ישראל ואיראן התקרבו אתמול צעד נוסף לעימות חזיתי ביניהן. מה שנעשה עד כה במחשכים או באמצעות שליחים - חיזבאללה בלבנון, ג'יהאד אסלאמי בעזה - עולה כעת מעל פני השטח, ומאיים לגרור את האזור להסלמה חמורה.
קשה להפריז בחומרת האיום האיראני. הציניקנים יקשרו זאת בוודאי לעניינים פוליטיים (חקירות רה"מ), אישיים (מיצובו של שר הביטחון) או כלכליים (רצונו של צה"ל בעוד תקציב), אבל המציאות היא שיש כאן זאב אמיתי שכוונותיו ברורות: להתבסס בסוריה ולפתוח ממנה חזית פעילה מול ישראל.
ההערכה הישראלית היתה שמדובר בתהליך שיימשך כמה חודשים. בזמן הזה תכננה איראן להקים בסוריה בסיסים (אוויריים, ימיים ויבשתיים), שיאפשרו לה לשנע כוחות ולהחזיק נוכחות קבועה של אנשיה ושל המיליציות השיעיות שסרות למרותה. בראשית דצמבר הותקף בסיס איראני שהיה בשלבי בנייה סמוך לדמשק; התקיפה יוחסה לישראל, ונתפסה כאיתות לרצינות כוונותיה שלא לאפשר לאיראן להתבסס בסוריה.
לא ברור מה גרם לאיראן לשלוח את המל"ט לישראל דווקא כעת. האם היה זה ניסיון להראות שישראל חדירה ופגיעה, או שהיה מדובר בפעולת תגמול. בכל מקרה, הפעולה הזאת העידה על ביטחונם העצמי של האיראנים. למרות הפגיעות שספגו ולמרות הלחץ הדיפלומטי שמפעילה ישראל - הם לא חששו לבצע פעולה התקפית, מלחמתית, בידיעה שעלול להיות לה מחיר.
ישראל נערכה לכך. את המל"ט תקף מסוק אפאצ'י, ונדמה שגם התקיפות שבוצעו אחר כך לא אולתרו. ובכל זאת, ישראל תתקשה לסכם את היום הזה כהצלחה: הפלת מטוס ה"סופה" היא הישג לציר הרדיקלי שפועל נגדה. לא רק כי מדובר בהפלה ראשונה של מטוס ישראלי בירי נ"מ מאז מלחמת לבנון הראשונה (אז נהרג הנווט אהרון כץ, והטייס גיל פוגל נלקח בשבי הסורי), אלא כי אחרי עשרות תקיפות שיוחסו לישראל התברר שהיא לא יכולה לעשות בסוריה כרצונה בלי שיהיה לכך מחיר.
טיסה קרבית היא מקצוע מסוכן, ולא נטול סיכונים. דווקא ההישג של תקיפות "על האפס" שהיה עד כה הוא החריג, ובכל זאת - בחיל האוויר יידרשו כעת לתחקיר נוקב כדי לברר אם רצף התקיפות המוצלחות, כפי שדווחו, שבהן רדפו הסורים אחרי צללי מטוסים, לא גרם לשאננות מסוימת בהפעלת הכוח.
תחקיר כזה הוא חיוני להמשך. אירועי אתמול דחקו את הצדדים להתעקש עוד יותר על הקווים האדומים שלהם. ישראל תמשיך בוודאי לפעול נגד העברות אמל"ח לחיזבאללה ונגד ההתבססות האיראנית בסוריה, ואילו איראן תמשיך בוודאי לחפש פרצות שיביכו את ישראל בגלוי.
גם סוריה, שהיתה עד כה המסכנה השכונתית שכולם עשו בה כרצונה, תזקוף כעת בוודאי ראש; הפלת המטוס תיתן לה רוח גב להמשיך ולאתגר את הפעילות הישראלית בשם השמירה על ריבונותה. בהיבט הזה, יש סיבה נוספת לדאגה בישראל: דמשק מיזגה אתמול לחלוטין את האינטרסים שלה עם אלה של איראן, והכריזה - באמצעות פעולותיה - שתקיפת יעדים איראניים על אדמתה כמוה כפגיעה בה.
סביר שישראל תאיץ כעת את הפעילות המדינית נגד איראן. העולם יוזהר כי היא גוררת את האזור למלחמה, שעלולה אף להידרדר למאבק בין־גושי. רוסיה אמנם לא התערבה בחילופי המהלומות אתמול, אולם תקיפת הבסיס האיראני ליד תדמור בוצעה קרוב מאוד לכוחותיה והיתה עלולה לגרור אותה לתגובה.
מטוס F-16 // צילום: EPA
בטהרן ובדמשק מעוניינים מאוד שזה יקרה, מה שמחייב את ישראל ליתר הקפדה בפרטים ולהידוק התיאום עם מוסקבה. צריך לקוות שזה יעזור; אירועי אתמול - שכללו את התקיפה הישראלית המאסיבית ביותר בסוריה מאז 1982, ומספר חריג של טילי נ"מ שירו הסוללות הסוריות לעבר מטוסי חיל האוויר - היו נקודת ההתחלה לסיבוב הבא שעשוי להיות אלים ומסובך יותר.
זה יחדד בוודאי את ההתלבטות הקבועה בין שתי אלטרנטיבות בולטות, שמלווה את ישראל תמידית: הימנעות מפעולה תוך השלמה עם ההתבססות האיראנית באזור על כל משמעויותיה, או פעולה שעלולה לגרור תבערה גדולה כולל בלבנון ובעזה.
נדמה שלישראל אין כעת ברירה אלא להתעקש על האלטרנטיבה השנייה, בידיעה שעלול להיות לכך מחיר - ואפילו מחיר כבד. בהתחשב ביריב, זה בהחלט תסריט אפשרי. בשונה מחיזבאללה ומחמאס, איראן היא אויב מליגה אחרת: רציני יותר, מקצועי יותר, אכזרי יותר. ואם עד עכשיו היא נמנעה מלפעול נגד ישראל במישרין, מאתמול ברור שגם האיראנים על הגדרות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו