בעידן שבו נגוזו, לכאורה, התום האידיאולוגי והציפייה ממנהיגים ליישם בפועל ובאופן מלא את התחייבויותיהם ל"עם הבוחר", מהווה החלטתו של דונלד טראמפ לממש את "הכרזת ההכרה" שלו בירושלים מ־6 בדצמבר 2017 ולהעביר אליה את השגרירות האמריקנית ביום העצמאות ה־70 למדינת ישראל כמתנת חג, ביטוי מזוקק נוסף לעובדת היותו נשיא החושב ופועל מחוץ לקופסה.
באותה מידה שהנשיא הארי טרומן הפגין נחישות יוצאת דופן כאשר יצא חוצץ כנגד כל בכירי הדיפלומטים והאסטרטגים בממשלו והכיר - על אפם וחמתם - במדינת ישראל החדשה 11 דקות בלבד לאחר שדוד בן־גוריון הכריז על הקמתה, כך גם בחר הנשיא ה־45 להתעלם, בהחלטות שקיבל בסוגיית מעמדה של ירושלים, מאזהרותיהם ונבואותיהם האפוקליפטיות של בכירים לא מעטים מקרב הממסד הביורוקרטי במחלקת המדינה ובפנטגון. בכך הוכיח פעם נוספת שאינו כבול ומחושק על ידי "הקוד התפעולי" של קודמיו, שראו בדרך כלל בהבטחות שפיזרו ערב הבחירות לא יותר מאשר רטוריקה נטולת תוקף ומשמעות מעשית.
ואכן, כשם שהצליח לקיים בצורה מדויקת ומלאה את הבטחת הבחירות המרכזית שלו להביא לרפורמה מרחיקת לכת במערכת המיסוי, כך גם לא היסס טראמפ - למרות ההתנגדות מבית ומחוץ - להתקדם במהירות במסלול שהתווה לעצמו מלכתחילה במכלול העמוס והטעון כל כך של שאלת ירושלים. ואולם מעבר להפגנה זו של מנהיגות נשיאותית נחרצת, הרחוקה שנות אור מסגנונו הזהיר והמהוסס (ולעיתים אף המתבטל) של קודמו, מצביעה ההחלטה האחרונה גם על עוצמתה של מסכת "היחסים המיוחדים" שבין וושינגטון לירושלים. לאחר 8 שנות שפל, שבהן הלך ונשחק הממד האידיאולוגי של הברית, עדים אנו בשנה האחרונה לתחייתו של מסד נורמטיבי זה, שעליו מושתתים אדני התמיכה, ההזדהות והזיקה האמריקנית לישראל.
עם זאת, חרף חשיבותו של הנדבך הערכי בהכרעתו של טראמפ, אין להתעלם ממכלול של שיקולים פוליטיים שתרמו לה אף הם את תרומתם. ראשית, המדובר במקדמה או בסוכרייה מתוקה במיוחד עבור ישראל על רקע התוכנית המדינית הממשמשת ובאה מבית היוצר של ממשל טראמפ, האמורה לרכך את התנגדותה הצפויה למרכיבים אחדים של מתווה זה וכך לשכנע אותה ליטול סיכונים במסעה אל עבר הרוביקון. זאת, כאשר לצידה ניצב שותף נאמן, המוכן להעניק לה פיצוי, תמורה ורשת ביטחון איתנה לנוכח כל ויתור שתתבקש לעשות.
אם בהקשר הישראלי ניתן להגדיר את ההחלטה כתמריץ, עבור הרשות הפלשתינית זהו כרטיס צהוב מאיים, שכן כלול בו איתות לאבו מאזן, שעסקת הנדל"ן הגדולה של טראמפ הגיעה לשלב העיצוב והמיפוי. לפיכך, אם יתמיד בגישתו הסרבנית והמתלהמת, ייסגר עבורו חלון ההזדמנות לממש לפחות חלק מיעדיו האסטרטגיים, שכן המשך הסטטוס־קוו טומן בחובו מחירים מוחשיים ומיידיים עבור העם הפלשתיני.
לבסוף, אין להוציא מכלל אפשרות שעיתוי החלטתו של הבית הלבן על העברת השגרירות נועד להבהיר לציבור הישראלי בכלל ולקואליציה בפרט עד כמה המשך שיתוף הפעולה שלו עם הממשלה בהרכבה הנוכחי נתפס בעיני טראמפ כאופטימלי. מכך גם משתמע חשש מן האפשרות שהסתעפותן של החקירות עלולה להוביל את השותפה הישראלית אל עבר עידן של אי־ודאות וחוסר יציבות, שיסתמו את הגולל על המהלך המדיני החדש עוד בטרם יצא לדרך באופן רשמי. לא נותר אלא להמתין ולראות אם לדאגה נשיאותית זו יהיה ביסוס של ממש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו