לפני שנים, כשלמדתי באוניברסיטה, היה שם איש סגל אחד שכולם סיפרו שהוא נוהג להכות את אשתו. הסטודנטים שהתיימרו להיות יותר בקיאים בתחום, אהבו לתקן שהאדם ההוא - אם נדייק - נוהג להכות את נשותיו. היו כמה כאלה, הם סיפרו.
ייתכן כי האווירה באוניברסיטה באותם ימים היתה הרבה יותר ליברלית מהמוכר לנו היום. רוח אירופית נשבה בין הספרייה לאולמות ההרצאות וכולם ידעו שבברלין, בפריז או בהר הצופים גברים בעלי מעמד נוהגים להחזיק מאהבת או פילגש. היא יכולה להיות תלמידה בהווה, או תלמידה לשעבר, מזכירה או קולגה. העולם, בכל אופן, הסתפק ברכילות העסיסית, אבל ניסה להעמיד פנים שזה לא באמת מטריד אותו.
המקרה ההוא היה בכל זאת יוצא דופן. כי לפי השמועות, איש הסגל לא רק זרק מילים מגעילות לעבר סטודנטיות והתחיל עם כל מה שזז, הוא היה אלים.
דיון סוער פרץ בקרב הסטודנטים. לרבים מהם היה ברור שחייבת לבוא תגובה, או לפחות התייחסות, אבל איך בדיוק להגיב? להחרים אותו? לדרוש מדיקן הפקולטה לסלק אותו מהצוות? את הוויכוחים הקולניים שלנו סביב השולחנות בקפטריה אפשר היה לשמוע עד שייח' ג'ראח.
מה שכולם זוכרים הוא את השאלה שהופנתה מטעם הסטודנטים אל גיבור הסיפור עצמו. שאלו אותו שם, בשיא התמימות, איך זה שאדם משכיל מרשה לעצמו להתנהג בצורה כל כך ברברית? התשובה שהוא נתן היתה מונומנטלית: "מה העניין?", הוא משך בכתפיו, "אני מכיר כמה פרופסורים לגיאומטריה, ואף אחד מהם לא משולש".
הייתי סטודנט שנה א' באותם ימים. בלעתי בשקיקה כל ספר וכל פירור ידע. הייתי קיבוצניק בעיר, ודוס שלומד לראשונה בחייו במוסד חילוני. גם ביום רגיל הסתובבתי בקמפוס נסער ופעור. אבל תשובתו של האיש טלטלה את נפשי. בחיים לא נתקלתי בציניות כל כך טוטאלית, מבחילה ומתכתית.
היו כאלה שזה הצחיק אותם. אולי גם אני נבחתי צחקוק קטן, אבל עד היום לא שמעתי משפט כל כך חסר הומור כמו זה. מאז לא הסכמתי לשמוע מילה אחת ממנו.
כשאני נזכר בסיפור ההוא אני חושב שלמזלנו, עבורנו היה מדובר במקרה נדיר. הערכנו חלק מהמרצים. היו כאלה שאהבנו. לא זוכר שמישהו העריץ מרצה או חשב שהוא עומד מעל לכללים. לכן גם לא היה סיכוי לקשר שתיקה. אפילו פרופסורים מהוללים כמו ישעיהו ליבוביץ או ירמיהו יובל עמדו לצידנו בתור לקפה הפוך ורוגלך.
במקומות שונים לגמרי, שבהם הערצה אישית היא חלק מתוכנית הלימודים; בתחומי לימוד שריח של מיתוס מרחף שם באוויר, יש לדעתי יותר סיכוי למצוא מישהו שיאמין שמעריצים אותו בצדק. באותם מקומות יש אולי גם יותר סיכוי שכולם יידעו מה הוא עושה עם הרישיון האינסופי שלו, וישתקו. ייתכן שהם יחשבו שזה בסדר. שהם קטנים מכדי להבין בכלל. או שזה סתם לא עניינם.
מוזר לחשוב על זה, אבל אין כמובן שום קשר בין בית ספר לאמנות לבין בית מדרש ללימודי קודש. מה בכלל יכול להיות הקשר? במקום אחד מטפחים אמונה וקבלת עול מצוות ודוחפים את התלמיד להעמיק בלימוד, דווקא כדי לשרטט גבולות מקודשים שאסור לעבור אותם, ובמקום האחר מעודדים להעמיק דווקא כדי לרסק את כל הגבולות ולפתח שפה אישית ויצירתית חופשית, ששום דבר לא יכול להיות קדוש יותר ממנה.
כשאתה מסתובב בבתי ספר לאמנות, אתה אף פעם לא יכול לדעת באילו טיפוסים תיתקל. רעמות שיער וקרחות, תכשיטים וסמרטוטים, וכתובות פרועות על קירות המסדרון. ברוב הישיבות, לעומת זאת, יש קוד לבוש. בישיבה שבה כולם חובשים כובעים לא תראו פתאום בחור עם תספורת מוהוק, ובישיבה שבה סנדלים חייבים ללכת עם גרביים, קשה להאמין שתפגשו היפסטר. ועל הריחות, תסלחו לי, אני לא מתכוון לדבר.
מה בכלל יכול להיות הקשר בין תיכון תלמה ילין לבין חצרו הברסלבית של "הרב" ברלנד? העובדה היא שיש קשר. חלק מסיפורי ההטרדה המינית, והיחסים המקולקלים בין אנשי הוראה לבין תלמידים ותלמידות, מגיעים משום מה משתי הפינות המנוגדות האלה. אמנות ודת. קדושים וגאונים. ולמרות ששום דבר לכאורה לא יכול לחבר בין העולמות, לדעתי אי אפשר להתחמק מהדמיון.
ולמה באמת להתחמק? בשני הענפים הללו מטפחים דמויות ששואבות את הכריזמה שלהן ממיתוס עתיק, שלעיתים מציב אותן מעל למשחק האנושי וכלליו המעיקים. לא ברור כמה המיתוס הזה נחוץ או רלוונטי, אבל הוא יושב חזק ועשוי לאפשר לטיפוסים מסוימים - לאו דווקא האמנים הכי גדולים או הרבנים הכי גדולים - לשלוח ידיים.
קשה לזכור, אבל בעבר הרחוק התקיים קשר עמוק בין אמנים לבין אנשי אלוהים. היוונים האמינו שהמוזה היא אלה, ושכל השראה היא התגלות. גם אצלנו האמנים הראשונים - בצלאל ואהליאב - נבחרו משמיים, והכישרון שלהם תואר כ"רוח אלוהים". רוח אלוהים, או מוזה, לכולם היה ברור שלא מדובר במשהו זמין. רק יחידי סגולה באמת זוכים. ואם הם כאלה גדולים מהחיים, מי אנחנו שנטריד אותם בקטנות?
אלפי שנים חלפו מאז. חלק גדול מהאמנים מתעבים כל מה שמריח מדת, וגם רבים אנשי הדת לא ממש מתלהבים מאמנות. מעט מאוד פעמים אתה רואה יצירת אמנות חדשה, או שומע טקסט דתי חדש, ואומר לעצמך שרוח אלוהים מרחפת מעל הכישרון הזה.
אז מה נשאר מהמיתוס? אולי רק אמונה מטופשת שפה וגם שם עומדים אנשים גדולים מהחיים. כלומר פטורים מעניינים טריוויאליים כמו מותר ואסור, ובת כמה את בכלל?
אני נזכר בחיוך בימי "הוא זכאי". שר הפנים דאז ודהיום עמד לדין על ענייני ממונות, וחסידיו, שיהיו לי בריאים, הניפו שלטים וצעקו בקולי קולות "הוא זכאי".
הסיסמה הזאת הבעירה את חמתם של שוחרי הצדק בישראל. הם חשבו שמשמעות המילים "הוא זכאי" היא "הוא לא עשה את זה", וזה הוציא אותם מהכלים. מה זאת אומרת "הוא לא עשה"? בית המשפט קבע חד־משמעית שהוא כן עשה.
טיפשים שכמותם, שוחרי הצדק שוב נפלו באי הבנת הנקרא. הם לא הבינו שהמשמעות של "הוא זכאי" לא קשורה בכלל לשאלה אם הוא עשה או לא עשה. המשמעות העמוקה של "הוא זכאי" היא "הוא זכאי לעשות את זה". כי לשיטתם, אנשים גדולים מהחיים זכאים בעצם לעשות הכל.
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו