ומבוגרים. מילר פיצח את הדנ"א של ההומור הישראלי, ולהחזיק כל כך הרבה שנים בזרם המרכזי, זה לא עניין של מה בכך.
שהמבקרים יישארו עם הצרות שלהם. "צומת מילר" // צילום מסך
בעונה השנייה של "צומת מילר", שבאותה המידה היתה יכולה להיות העונה התשיעית של "רמזור" או סרטו החדש של אבי נשר, או "סברי מרנן" רק עם הומור, הכוכב הראשי דווקא מנסה להראות שהוא קשוב לביקורות: אלו שהאשימו אותו בגזענות, בדמיון הבלתי נמנע ל"רמזור", ביחס מעליב לנשים, ב"השראה" מתוכניות מאותו הז'אנר בישראל ובארה"ב. זה כמובן לא עובד בצורה מוצלחת, כי הכנות היא הדבר הכי חשוב בסיפור הזה. אלה ההומור של מילר והאמת שלו, ושהמבקרים הממורמרים יישארו עם הצרות שלהם. ולכן כל ניסיון להשתנות יפגע במי שבאמת ובתמים אוהב את מילר ורוצה עוד מאותו הדבר שהוא התרגל אליו: קלישאות על גברים, משפחה עם דמויות סטריאוטיפיות וסיטואציות קומיות צפויות.
אדיר מילר לא פונה אל אנשים כמוני, ולא צריך אנשים כמוני. הוא מספיק מצליח, סוחף ושומר על כוחו אל מול המוני בית ישראל. הציפיות שלי מהטלוויזיה שלי הן אחרות לגמרי, אבל כבר מזמן למדתי שאנשים שמתעקשים על סאבטקסט הם אנשים שחייהם מסובכים גם כך. לחיות על פי הטקסט הרבה יותר קל, ככה גם צוחקים מאדיר מילר. לא עדיף?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו