נושמת לרווחה

שיחת הטלפון המיוחלת, לה חיכתה רעות חפץ שנה וחצי, הגיעה בפורים של השנה שעברה. היא בדיוק הלבישה את בתה ענבר בת ה־3 וחצי בתחפושת של הדבורה מאיה. הילדה לבשה בהתרגשות את החצאית הקצרה המתוקה ואת הכנפיים המנצנצות.

ענבר ידעה שאמא תנסה להישאר איתה בהפנינג השכונתי, זה שהיא חיכתה לו כל כך, ואמא הבטיחה לנסות, אף שהיתה אז שבר כלי. כחושה, כבולה למסכת חמצן, תנועותיה כבדות. מחלת הסיסטיק פיברוזיס שאיתה נולדה הובילה להידרדרות רצינית במצב הריאות, והיא חיכתה לבשורה שנמצאו ריאות שמתאימות להשתלה, ושתוכל לקבל את חייה בחזרה. 

"ואז מגיע הטלפון, ואומרים לך שיש ריאות, ואת מתרגשת בטירוף", היא אומרת בהתרגשות, "הייתי כל כך בשוק, שאמרתי לפרופ' מרדכי קרמר, מנהל מערך הריאות בבילינסון, שהבטחתי לילדה שלי לבוא איתה להפנינג, ושאלתי אם אני יכולה לבוא אחר כך. הוא צחק עלי ואמר: 'לא שאלת את זה עכשיו, נכון?' כי ידעתי שהאיברים שנתרמים לא באמת יכולים להחזיק המון זמן".

רעות קראה לאמא שלה, וזו באה במהירות ולקחה את ענבר. לירן, בעלה, חזר מייד מהעבודה והתארגן בזריזות לנסיעה הארוכה מביתם בבאר שבע לבית החולים בילינסון בפתח תקווה, שהוא היחיד בארץ שמבצע השתלות ריאה.

"אני לא יודעת אפילו איך נסענו. זה מצב מלחיץ כל כך. אומרים לך שיש ריאות, ואת יודעת שזה מה שיציל את החיים שלך".

רעות אושפזה מייד, עברה את כל הבדיקות והולבשה בחלוק של בית החולים. שערה נאסף, הרגליים כוסו בערדליים כהכנה לניתוח, והיא הועברה במיטה אל הכניסה לחדר הניתוח. 

"ואז אומרים לי שיש עיכוב, אולי עשר דקות. אחרי עשר דקות אומרים שוב שיש עיכובון, ושבודקים עוד משהו אחרון. ואני כבר מתחילה לחשוב מה לא בסדר. מה לא טוב. הכינו אותי בעבר לזה שיש מצבים שבהם חוזרים הביתה, אבל כשאת שם, רגע לפני הניתוח, זה הכי מפחיד".

פחות מחצי שעה לאחר שהוכנה לניתוח, הודיעו לרעות שתורמת הריאות סבלה מאסתמה, ושהריאות שלה לא מתאימות לתרומה. תחושת הציפייה וההתרגשות הגדולה התחלפו בכאב נורא של אובדן תקווה.

"את קמה בבוקר וקולטת שיש מצב שלא תספיקי להשתלה הבאה, כי המצב נהיה בלתי נסבל. את לא נושמת. לא יכולה לעשות כלום. את אמורה להמשיך לעשות פיזיותרפיה עם מטפלים שבאים הביתה וללכת על ההליכון, אבל לא מסוגלת. ואת לחוצה ועצבנית, ואי אפשר לעזור לך, לא נפשית ולא פיזית.

"אבל את יודעת שיש לך ילדה, ואת חייבת לעשות הכל כדי להיות שם בשבילה. אז למרות שהטיפולים מרגישים כמו בזבוז זמן וכוח, את עושה אותם. כי את חייבת לעשות אותם כדי להמשיך לחיות. בשבילה". 

חצי שנה אחרי הטראומה ההיא, עברה רעות השתלת ריאות. הפעם הריאות היו טובות ומתאימות לה, והיום היא כבר בן אדם אחר. הצבע חזר לפניה, החיוך התרחב, והנשימה העמוקה ממלאת את החזה ואת הלב בחמצן ובהרבה אנרגיות טובות של תקווה.

הסיפור שלה מתועד בסדרה תיעודית חדשה של ערוץ עשר, "חוזרים לחיים", שצולמה בבית החולים בילינסון ותשודר החל מ־18 בפברואר. אבל גם עכשיו, כשהיא אחרי התהליך, המחשבה שקיבלה את חייה בזכות מותה של אישה אחרת לא קלה לה.

"לא הייתי נחשפת אם לא היה פה ערך מוסף, להסביר עד כמה תרומת איברים היא חשובה", היא אומרת. "יש בישראל מחסור בתרומות מאנשים שנפטרו, בגלל הדת או בגלל דעות קדומות, ואני יודעת שההחלטה לתרום ממש קשה. לכן אני מעריצה את האנשים שתורמים איברים של האנשים שהם הכי אהבו בעולם. כי האדם כבר הלך, אז עדיף לתת ערך מוסף למוות שלו, שלא ימות סתם. 

"כשחייל נהרג בקרב, הוא נחשב גיבור, ועם הכאב יש גם גאווה שהוא עשה משהו. כשאדם קרוב אליך נפטר פתאום ואתה מסכים לתרום את האיברים שלו, אתה יודע שנתת למישהו אחר חיים בזכות התרומה שלך. שמשהו ממנו ממשיך לחיות. כמו הנצחה. 

"וזה קשה להיות אנדרטה מהלכת. זאת אחריות. למשל, כשאני מתעצלת לעשות ספורט, אני אומרת, זה לא פייר מצידי, שמישהו נתן לי משהו ואני צריכה לשמור עליו. כשנפגשתי עם המשפחה של התורמת, השארתי להם מכתב שבו הבטחתי לשמור על עצמי בשבילם. כי אני מבינה שהם קיבלו את ההחלטה הכי חשובה בחיים שלהם כדי להציל חיים. ויש בזה אחריות גדולה גם מבחינתי".

"בעלי קרא על המחלה בגוגל"

היא בת 31, נשואה ללירן (34), אמא של ענבר בת ה־4 וחצי. גדלה בערד עם שתי אחיותיה הגדולות ועם הסיסטיק פיברוזיס (CF), שמלווה אותה מיומה הראשון. זו מחלה גנטית שכיחה אצל יהודים, הגורמת לחסימה במערכות הגוף דוגמת דרכי הנשימה, דרכי המרה והלבלב. החסימה גורמת לזיהומים חוזרים ולהרס איטי של דרכי הנשימה והריאות. 

מאז ומתמיד עשתה רעות פיזיותרפיה וספורט, ולכן לא הרגישה את המחלה בצורה קשה מדי. "זה לא שינה לי תוכניות או גרם לי לעשות משהו שונה מאחרים. עשיתי הכל כמו כולם. יצאתי לטיולים, נפגשתי עם חברים, הלכתי למסיבות. לא היתה לי שום בעיה. כששמעו אותי משתעלת, וזה נשמע רע, הייתי מסבירה שיש לי משהו בריאות, בקטנה.

"גם במשפחה לא התייחסו לזה כאל משהו מיוחד. אפילו פטור מספורט לא קיבלתי, למרות שרציתי", היא צוחקת.

היא עשתה שירות לאומי כמורה בבית ספר יסודי. את לירן הכירה דרך חברים משותפים כשהיתה בת 21, גם לו סיפרה על המחלה כבדרך אגב. "הוא מאלה שלא שואלים יותר מדי, אבל אחר כך, בבית, הולך למחשב וקורא.

"אז הוא קרא בגוגל שזו מחלה לא פשוטה, וכשהחולים מגיעים לשלב של חוסר תפקוד צריך השתלת ריאה. זה לא הפריע לו. הוא סופר אופטימי כזה, לפעמים אפילו יותר מדי. רואה את היתרונות בכל דבר, וכל הזמן ידע שנתמודד עם זה.

"עד עכשיו הוא ככה, וזה מאזן אותי מאוד. אני לחוצה מאוד בכל מה שנוגע לבריאות, כל דבר קטן מרגיש לי כמו סוף העולם, והוא רגוע בדרך כלל".

הם נישאו ב־2009 ועברו לבאר שבע, שם למדה רעות עיצוב גרפי.

עם בתה, ענבר. "הלידה שלה היתה הרגע הכי מרגש שהיה לי בחיים, אפילו יותר מההשתלה"

היא פותחת את הטלפון הסלולרי ומראה סרטון שלה בחתונת אחותה, שם הופיעה בריקוד היפ הופ. תנועותיה חדות, הגוף מקפץ, הדופק בשמיים, ורעות בשיאה. 11 שנים חלפו מהסרטון, ועד לפני שנתיים רעות עדיין הצליחה לרקוד כך, כמעט ללא בעיה. 

