לא מעט תסכול היה השבוע בחיל האוויר. ההצלחה המרשימה של סיכול חדירת מל"ט איראני לישראל והשמדת קרון הבקרה שלו וחלקים ממערך ההגנה האווירית הסורי עומעמה עם נפילת מטוס ה־F-16i, שהעניקה גם הישג תודעתי לא צפוי לציר הרדיקלי.
תחקיר האירוע יסוכם אמנם רק ביום שלישי, אבל אין ספק שמדובר בתקלה. פעילות מבצעית מלווה מטבעה בסיכונים, אבל הטייסים היו אמורים להתגבר על איום טילי הקרקע־אוויר שמוכר להם היטב. במלחמה מטוסים נופלים כחלק מאי הוודאות של שדה הקרב; בתקיפות יזומות הרף הנדרש מאנשי צוות האוויר הוא לחזור הביתה בשלום - בריאים ובתוך המטוס.
שמונה מטוסים השתתפו בתקיפה. ארבעה מהם היו בגובה רב כאשר שוגרו לעברם הטילים. העננות היתה כבדה ("כמו חלב סמיך", תיאר זאת טייס קרב), ומנעה מהם לראות את הטילים - עד שהיה מאוחר מדי. ברגע שהמטוס נפגע הטייס תפקד ביעילות, ופלט את הצוות. הנטישה בוצעה בגובה של יותר מ־30 אלף רגל, מה שגרם להם לכוויות קור. הנווט צפוי לחזור בשבוע הבא לטיסה; לטייס יידרש עוד זמן החלמה ממושך.
האירוע הזה סדק את מעטה הטפלון שעוטף את חיל האוויר. הציבור הישראלי התרגל שהטייסים שלו הם קבלני הצלחות בלתי מנוצחים: איש לא העלה על הדעת שניתן להפיל אותם. יש בתפיסה הזאת לא מעט נאיביות; לא משום שטייסי חיל האוויר לא טובים, אלא כי הציפייה שכל הקרבות ינוצחו לנצח "על האפס" היא לא ריאלית. דווקא העובדה ש־35 שנים לא הופל מטוס היא האנומליה שמעידה על גודל ההישג.
בשנים האחרונות ביצע חיל האוויר מאות תקיפות. מרביתן במסגרת המב"מ - המערכה שבין המלחמות - שרק מקצת מהפעילות בה נחשפה לציבור, וגם זה בעיקר ממקורות זרים. חלק גדול מהתקיפות האלה בוצעו בקצה המעטפת של המטוסים והאמל"ח, לעיתים תחת סיכון לא מבוטל. מעט מאוד מכל זה התפרסם, למרות שהיקף הפעילות עלה בהתמדה (בשבוע הראשון של פברואר טס חיל האוויר עשרות שעות מבצעיות) ועימו גם רף הסיכון: בשבוע שעבר שיגרה סוריה עשרות טילים לעבר מטוסי חיל האוויר, יותר מכל הטילים ששיגרה עד לאותו הרגע מאז מלחמת לבנון הראשונה. בשבת היו כמה טילים שנפלו בים.
מתחת לסף המלחמה
הנתונים האלה מעידים על השינוי באופי האיום בצפון. עד לאחרונה עשה חיל האוויר במרחב הסורי כבשלו: טס איפה שרצה, תקף מתי שרצה, וכאשר הסורים גילו ושיגרו - הטייסים כבר היו בדרך למקלחת. הלוקסוס הזה נגמר, או לפחות השתנה, כולל במה שנוגע לטיסות איסוף המודיעין בלבנון. אסד צובר ביטחון עם הסרת האיום על שלטונו, והחל להגיב. זה מחייב את חיל האוויר לבצע התאמות כדי להתמודד עם האתגרים החדשים בזירה, ובהם גם הנוכחות הרוסית בסוריה.
סוללות הטילים המתקדמות של הרוסים - S-300 ו־S-400 - עוקבות אחרי הפעילות של חיל האוויר, לרבות בשטח ישראל. בינתיים לא היה אף מקרה של חיכוך ישראלי־רוסי; בשבת, כשקרון הבקרה של המל"ט האיראני הותקף בשדה התעופה T4, עדכן צה"ל את מקביליו הרוסים באמצעות "הקו החם" שהתקיפה לא מכוונת נגדם. ועדיין, אסור להתבלבל: הרוסים לא בעדנו. מוסקבה אמנם שופעת אמפתיה וידידות לישראל בדרג המדיני, אבל הקצינים הרוסים בשטח עובדים בשיתוף פעולה הדוק עם מקביליהם הסורים ומסייעים להם בהגנת שמי המדינה - כלומר מפני ישראל.
הדילמה הישראלית בהקשר הרוסי עמוקה עוד יותר. אחרי שהופל המטוס, הוחלט לתקוף סדרה רחבה של יעדים - רובם סוריים ומקצתם איראניים. בין היתר הותקפו 7 סוללות טק"א, מרביתן מסוג SA-5. היו בישראל שתהו מדוע לא ניצל חיל האוויר את ההזדמנות להשמדת כל מערך ההגנה האווירית הסורי.
לא קבלן מלחמות. איזנקוט // צילום: דובר צה"ל
איראן העריכה כי תוכל לנצל את המצב הזה לתועלתה. היא פעלה מ־T4 תחת כיסוי של לחימה בדאעש, משום שסברה שישראל לא תתקוף קרוב כל כך לכוחות הרוסיים. פעילותה הזאת כלל לא תואמה עם סוריה: עד כדי כך גדול הביטחון העצמי האיראני, שהם עושים בסוריה כבשלהם.
למעשה, סוריה שילמה בשבת מחיר שלא בטובתה. מערך ההגנה שלה זיהה תקיפה ישראלית - והגיב. יש גורמים בישראל שסבורים שרוסיה תתלונן על כך לטהרן; כדאי להנמיך ציפיות. ההתבטאויות שנשמעו השבוע בטהרן מעידות, לכל הפחות, שאיראן מתכוונת להמשיך בתוכנית ההתבססות הסדורה שלה בסוריה.
למרות זאת, ספק אם טהרן יכולה לסכם לעצמה את אירועי השבוע בסיפוק. ניסיון החדרת המל"ט היה עימות ישיר ראשון בין איראן לישראל. אם עד עתה התנהלו שתי המדינות כמו בכדורמים - מעל לפני השטח הכל התנהל לכאורה בהוגנות עוינת, מתחתיו היו בעיטות ומכות - עכשיו המלחמה הזאת פרצה החוצה. איראן כבר לא מסתפקת בשליחים (חיזבאללה, חמאס, ג'יהאד אסלאמי); היא פועלת ישירות, באמצעות אנשיה, כנגד יעדים בישראל.
התגובה הישראלית, גם הפעם, היתה חדה: השמדת הקרון על צוותו. זה התווסף להפלת המל"ט, שהיה תחת מעקב בכל זמן הטיסה שלו לארץ. מפקד חיל האוויר, האלוף עמיקם נורקין, פיקד אישית על ההפלה - שבוצעה בידי מסוק קרב כדי לאפשר תיעוד ולהבטיח שניתן יהיה לאסוף את שברי הכלי האיראני, שפותח על בסיס המל"ט האמריקני החשאי RQ-170. זמן קצר אחר כך בוצעה התקיפה. מכאן התגלגל יום הקרב, שאיים, לראשונה זה זמן רב, לגרור את הזירה כולה להסלמה. זה עלול היה לקרות אם, למשל, הטייסים לא היו צונחים בשטח ישראל, אלא בסוריה.
בחיל האוויר ביכו את התקלה, ובצדק, משום שבלעדיה היתה ישראל עושה מט סנדלרים באירוע הזה לאיראן, אבל זה כבר חלב שנשפך. האתגר העכשווי הוא באירוע הבא: ההתעקשות הישראלית למנוע התחמשות מחיזבאללה והתבססות איראנית בסוריה מבטיחה את המשך התקיפות. הביטחון העצמי הגובר של סוריה בצירוף ההישג של הפלת המטוס מבטיחים את המשך התגובה. שני אלה יחד מבטיחים שנקודת הסיום של אירועי השבוע תהיה נקודת ההתחלה של הסבב הבא.
ספק אם יש מי שימנע את האסקלציה הזאת. רוסיה מתערבת רק כשזה נוגע לה, וארה"ב היא נוכחת־נפקדת באזור. זה מותיר את ישראל לבדה; לא שיש עוררין על היתרון האיכותי שלה על יריביה במרחב הקרוב והרחוק, אבל אם הגדרת היסוד של המב"מ היא להישאר מתחת לסף המלחמה, דומה שהאתגר העיקרי של הרמטכ"ל איזנקוט בשנתו האחרונה בתפקיד יהיה לשמור על כך - בצפון, ובמקביל להימנע מהסלמה גם בעזה ויו"ש.
מורשת איזנקוט
איזנקוט משלים היום שלוש שנים בתפקיד. ב־16 בפברואר 2015 הוא החליף את בני גנץ, ב־1 בינואר 2019 הוא יסקור את מסדר הכבוד וייצא לאזרחות. הוא עצמו התעקש על התאריך הזה, כדי לאפשר למחליפו לכהן שנת עבודה מלאה ולעצב בה את צה"ל כרצונו - מבצעית ותקציבית. הרמטכ"ל האחרון שעשה זאת היה אהוד ברק, בהחלפתו עם אמנון ליפקין־שחק.
הקדנציה של איזנקוט זוכה לקרדיט ציבורי נמוך מזה שמגיע לה. זה נובע בעיקר מפרשת אלאור אזריה, שהפכה אותו לאויב (חצי) העם. לא שאפשר היה לצפות מהרמטכ"ל לנהוג אחרת; מי שמכיר אותו ידע שהוא ילך עם יושרתו עד הסוף - בדיוק כפי שהוא נוהג עם הרבנים או בעניין שילוב נשים בצה"ל. בשונה מרבים מקודמיו, איזנקוט לא יודע לקרוץ או לעגל פינות. הוא רואה את תפקידו כשומר החותם של הממלכה, ואין לו כוונה לחרוג מכך. ממילא, שאיפותיו הפוליטיות מסתכמות באפס, כך שעניינו היחיד הוא צה"ל, ואם לדייק - למנוע מלחמה ולחזק את אמון הציבור בצבא.
בסעיף הראשון עמד איזנקוט במלואו. מאות הפעולות שביצעה ישראל במב"מ - בצפון, וכפי שפורסם באחרונה בארה"ב, גם בסיני - שללו יכולות מאויבי ישראל בלי שהובילו להסלמה, כלומר שצה"ל הפעיל כוח רב אבל אזרחי ישראל המשיכו לישון בלילה בשקט.
תיעוד נפילת ה־F-16 בצפון
גם אתגרים שהתפתחו בדרך זכו למענה מבצעי מרשים למרות שאתגרו את ישראל. שתי הדוגמאות הבולטות הן המנהרות מעזה (שאיזנקוט ירש מקודמיו), שאמורות לקבל מענה מלא עד סוף השנה הנוכחית, וטרור הבודדים - שהפתיע את ישראל באוקטובר 2015 ונבלם בעבודה משותפת של צה"ל, השב"כ ומשטרת ישראל, כשברקע מנגנוני הביטחון הפלשתיניים.
הסעיף השני - חיזוק אמון הציבור בצה"ל - בעייתי יותר. אמנם בכל הסקרים (הבולט בהם הוא של המכון הישראלי לדמוקרטיה) נתפס צה"ל כגוף האהוד ביותר בישראל, ובפער גדול, אבל קשה שלא לראות את השחיקה במעמדו. היא מתבטאת לא רק בירידה הנמשכת במוטיבציה לשירות קרבי ובאתגר המתעצם בהשארת המפקדים הטובים בשירות, אלא גם בקלות שבה משתלחים פוליטיקאים, רבנים וסתם צעקנים בצבא ובמפקדיו.
על פניו איזנקוט מסרב להתרגש מכך. נאמן לדרכו, הוא דחה כל הצעה לתקוף בחזרה. אבל הוא כועס, ובעיקר נעלב. הטוקבקים מעצבנים אותו, וגם חלק מהפרשנים. "אני חי בשלום עם ביקורת", הוא נוהג לומר, "כל עוד היא עניינית ומבוססת על עובדות". אבל הוא סבור שרוב הביקורת נגדו לא עניינית, ובוודאי לא מבוססת - בעיקר זאת שכורכת אותו עם תהליכים פמיניסטיים או אנטי־דתיים.
בצבא־פנימה, לעומת זאת, הוא זוכה למעמד חריג גם ביחס לרמטכ"לים בעבר. לא רק היותו זקן השבט וניסיונו העשיר במטכ"ל; נועם הליכותיו ובעיקר העובדה שהוא נמנה עם זן המפקדים שמשתפים קנו לו תמיכה מקיר לקיר. הרמטכ"ל הוא אמנם תפקיד בודד במהותו - אדם אחד שעומד בראש ארגון היררכי שממתין לפקודותיו - אבל איזנקוט השכיל לגבש סביבו פורומים מייעצים בתחומים שונים, שעליהם הוא נשען בתהליך החשיבה.
בין חיזוק הסייבר לגל"צ
בכל הנוגע לעניינים האסטרטגיים כולל הפורום הזה את סגנו, את ראשי אגפי המודיעין, התכנון והמבצעים, את מפקד חיל האוויר, ובמידת הצורך את אלוף הפיקוד הרלוונטי ומפקד חיל הים. זאת הקבוצה שעוסקת בתהליכי העומק שנוגעים בעיצוב הגזרות השונות - מסוריה ולבנון ועד עזה וסיני. איזנקוט הוא חסיד של תפיסות (שחלקן מצאו ביטוי במסמך אסטרטגיית צה"ל שפרסם בראשית תפקידו, ואשר עודכן באחרונה), והוא שואף להשאיר אחריו מורשת מחשבתית־תכנונית סדורה.
מורשת נוספת שהוא משאיר אחריו, בתקווה שלא תיקטע, היא התוכנית הרב־שנתית. גנץ גיבש בקדנציה שלו שלוש תוכניות, שאף אחת מהן לא יצאה לפועל; זה אומר שהצבא חי משנה לשנה והתקשה לתכנן לטווח ארוך. איזנקוט - שנהנה משיתוף פעולה חריג עם שר האוצר כחלון, שהתבטא בהודנא בין צה"ל למשרד האוצר - משלים כעת את שנתה השלישית של תר"ש "גדעון", שאפשרה קיצוץ דרסטי בכוח האדם, וצמצום ואיחוד יחידות ומערכים שהבולט בהם הוא האיחוד בין זרוע היבשה לאגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה.
למעשה, הדבר היחיד מבין תוכניותיו של איזנקוט שלא יצא לפועל הוא סגירת גלי צה"ל. כל היתר קרה. מהקמת חטיבת הקומנדו ומערך ההגנה בסייבר, ועד להגדלת תקציב זרוע היבשה (שהושווה לזה של חיל האוויר) והעמידה באתגר של קיצור השירות הסדיר. זה אפשר גם להגדיל את האימונים של המערך הלוחם, ובאופן דיפרנציאלי: יחידות שיש להן תפקיד מרכזי יותר בתוכניות האופרטיביות - מתאמנות יותר.
איזנקוט מודע לביקורת כלפיו ולפיה צה"ל איבד את הרצון להילחם. שהוא מחפש סיבות ללמה לא, ולא ללמה כן. הוא דוחה את הטענות האלה בתוקף; צה"ל הוא לא קבלן מלחמות, הוא קבלן של שקט, וישראל נהנית מרגיעה חסרת תקדים בכל הגזרות - 11 שנים וחצי בגבול לבנון, שלוש שנים וחצי בגבול עזה. זה לא קורה בחלל ריק: בקלות אפשר להבעיר את המזרח התיכון על כל שטות, אבל לכבות את השריפה ייקח זמן, יעלה הון ויגבה מחיר דמים יקר שינגוס גם בלגיטימציה הבינלאומית של ישראל.
אבל האתגר העיקרי של איזנקוט עדיין לפניו. השנה הרביעית של רמטכ"ל, כל רמטכ"ל, מועדת לצרות - ואצלו שבעתיים. לא רק המצב האובייקטיבי במזרח התיכון, שיכול לייצר הסלמה מיידית בכל אחת מהגזרות, אלא גם הסיטואציה הפוליטית בישראל - שבקלות עלולה לגרור אותו למקום שממנו הוא נזהר עד כה. סביר שבעקבות המלצות המשטרה מהשבוע, יהיה מי שיטען שכל הפעלה של כוח נעשית מסיבות לא ענייניות. על איזנקוט תוטל החובה לדאוג שזה לא יקרה, ולהבהיר לציבור שצה"ל היה ונשאר צבא עם ממלכתי וענייני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו