המופע החדש של שרית חדד: היא לא צריכה את כל הפירוטכניקה הזו

יש משהו מאד ארצי בשרית חדד. סוג של ענווה שלא תואמת את המעמד הכמעט מיתי שלה במוזיקה הישראלית. במהלך יותר משני עשורים של קריירה לא נרשמו אצלה תקריות מביכות, רומנים מתוקשרים או סערות מתוזמרות. היא ממלכתית, רשמית, נקייה וצנועה באופן שקשה לחבר לכוכבת פופ עם ארסנל כזה של להיטים.

אולי בגלל כל זה, ההכרזה על סדרת מופעים אקסטרווגנטית בסגנון לאס וגאס נראתה מעט תמוהה בהתחלה. חדד, שמעולם לא היתה חיית במה קופצנית, היא כמעט ההיפך של הספקטקלים המופרזים ההם. את הפער הזה, בין חדרה ללאס וגאס, גם המופע המושקע והמלהיב הזה לא מצליח למחוק.

אחרי האוברטורה המתבקשת, ההופעה נפתחת עם "חיכיתי לו", שזוכה למעטפת מושלמת – העיבוד, הריקוד והאווירה משדרים כולם קווקז ושמים את חדד במקום הנוח, הטבעי והאופטימלי עבורה. מכאן, המופע מתחיל לגולל את סיפור חייה: מהילדות בשכונה ועד היום. אינסוף רקדנים, שחקנים, פעלולנים ונגנים עולים ויורדים מהבמה בכל שיר. מסכים, פנסים, תפאורה, זיקוקים ולהביורים מגדילים את אפקט ה"וואו" למקסימום.

אבל משיר לשיר וממחרוזת למחרוזת מחלחלת תחושה שהקהל צופה בשני אירועים שונים במקביל – בראשון שרית חדד מבצעת (בצורה מושלמת כמעט ומרגשת מאוד) להיטים מכל שנות הקריירה שלה, ובשני כל שאר ההתרחשויות. חדד אולי מתרגשת ואולי מנוכרת לסיטואציה, כמעט ולא מתחברת או מחברת בין האירועים. הניתוק הזה לא בהכרח פוגם בחוויה מהמופע, אבל הוא נעשה בולט הרבה יותר כשחדד נעלמת לגמרי מהבמה בשיר Where Have You Been, ואת מקומה תופסת מסיבה אלקטרונית צבעונית.

הרגע החזק ביותר במופע הוא דווקא הרגע המינורי ביותר שבו חדד מספרת על נויה, בתה התינוקת, ואז מבצעת את "חלק ממני" בלי פירוטכניקה ובלי ריקודים. רק עם רגש שמציף אותה ופורץ דרך העיניים בסיום השיר. חדד, המלכה הבלתי מעורערת של המוזיקה הים תיכונית בישראל, מצליחה לעמוד על הבמה הכי מסחררת ופומפוזית שאי פעם היתה כאן ולא לאבד את עצמה לרגע. וזה, יותר מכל השואו המושקע שעטף אותה, מה שמרגש באמת.