"כחלק מההתמודדות עם המחלה את צריכה לשמור על כושר, אז הייתי חייבת תמיד למצוא תחום ספורט שאוהַב. עד גיל 14 הייתי בנבחרת שחייה, ואחר כך עברתי לריקוד והתאהבתי". 

היא נזכרת בערגה במדריך מישאל פוינטר מקהילת העבריים בדימונה, זה שלמדה ממנו ניואנסים בריקוד והיה לה למודל, עד שנהרג בתאונת דרכים. "הוא היה מורה מצוין, אדם טוב. הקבוצה שלי לקחה על עצמה להחליף אותו, כדי לתת לילדים הקטנים שהוא לימד מסגרת ולסיים את שנת החוג. החלפנו אותו בכל השיעורים שלו, ואז הבנתי שאני רוצה ללמוד להדריך בעצמי". 

במשך תשעה חודשים אחרי תום השירות הלאומי, פעם בשבוע, היתה רעות נוסעת מבאר שבע לסטודיו B התל־אביבי, שם למדה הדרכת היפ הופ. אחר כך החלה להדריך, בבאר שבע, בתל אביב ובמודיעין. היתה אורזת תיק גדול ברכב ומוצאת מקום לישון עם חברות טובות. במקביל עבדה במפעל בערד בתור מזכירה.

"מכרים שלי, חולי CF ובני משפחה שלהם, לא הצליחו להבין איך אני רוקדת כל כך הרבה ולא נגמרת. אבל אהבתי את זה, וזה לא הפריע לי, אז למה לא לרקוד כל עוד אני יכולה? רקדתי ורקדתי, עד שרמת תפקודי הריאות שלי ירדה מתחת ל־45 אחוזים".

קצת אחרי שהיא ולירן נישאו, הם החליטו להיכנס להיריון. "רצינו ילדים, ולירן התלהב מאוד מהמחשבה שתהיה לי בטן של היריון ואעלה במשקל. שקלתי אז מתחת ל־38 ק"ג, כי לא היה לי תיאבון, וכשהייתי אוכלת, היה לי קשה לנשום. זה חלק מהעניין, שאת אוכלת ומתעייפת.

"ניסיתי בכוח לעלות במשקל וגם לשמור שיותר מ־45 אחוזים מהריאות שלי יתפקדו כמו שצריך, כדי שיהיו רזרבות להיריון. אבל אז את לא מצליחה להיקלט, ולא עולה במשקל, ופתאום כולן סביבך בהיריון, והילדים מתוקים מאוד, ואת גם רוצה. 

"אני מכירה הרבה חולות CF שעשו טיפולי פוריות, ולא היתה לי בעיה לעשות את זה, אבל לא הצלחנו. הבנתי שאני מוכנה לוותר על היריון וללכת לפונדקאות. ממש רצינו ילד. היינו נשואים כבר שלוש שנים, זה ממש בער בנו. בתוך חצי שנה מצאנו פונדקאית, חרדית לשעבר מבאר שבע, גרושה ואם לתאומות, והלכנו על זה. בתהליך כזה, כשאת ממש רוצה, את לא בררנית. שמחנו שהיתה מישהי שהתאימה". 

את תהליך השאיבה הכואב, שמתבצע בהרדמה מלאה, עברה רעות בהרדמה מקומית, בגלל המחלה. עוד קודם היתה מושפעת מאוד מההורמונים שלקחה להשראת ביוץ, ותפקודי הריאות שלה החלו להיפגע.

"זה תהליך רגיש מאוד ולא פשוט, תקופה של עצבים ושינויים בגוף, שמצטרפים לשיעול ולעייפות של המחלה. מבחינת הריאות את עוד מסוגלת ללכת מפה לשם ולעלות במדרגות, אבל כל המתח הנפשי לא מוסיף לבריאות. אז במשך כמה חודשים התעסקנו רק בזה, בשאיבה ובהחזרה. הראשונה לא הצליחה, ובשנייה החזרנו שניים, שאחת מהם זו ענבר". 

ענבר נולדה בסורוקה בספטמבר 2013, בניתוח קיסרי. אחות בית החולים, חברה של המשפחה, צילמה את הניתוח שעברה האם הפונדקאית, ורגע אחרי כבר היתה ענבר בזרועותיהם של רעות ולירן, שחיכו בחדר ההמתנה.

"זה הרגע הכי מרגש שהיה לי בחיים", העיניים שלה דומעות, "אפילו יותר מההשתלה. זה ילד, ילד שלי, זה משהו אחר. רעדתי בטירוף, כמעט התמוטטתי מהתרגשות.

"חברה שאלה אותי אם גם בפונדקאות את נתקשרת לתינוק מהרגע הראשון. ואני חושבת שיש בזה משהו אחר, אולי יותר חזק מאשר ללדת בעצמך, כי את לא עברת עכשיו לידה. את לא כואבת או עייפה או צריכה לטפל בעצמך. בפונדקאות את באה מוכנה נפשית שכולך בשביל התינוק, אין את הפחד אם יכאב בלידה. למרות שאני מניחה שאם אני הייתי יולדת, זה היה בניתוח קיסרי, אז הייתי ישנה בלידה".

לפני כשנתיים וחצי, כשענבר היתה בת שנתיים, התחילה רעות להרגיש רע. "הגב כאב לי, חשבתי שנתפס לי שריר או שחוליה זזה מהמקום. כאבים קשים, כאלו שאת בכלל מתאמצת לנשום.

"הרופא בקופת חולים אמר לי לטוס למיון. הסביר שיש לי חזה אוויר (פנאומוטורקס, מצב שבו מצטבר אוויר בקרומים המחברים בין הריאות לסרעפת; ב"א), שצריך למהר כדי שהריאה לא תקרוס.

"אני לא יכולה להסביר את זה, אבל דווקא אז הייתי רגועה. נסעתי לבד לבית החולים, בסבבה שלי, וברגע שנכנסתי עשו לי מייד צילום ריאות - וישר לחדר טראומה. ואני לא מבינה מה הלחץ עכשיו, למה כל כך מהר. אלו היו שלוש דקות שנראו כמו נצח, עם איזה 30 אנשי צוות מעלי, רופאים ואחיות, ופתאום מכניסים לי נקז לחזה. כמו בסרטים, שמכניסים צינורית במהירות. התברר שהריאה קרסה, והיה לי חום גבוה שבגללו כמעט קרסתי בעצמי". 

"לריאה מתרומה אין גיל"

היא היתה מאושפזת במשך כמה ימים, ויומיים לאחר ששוחררה לביתה, החור נפתח שוב. הפעם הגיעה למיון עם כאבים חדים, ושוב טופלה במקום על ידי החדרת נקז לחזה. כששבוע לאחר מכן נפתח החור בפעם השלישית, היא הוכנסה לניתוח בניסיון לגרום לדימום בריאה, שיסתום את החור. 

"מאז בעצם החלה הנפילה הגדולה", היא נאנחת, ונשימתה שוב כבדה, הפעם מהתרגשות. "המצב שלי הידרדר כל הזמן. אחוזי החמצן התחילו לרדת, ואיתם תפקודי הריאות והמשקל. התחלתי להסתובב עם מסכת חמצן, בהתחלה בזמן הליכות של רבע שעה שהייתי עושה, ואחר כך גם בבית. 

"הכל נהיה קשה נורא. היתה לי ילדה בת שנתיים בבית, ולא יכולתי לרוץ אחריה. לא היה לי כוח להתלבש בעצמי, ובטח שלא להלביש ילדה. בבקרים אמא שלי היתה באה ולוקחת אותה לגן, ומביאה לי ארוחת צהריים. לא הייתי מסוגלת אפילו לבשל. לירן היה יוצא ממש מוקדם לעבודה שלו ב'כיל' ביישוב רותם, חוזר הביתה בארבע אחרי הצהריים ועושה הכל. מקלח, משחק, מלביש. ככה זה היה במשך שנה וחצי. 

"זה קשוח. את מלאה רגשות אשמה, כי יש לך ילדה שרוצה את אמא ולכי תסבירי לה שאמא עכשיו לא יכולה. שאת כבר לא האמא במשרה מלאה שהיית. היא היתה אומרת לי, 'אמא, בואי תשחקי איתי', ולא יכולתי. לא היה לי כוח, לא היתה לי סבלנות כי הייתי מרוכזת בכאב שלי, והכל הפריע לי". 

רעות הופנתה לפרופ' מרדכי קרמר מבילינסון. היא כבר היתה אצלו שש שנים לפני כן, כשרמת תפקודי הריאות שלה ירדה, כדי להבין מה האפשרויות העומדות בפניה. בעת ההיא עוד היתה במצב טוב יחסית, והרופא אמר לה שהצורך בהשתלה רחוק ממנה שנות אור. עכשיו היא כבר היתה במצב אקוטי.

"בתור חולת CF תמיד יושבת לך ברקע הידיעה שתצטרכי השתלת ריאות, אבל את לא ממש מפנימה את זה, עד שאת שם. כמו שכל אחד, גם אם הוא בריא לגמרי, יודע שהוא ימות מתישהו, אבל לא חושב על זה ביום־יום.

"כל הזמן חשבתי שאני בסדר, מטפלת טוב בריאות, רוקדת, מתאמנת, מה לי ולהשתלת ריאה. ואז באה הנפילה. ואלה היו שנה וחצי של חוסר ודאות ברמה הכי בלתי נסבלת שיכולה להיות".

"כל הזמן חשבתי שאני בסדר, מה לי ולהשתלת ריאה. ואז באה הנפילה". חפץ // צילום: זיו קורן

התלות בחמצן, והסיפורים של חברים חולי CF שלא הספיקו להגיע להשתלה, לא נתנו לה הרבה תקווה. "יש לנו איגוד מקסים של חולי CF, שדואג לנו לכל. תמיכה כלכלית, עו"סית, דיאטנית, פיזיותרפיסטים. השנה הכניסו לסל תרופות שלא נותנים בשום מקום. איגוד מאוד חזק ותומך.

"משם הכרתי חולים נוספים, והתחלתי להיות מעורבת בסיפורים שלהם. ואת שומעת על אחד שחיכה המון זמן ולא החזיק מעמד, ואחת שעדיין מחכה והמצב שלה מידרדר, ואת אומרת לעצמך, למה שדווקא אני אקבל ריאה? זה נורא מלחיץ. את מתחילה לעבור סרטים עם עצמך. אולי אני בכלל לא מתאימה להשתלה, ואין להם איך להגיד לי את זה? אולי יש להם העדפות אחרות לטיפול בי?

"בכל פעם שהייתי משתפת את לירן במחשבות שלי, הוא היה אומר לי שאלה שטויות. אבל את לא יכולה לחשוב משהו אחר, כי המצב רק נהיה יותר ויותר קשה. ואת יושבת ומחכה לשיחת הטלפון הזאת, שהגיעו ריאות ואת יכולה לבוא". 

פעמיים קיבלה את השיחה הזאת. בראשונה הגיעה עד פתח חדר הניתוח, עד שהרופאים גילו שהריאות לא מתאימות. כעבור שלושה חודשים שוב התקשר פרופ' קרמר לסלולרי שלה. הפעם היא היתה במסיבת יום הולדת של ילד מהגן של ענבר, יושבת בצד בשארית כוחותיה. 

"ושוב הריטואל הזה של 'תבואי מהר', ואני מזעיקה את אמא שלי ואת לירן מהעבודה, ונוסעים מהר לבילינסון ומצפים. את מגיעה פחות אופטימית כי כבר נכווית פעם, והפחד משתלט עלייך, אבל ברור שיש תקווה. בכניסה אמרתי ללירן שעד שאני לא שוכבת על המיטה ומרדימים אותי, אני לא אאמין שהריאות האלו טובות בשבילי. ואז אומרים לי שיש התאמה והכל טוב, ויאללה לחתום על מסמכים אחרונים לפני הרדמה". 

הריאות החדשות שרעות קיבלה, אלו שבזכותן היא שוב הולכת לים עם בתה, מטיילת וחולמת לחזור לרקוד, היו של נירה ירון, בת 65, שנפטרה במפתיע מדום לב. אישה יפה, מיוחדת, יצירתית, כותבת שירים למגירה, שאני הייתי בנה היחיד וכל עולמה", אומר לי אופיר ירון, שהחליט לתרום את איבריה. רעות מראה לי ברעד הודעה שכתב לה אופיר ממש לאחרונה, שבה הוא אומר שלצד העצב הגדול על אמו, הוא שמח שהיא זכתה לחיות, כי מגיע לה לחיות. 

"הוא אדם מקסים, הם ממש מקסימים. אני לא גאה בזה, אבל כשאמרו לי שהתרומה מגיעה מאישה מבוגרת יחסית, קצת נבהלתי. הרגשתי שזאת התפשרות, שיש לי את יתרת החיים שהיתה לאותה אישה לחיות. אבל מובן שזה לא נכון, לריאה אין גיל". 

"הריאות שרעות קיבלה היו טובות מאוד", מדגיש פרופ' קרמר. "כיום גיל התורם אינו משחק תפקיד בקבלת התרומה, איכות הריאות היא שקובעת. אם הריאות עומדות בכל הקריטריונים להשתלה, הן יכולות לשמש את המקבל לשנים רבות. 

"לראות את רעות מתאוששת, קמה על הרגליים וחוזרת לחיים נורמליים, זה האושר הכי גדול עבורנו כצוות מטפל. ללא ההשתלה היה נגזר עליה למות. עד לפני 20 שנה חולי CF הצליחו להחזיק עד גיל 15, ואז נפטרו מאי ספיקה נשימתית. כיום, בעזרת טיפולים מתקדמים של אנטיביוטיקה, פיזיותרפיה ותרופות, הצליחו להאריך את חייהם עד גילאי ה־30. אבל גם אז, הדרך היחידה להציל את חייהם היא השתלת ריאות".

אחרי עשרה ימים של אשפוז הועברה רעות למלון ההחלמה של בילינסון למשך כשבוע נוסף, כשבני משפחה מלווים אותה. עד אז היא לא ראתה את בתה, שהיתה מצוננת והרופאים ביקשו שלא תבוא לבקר את אמה. כשסוף־סוף הגיע המפגש המיוחל, נאלצה רעות לחבוש מסכת חמצן. 

"היא כבר ראתה אותי ככה בעבר, אבל דווקא אחרי הניתוח זה היה לה קשה", הנשימה שלה כמעט נעתקת. לפעמים עדיין קשה לה לנשום כשהיא מתרגשת. גם ידיה רועדות, תוצאה של הטיפול התרופתי אחרי ההשתלה, למנוע דחייה של האיבר על ידי הגוף.

"חזרתי הביתה אחרי הניתוח והתחלתי לחשוב מה אני עושה עם עצמי. אחרי השתלת ריאות את לא יכולה להיות במקום שיש בו הרבה אנשים, אז בטח שלא יכולתי לחזור לעבוד. רציתי למצוא לעצמי פתרון תעסוקה כדי למלא את היום. 

"עוד לפני ההשתלה התחלתי להתעסק במתנות ליולדת ובמארזי מתנות כדי להעביר את הזמן, והחלטתי למנף את זה. קיבלתי שעות של ייעוץ עסקי, והתחלנו להרים עסק - מארזים מעוצבים של מוצרי תינוקות. התחלתי גם לסרוג סלסילות ושטיחים מטריקו, וגם אותם אני מוכרת. מצאתי תעסוקה שאני אוהבת מאז שהייתי ילדה - יצירה, וגם אחת כזאת שאין בה סכנה של חשיפה להרבה אנשים".

את בלוני החמצן כבר החזירה מזמן. היום היא מתחזקת. מקפידה על הספורט, על הטיפולים. אחרי שעתיים של שיחה היא מכחכחת בגרונה כדי להסדיר את הקול. "פעם היה לי שיעול טורדני כזה, של מישהו שמעשן כבר 30 שנה. שיעול שגורר מבטים, שאת נחנקת פתאום וכמעט מקיאה. היום אין לי את זה. אני משתעלת בקטנה, כמו כל אחד. אי אפשר לנחש שעבר עלי משהו שונה. 

"האמת היא שעדיין קשה לי עם הידיעה שהחיים שלי היו תלויים במוות של מישהו אחר. כשאת מחכה לתרומה, את בעצם יושבת ומחכה שמישהו ימות. שלמשפחה אחרת יידפקו החיים. נכון שאת לא אשמה שהוא מת, אבל עדיין, את מתפללת שמישהו ימות כדי שאת תחיי. והתחושה הזו, של 'נו, מי מת בשבילי', היא תחושה נוראית.

"את שומעת בחדשות על צעירה שנהרגה בתאונת דרכים וחושבת, אולי אלו הריאות שלי. כי בסופו של דבר, זו הטובה הכי גדולה שאת יכולה לקבל ממישהו, וזה המעשה הכי גדול שאדם יכול לעשות במותו. עכשיו אני חייבת לשמור על מה שנתנו לי כדי להוכיח שזה לא היה סתם".

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו