החיים משתנים במהירות.
החיים משתנים ברגע.
את מתיישבת לארוחת הערב והחיים כפי שאת מכירה אותם מסתיימים.
שאלת הרחמים העצמיים.
אלה היו המילים הראשונות שכתבתי אחרי שזה קרה. אמנם בהתאריך של קובץ הוורד (notes on change.doc) הוא 20 במאי 2004, 23:11, אבל זאת כנראה משום שבחודש מאי פתחתי את הקובץ, וכשסגרתי אותו לחצתי בהיסח הדעת על "שמירה". במאי לא הכנסתי שינויים בקובץ הזה. לא הכנסתי בו שינויים מאז ינואר 2004, המועד שבו כתבתי את המילים, יום, יומיים או שלושה לאחר האירוע.
זמן רב לא כתבתי שום דבר אחר.
החיים משתנים ברגע.
רגע רגיל.
כריכת הספר
בשלב מסוים, כדי לזכור את מה שנראה לי משמעותי ברצף האירועים, שקלתי להוסיף את המילים האלה: "רגע רגיל". מיד הבנתי שלא יהיה צורך להוסיף את המילה "רגיל", כי ממילא לא יהיה אפשר לשכוח אותה: המילה לא הרפתה ממני. לאמיתו של דבר, הצביון הרגיל של כל מה שקדם לאירוע הוא שמנע ממני להאמין שאכן קרה, לקלוט אותו, להפנים אותו, להתגבר עליו. עכשיו אני מבינה שלא היה בכך שום דבר יוצא דופן: נוכח אסון פתאומי כולנו מתמקדים בחוסר הייחוד של הנסיבות שבהן התרחש מה שאין להעלות על הדעת: בשמי התכלת הצלולים שמהם צלל המטוס, בנסיעת הסידורים השגרתית שהסתיימה בשולי הדרך עם מכונית בוערת, בנדנדות שילדים התנדנדו עליהן כרגיל כשהנחש הכיש מבין השיחים.
"הוא היה בדרך הביתה מהעבודה-מאושר, מצליח, בריא- ואז, הלך" קראתי תיאור של אחות פסיכיאטרית, שבעלה נהרג בתאונת דרכים. בשנת 1966 הזדמן לי לראיין הרבה אנשים שחיו בהונולולו ב-7 בדצמבר 1941 בבוקר: כולם בלי יוצא מן הכלל פתחו את דיווחיהם על אסון פרל הרבור בתיאור "איזה יום ראשון רגיל" זה היה. "זה היה סתם יום ספטמבר יפה רגיל" עדיין אומרים אנשים כשהם מתבקשים לתאר את הבוקר ההוא בניו יורק, שבו טיסות אמריקן איירליינס 11 ויונייטד איירליינס 175 הוטסו אל תוך מגדלי התאומים. אפילו דוח הוועדה לחקר אירועי ה-11 בספטמבר פתח בנימה סיפורית מבשרת רע ועם זאת עדיין המומה: "יום שלישי, 11 בספטמבר 2001, הפציע במזרח ארצות הברית נאה וכמעט צח מענן."
"ואז- הלך." בדמי ימינו אנו במותנו, אומרים האפיסקופלים ליד הקבר. מאור יותר התחוור לי שכנראה חזרתי על פרטי ההתרחשויות באוזני כל מי שבא לביתי באותם שבועות ראשונים, כל החברים וקרובי המשפחה שביאו אוכל והכינו משקאות וערכו צלחות על שולחן חדר האוכל בשביל כל האנשים שנמצאו שם בשעת ארוחת הצהריים או ארוחת הערב, כל אלה שאספו את הצלחות והקפיאו את השאריות והפעילו את המדיח. האנשים שמילאו את הבית שלנו (עדיין אל הייתי מסוגלת לומר לעצמי- שלי), שמבחינה אחרת התרוקן, גם אחרי שנכנסתי לחדר השינה (חדר השינה שלנו, זה שעדיין נח בו על ספה חלוק מגבת דהוי במידה אקסטרה לארג', שנקנה בשנות השבעים בריצ'רד קרול בבוורלי הילס) וסגרתי את הדלת. הרגעים ההם, שבהם השתלטה עלי פתאום התשישות, הם הדבר שאני שוכרת בבהירות הרבה ביותר מאותם ימים ושבועות ראשונים. איני זוכרת שסיפרתי את הפרטים למישהו, אך כנראה עשיתי זאת, כי דומה היה שהם ידועים לכולם. בשלב מסויים שקלתי את האפשרות שהם קלטו את פרטי הסיפור זה מזה, איך מיד דחיתי אותה: הסיפור שהכירו היה מדוייק מכדי שיהיה סיפור שעבר מפה לאוזן. הוא בא ממני.
