להיסטוריה יש חוש הומור די מוזר, ובסופו של דבר, יש סיכוי סביר שכל מה שבאמת ייזכר מדונלד טראמפ יהיה ההצהרה שלו על העברת השגרירות האמריקנית לירושלים.
יכול להיות שאת ציבור הבוחרים האמריקני, ההצהרה הזאת מעניינת כמו מסיבת עיתונאים עם מוסי רז. סביר גם להניח שבתקופת כהונתו של טראמפ, שלאיש מאיתנו אין מושג על כמה שנים היא תתפרש, הוא יעשה ובעיקר יאמר כל מיני דברים שאין להם שום קשר לירושלים. אבל בפרספקטיבה של העתיד, ולפחות בשיעורי ההיסטוריה שיילמדו במזרח התיכון, בפירוש יכול להיות שזה כל מה שיישאר בתודעה. והשם "טראמפ" יהיה מזוהה עם ירושלים כמו השמות מונטיפיורי, הורדוס, או מלמיליאן, להבדיל אלף אלפי הבדלות.
יד על הלב, מה עוד אנחנו יודעים על ג'יימס בלפור, חוץ מההצהרה ההיא? מה עוד יש לנו לספר על כורש מלך פרס, או על פיתגורס? בפירוש יכול להיות שגם בלפור סבל מפליטות פה בעייתיות, ואני לא אפול מהרגליים אם ייחשפו בפניי בעיות התנהגות נוספות שהיו לו, מול בני מיעוטים, נשים, אנשי סגל דיפלומטי, פחזניות או עיתונאים. אבל למי באמת אכפת?
את מי מעניינים המינויים, השיפוצים או הרכישות שכורש עשה בלשכתו? ועל מה באמת חשב פיתגורס כשהוא התבונן בבורקס תפוחי אדמה? האם הוא חישב זוויות?
וזה לא כי כל אלו לא חשובים. הכל חשוב, או לפחות היה חשוב בשעתו. זה פשוט כיוון שכך עובד הזיכרון האנושי לאורך זמן. אני זוכר כמו אתמול את רגע ההלם שצנח עלי כשקראתי את הקטע של מילן קונדרה, שבו הוא טוען שהאנושות מוכנה לזכור מכל דמות - גדולה ככל שתהיה - לא יותר מאשר תמונה אחת. רושם אחד. זהו. אין לנו זיכרון פנוי ליותר מזה.
נפוליאון תמיד ייזכר עם הכובע ההוא. לנצח הרצל יישען על מעקה. אף אחד לא יזהה את משה דיין לפני שאיבד את העין. איינשטיין, תמיד פרוע, יוציא לשון. ולייבוביץ, תמיד זקן, יכעס על השאלה האווילית שהופנתה עליו.
אני הייתי פתי צעיר ותמים, והקביעה הנחרצת של הסופר הצ'כי (הוא כמובן הביא פחות דוגמאות ישראליות) היכתה אותי ארצה. היתה בה אמת אכזרית וקרה. מעשי אדם ותחבולותיו נשכחים עד מהרה. וגם אם זכית והיית לאישיות דגולה, מקסימום תשאיר אחריך משהו מאוד לא מורכב. תמונה אחת. כותרת אחת. או שתיים. זהו זה.
ומה שהכי גרוע הוא שאף אחד לא יבקש ממך לבחור מה תהיה התמונה או הכותרת שיישארו אחריך. זה היה נכון בעיקר בימים שבהם קיסרים ומצביאים פוסלו באבן. הפסל הקפיא רגע בודד. אבל גם היום בעידן הסלפי ואינספור הצילומים, זה נכון לא פחות, כי הזיכרון לא יכול להתמודד עם יותר מדי נתונים.
בקיצור, כדאי לכל אחד מאיתנו להסתרק, להתלבש, ובעיקר לשים לב למה שיוצא לנו מהפה, כאילו היום, היום הזה ממש, אנחנו עומדים להותיר אחרינו את התמונה, או הציטוט האחד והיחיד שמישהו אי פעם יזכור, עד כמה שזה לא הוגן. כי ככל שחולף הזמן כך הסרט מצטמצם לתמונה בודדת, וההמולה הפטפטנית שמלווה את חיינו מתמצה לאיזה שני משפטים, שמישהו, אולי אחד הילדים שלנו, יטריח בהם את שומעיו ויגיד, "איך אבא שלי היה אומר?" ומה לעשות, כמו כל המצטטים, גם הוא, כמובן, ישבש לחלוטין את מה שבאמת אמרנו, ויהרוג את הפואנטה.
תוך כדי שאני כותב את הדברים האלה שמתי לב שהתחלתי מדונלד טראמפ, שיהיה בר מזל גדול (לדעתי, כן?) אם אכן יזכרו לו בעיקר את ירושלים. תוך כדי הכתיבה, עלו בראשי עוד כמה שקצת פחות הצליח להם בזמן האחרון - יהונתן גפן, תמר זנדברג, הרב יוסף קלנר - והם עלולים להיזכר דווקא בגלל ההתבטאות הפחות מוצלחת שהם הצליחו להנפיק. ואז עלה בדעתי שהיום חל יום השנה להסתלקותו הבלתי מתקבלת על הדעת של חברי הטוב השר אורי אורבך ז"ל.
אני מתגעגע לאורי על בסיס כמעט יומיומי. אני מתגעגע אליו כשאני מחפש משפט מדויק לעצמי. כשאני בנסיעה ארוכה ורוצה להרים טלפון למישהו שיצחיק אותי קצת, אבל גם ישאיר אותי עם תובנה אחת חכמה. ובעיקר כשאני שומע חברי כנסת - ממפלגתו אבל לא רק - מתבטאים, מגיבים, מרעימים ומנופפים, בלי שמץ של קלאס, בלי קצה חוט של שנינות, חן וחסד, ובעיקר בלי הכישרון לומר את הדבר החריף ביותר, בלי להוריד תריס על רצונו של היריב להמשיך ולהקשיב לך. ברגעים האלה אני חווה את החיסרון של אורי ככאב פיזי ממש.
חייבים להודות, בשדה היצירה היהודית, בכתיבה התקשורתית והאמנותית, יש המון צעירות וצעירים - דתיים ודתל"שים בעיקר - שרואים את עצמם כממשיכיו של אורי אורבך. הם רואים בו מורה או לפחות פורץ דרך והם משתדלים, ודי בהצלחה, להצדיק את זה. אבל בכל מה שנוגע לפוליטיקה ולסגנון שרווח בשיח הפרלמנטרי שלנו, שום דבר וכלום. קשה לי לזהות אחד שממשיך את דרכו, או לפחות משתדל. מזל שעדיין לא הצליחו להרוג את "שלישי בשלייקס", שהוא נר הזיכרון המוצלח ביותר לאיש. גם הרעיון עצמו וגם הכותרת הם האורבכיות בהתגלמותה.
ומה שמעניין הוא שדווקא במקרה של אורבך התזה של קונדרה נכשלת. בינתיים, לפחות, הוא לא צומצם עדיין למשפט אחד. לפתגם או לסיסמה. וייתכן שלעולם לא יצומצם. בכל אירוע לזכרו, בכל פורום דיגיטלי או ראיון עיתונאי עם אחד מאוהביו, מתברר שכל אחד אוהב ציטוט אחר, שולף סיפור אחר, וכל אחד רואה בקטע שציטט את המקבילה המילולית המושלמת לשפם ההוא, שהיה ללא ספק הסמל המובהק ביותר של האיש הכל כך חסר הזה.
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו