למה להרגיש במקום השני?

אם יש דבר שלמדתי בחיים האלה מההיריון הראשון שלי, זה שאסור לצאת בהצהרות. רק בשנה שעברה כתבתי לכם בזחיחות הדעת ובהשפעת הורמונים חריפה, שאני עם עניין ההריונות סיימתי. מכיוון שאישה הורמונלית היא אישה עם מילה, החלטתי, מוקדם מהצפוי, לקדם את התואר הנכסף "אמא מהממת ל־2", ולכן הנה אנחנו כבר מתראים, מוקדם מהצפוי, בהיריון נוסף. מהמם.

ובכן, את גיל 30 כבר חציתי, התינוקת המלאכית שזכיתי בה בהחלט עשתה לי חשק לעוד. גם בעלי - אבל במקרה שלו לפחות אני לא צריכה להחליף חיתולים. לכן, בקיצור ולעניין, החלטתי לתקתק עניינים כמו שאני יודעת, כמו גדולה, כמו... עקירת שן בינה - מאיימת אך נדרשת. 

הרי, למה לחכות? אם מי שמנהלים את חיי הם עגלה שמעודדת פריצת דיסק, חיתולים ריחניים ולילות מהגיהינום, למה לא לחרב לעצמי לחלוטין את הבריאות ולהכפיל את כל הטוב הזה בעינוי כפול? בכל זאת, מאז ומתמיד העדפתי לעשות דברים בגדול, ובתחום הזה אני בכלל מבואסת שלא סגרתי את העניין בהיריון אחד. של שלישייה.

בואו נסיר את הכפפות ונודה באמת. בפעם השנייה שאת בהיריון את כבר משופשפת לחלוטין. זה בדיוק כמו להיות פוליטיקאי בקדנציה נוספת. יש לך כבר ביטחון של מניאקית ואפס סנטימנטים לסביבה. אפשר להקיא חופשי במקומות ציבוריים בלי לחוש בושה, ומומלץ לנצל אנשים אדיבים במרחב הציבורי כדי להתקדם. כן, גם תור בסניף הדואר נקרא להתקדם. יש לך כבר סגנון דיבור של מישהי שראתה משהו בחיים שלה, או לפחות של כזו שיצאה ממשפחת פשע, עם ידע משפטי של סנגורית מדופלמת מאוניברסיטת גוגל על זכויות האישה ההרה בחוק, במדינת ישראל וגם במדינות אחרות. בחיי שכבר שקלתי הסבת מקצוע.

עם יד על הלב ועל הבטן, אודה ואתוודה שבהיריון השני יש גם אווירת זרקנות. יש לי מושג כללי באיזה חודש אני נמצאת, אבל כאן זה בערך מסתיים. מדי פעם אני ניגשת לבדיקות, אבל תוך כדי שמבצעים בגופי אולטרה־סאונדים מכיוונים שונים, אני מנהלת לי בכיף שיחות ועידה בענייני עבודה. כשאני פוגשת את הרופאה לטובת מעקב היריון, אנחנו מנהלות בעיקר מעקב על החיים עצמם. 

וזה מחלחל, פנימה. כשמציעים לי משקה דיאטטי או אלכוהולי, אני מתפרעת לחלוטין ומרשה לעצמי לקחת שלוק ארוך. ולא, אני כבר לא מוכנה לוותר על רכילויות עסיסיות שתמיד נמצאות שם בשפע בסביבת המעשנים. כך אני, ההריונית החדשה והקלילה שבי, מרשה לעוברית שלי מדי פעם איזו שאכטה פסיבית. 

בחיי שכבר התחלתי לפנטז על הפרצופים של האימהות בפורומים ההיסטריים ליולדות, אחרי שבהיריון השלישי אני מתכננת להעלות לשם סלפי שלי תוקעת מגש סושי משפחתי. אבל רגע, כתבתי עכשיו "היריון שלישי". אני צריכה לשבת.

עד עכשיו הכל נשמע טוב, לא? אז זהו, שלצערי אווירת הזרקנות של ההיריון השני לא באה לידי ביטוי רק אצלי. אז מה אם קצת פחות אכפת לי? אני עדיין רוצה שיכרכרו סביבי בכל מקרה של בכי הורמונלי שכולו ריק מתוכן. במקום חיבוק ומילה חמה, אני מקבלת רק לעג בפנים וכתף קרה. לעיתים המרושעים האלה אפילו מחקים אותי, ובגללם אני נאלצת לשבור דיסטנס הריוני וממש לצחוק במקום ממש להיעלב - שזה כמובן נחשב לבגידה רצינית בחוקי כת ההריוניות.

גם ברחוב הישראלי, שידוע כמפרגן לנשים בהיריון, כבר לא ממהרים לוותר לי על חניה פנויה בתל אביב. למרות שאני תופסת את הגב ומפגינה כישורי משחק שלא יביישו את החוג למשחק בבית גיל הזהב - כשהם רואים את הסל־קל המותקן ברכב הם מבינים שגם ככה כבר קשה ומר לי בחיים, אז מה זה עוד סיבוב אחד (או עוד עשרה) בעיר כדי למצוא מקום חניה שלא קיים?

איך אומרים בפולניה? נו, מילא. את החברים ואת עוברי האורח עוד אפשר להבין. לתומי חשבתי שיש לי את המזל והזכות להיות בחברת אנשים מבינים, מכילים ומקבלים בעבודה ובבית. בכל זאת, הם כבר יודעים עם מי יש להם עסק. אגב, טעיתי.

בניגוד להיריון הראשון, שבו ניסיתי להוכיח לעולם ששום דבר לא השתנה בי, מלבד העובדה שהפכתי למפלצת בהתנהגות ובמראה, בהיריון השני קיבלתי החלטה לשחרר את האגו מראש. ברגע שראיתי את הפס החלש הנוסף בבדיקת ההיריון החיובית, רצתי מייד לספר לבוס שלי שאני שוב בהיריון וחשה בחולשה קיצונית, שרק העלאה רצינית במשכורת תוכל לשפר.  

בדרכו להוציא את פנקס הצ'קים, כמו כל עיתונאי טוב, הוא מייד לקח את כל הקרדיט לעצמו ושם אותי במקום: "את צוחקת עלי? עוד פעם תשעה חודשים עם ההורמונים שלך? את חלשה? אני זה שנחלש פה ממה שאת תעבירי אותי שוב. את צריכה לממן עבורי קורס הכנה ללידה. שלך!" 

ובכל זאת, יש מי שחווים בתהליך את אובדן התמימות. אני מדברת כמובן על הבעלים היקרים שלנו. לדוגמה, אהובי שלי, שפעם הצטיין בלהביא לי פרילי אננס בשלוש בלילה (מה ששמעתם!), דורש ממני היום, בלי לגמגם, לגשת בעצמי, ללחוץ על הכפתור של מסנן המים בעצמי ולמזוג לתוך הכוס. בעצמי! לבד! בחושך! אתם יודעים כמה המאמץ הזה מסוכן להיריון? על זה לטעון שאני צמאה בעיקר לתשומת לב?

לפחות ייאמר לזכותו שלצד העשייה הברוכה הזו, מגיעות גם המילים החמות והאוהבות. "נראה לך ששוב אצא פראייר ועוד תכתבי על זה בטור שלך?" הוא מבהיר ברכות השמורה לאנשי חוק ומשפט, "היריון שני, חמודה שלי, תגידי תודה שאני מוכן לשלם על מלונית אחרי הלידה ותפסיקי לקטר כבר לכולם כמו צפונבונית". 

וזה לא נגמר שם, לצערי. אם בהיריון הקודם נתנו לי להשתלט על המיטה, כי אני ישנה בשביל שניים, היום יש לי רק את החצי המוגדר שלי. אם זה לא טוב לי, מאיימים עלי כמובן שמוטב שאקים לי אוהל מחאה בסלון הבית או אלך לישון בחוץ באיזו מלונה (או מלונית - אבל הם מתעקשים שאלד קודם). כשאני טוענת ששטיפת כלים גורמת לי לבחילה, הגבר שלי כבר לא זורם איתי ואני נאלצת להזרים את המים וללכלך את ידיי העדינות והמסכנות בסבון. השם ישמור. 

גם כשאני מתקשרת לאהובי באמצע היום להתבכיין שקשה לי, שאני סובלת, שאני מורעבת, שאני זקוקה לחום, לאהבה, לתמיכה, לאינספור לייקים בפייסבוק ולתכשיט מהקולקציה החדשה של פדני - דברים שבהיריון הבכורה היו מבוצעים בשניות - הוא פוטר אותי במילים: "בבון שלי, מה את שוב רוצה ממני? תתקשרי לאמא שלך, ללילך או לקוסמטיקאית בבקשה". לכי תסבירי לו שהן לא עונות לי כבר חודשיים.

אבל האמת היא שיש דבר אחד שמעסיק את מחשבותיי ואת מחשבותיו של אהובי בימים אלה. כמו כל ההורים, מעבר לתינוקת בריאה ומאושרת, בהיריון השני כבר לא כל כך אכפת לנו אם היא תהיה בת או בת. בהיריון השני כבר לא מעניין אותנו אם היא תהיה דומה לאמא, לאבא או אולי לשכן (טוב, זה כן קצת מעסיק את אהובי, וגם את השכן). בהיריון השני נשמח לקבל אותה עם החוכמה של הסבים אריה ואודי ז"ל, או עם האנרגיות המסחררות של הסבתות אביבה ונירית. אפשר גם וגם - אבל באמת שנקבל אותה כמו שהיא. העיקר שתהיה מקסימה ותפרגן לנו בשנ"צים מדי פעם. כל השאר זה מענק לידה.