ידעתי שהסיפור בא ממני גם מכיוון ששום גרסה ששמעתי לא כללה את הפרטים שעדיין לא הייתי מסוגלת להתמודד איתם, כמו למשל הדם שנשאר על רצפת חדר המגורים עד שחוסה הגיע למחרת בבוקר וניקה אותו.
חוסה. שהיה חלק ממשק הבית, שהיה אמור לטוס ללאס וגאס מאוחר יותר באותו יום, 31 בדצמבר, אך לא טס. חוסה בכה באותו בוקר כשניקה את הדם. כשסיפרתי לו בפעם הראשונה מה קרה, הוא לא הבין. אין ספק שלא הייתי המספרת האידיאלית של הסיפור הזה. משהו בגרסה שלי היה בה בעת אגבי מדי ומובלע מדי, משהו בנימת דיבורי לא הצליח להעביר את עיקרי הדברים (באותו קוצר יד אתקל גם מאוחר יותר כשאצטרך לספר לקווינטה) אבל כשחוסה ראה את הדם, הוא הבין.
הרמתי מהארץ את המזרקים הזנוחים ואת אלקטרודות האק"ג לפני שנכנס באותו בוקר, אך לא יכולתי להתמודד עם הדם.
האירועים בקווים כלליים.
הזמן עכשיו, בעודי מתחילה לכתוב זאת, הוא אחר הצהריים של 4
באוקטובר 2004.
לפני תשעה חודשים וחמישה ימים, ב 30 בדצמבר 2003, בערך בתשע בערב, זמן קצר לאחר שהתיישבתי עם בעלי, ג'ון גרגורי דאן, לאכול ארוחת ערב ליד השולחן שבחדר המגורים של דירתנו בניו יורק, עבר כנראה ג'ון אירוע כלילי מסיבי פתאומי שגרם למותו.
בתנו היחידה, קווינטנה, לכך חסרת הכרה ביחידה לטיפול נמרץ באגף סינגר של המרכז הרפואי בית ישראל, אז בית חולים בשדרת איסט אנד (הוא נסגר באוגוסט 2004), המוכר יותר כ"בית ישראל נורת'" או "אולד דוקטור'ז הוספיטל". מה שנראה כשפעת דצמבר, שהיתה חמורה דיה כדי להבהיל את קווינטנה לחדר מיון בבוקר חג המולד, התפתח לדלקת ריאות והלם זיהומי. בספר הזה אני מנסה למצוא היגיון בתקופה שבאה לאחר מכן, שבועות, ואחריהם חודשים, שקעקעו את כל מה שידעתי אי פעם על המוות, על חולי, על הסתברות וגורל, על מזל טוב ומזל רע, על נישואים וילדים וזיכרון, על יגון, על הדרכים שבהן אנשים מתמודדים ולא מתמודדים עם העובדה שהחיים מסתיימים, על רדידותה של השפיות, על החיים עצמם.
כל חיי הייתי סופרת. כסופרת, גם כילדה, זמן רב בטרם מה שכתבתי החל לראות אור, פיתחתי הכרה שלפיה המשמעות עצמה שוכנת במקצבי המילים, המשפטים והפסקאות, טכניקה בהמאפשרת להסתיר את כל מה שחשבתי או האמנתי מתחת למעטה בלתי חדיר. אופן הכתיבה שלי הוא אני, או מי שנעשיתי, אך במקרה הזה הלוואי שבמקום המילים ומקצביהן היה לי חדר עריכה מצויד באוויד, מערכת עריכה דיגיטלית שבאמצעותה יכולתי, בנגיעת מקש, למוטט את רצף הזמן נולהראות לכם בעת ובעונה אחת את כל ה"פריימים" של הזיכרון הצצים במחשבתי עכשיו, לתת לכם לבחור את ה"טייקים", את הביטויים השונים במעט זה מזה, את הקריאות השונות של אותן שורות. במקרה הזה אני זקוקה ליותר ממילים כדי למצוא את המשמעות. במקרה הזה אני זקוקה לכל מה שאני חושבת או מאמינה שהוא חדיר, ולו רק לעצמי.
"שנה של מחשבות מופלאות" מאת ג'ואן דידיון (מאנגלית: אירית מילר) הודפס מחדש אור בהוצאת מטר לאחר שעותקיו אזלו בהוצאה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו