פרסום תמונות: מתי ניתן לתבוע על פגיעה בפרטיות?

בשיתוף ברק רום

על פי עובדות התביעה, במהלך חודש מאי 2009, פנתה התובעת, אישה נשואה ואם לשני ילדים, אחות במקצועה השומרת מסורת, לסטודיו של הנתבעות המנהלות של עסק מסחרי לצילום, העוסק בין היתר בצילומי הריון אומנותיים.

התובעת אשר ביקשה לתעד את ההריון באמצעות תמונות אומנותיות, טענה כי הבהירה מפורשות ומיוזמתה לבעלות הסטודיו, ולמען הסר כל ספק, כי מכיוון שהיא ובני משפחתה דתיים, ומאחר שמדובר בצילומים אינטימיים חסויים ופרטיים, לא ניתן לפרסם אותם על קירות הסטודיו או בכלל.

עם זאת, כשנה וחצי לאחר צילום התמונות, נודע לתובעת באקראי, כי הנתבעות פרסמו את תמונותיה האינטימיות במקומות ציבוריים, ללא ידיעתה וללא הסכמתה. התובעת טענה כי התמונות פורסמו בכל הסניפים של הנתבעות ואף אצל גופים מסחריים אחרים. כמו כן, הן נמכרו על ידי הנתבעות לתערוכות רבות, לרבות לתערוכה במרכז מסחרי ברמת גן ולמרפאות שונות, שם הוצגו התמונות למשך זמן רב.

לטענת התובעת, מיד כשנודע לה על הפרסומים, היא פעלה לאכוף את זכויותיה, אולם הנתבעות לא הסירו את התמונות, למרות שהיו מודעות לכך הפרסום גרם לה עוגמת נפש רבה ואף חוסר רצון ויכולת להראות את פניה בציבור.

התובעת טענה באמצעותעו”ד עודד פרץכי פרסום תמונת בטנה החשופה במהלך תקופת הריונה, ללא מתן אישורה, באופן תעשייתי ומסחרי, תוך הפקת רווחים במקומות ציבוריים שונים, מהווה פגיעה בפרטיותה, לפיכך דרשה לקבל פיצוי מקסימלי כפול, בסך של 100,000 שקלים, לכל פרסום, ללא צורך בהוכחת נזק, כאמור בחוק להגנת הפרטיות סעיפים 29א (ב) (1) ו-(2).

למענה משפטי בפורום פגיעה בפרטיות לחץ/י כאן

האם התובעת נתנה אישור לפרסום תמונותיה בפומבי?

מנגד טענו הנתבעות כי הן צלמות במקצוען ובהכשרתן, ובמסגרת הסטודיו שהקימו, הן מספקות שירותי צילום סטילס, ובעיקר, צילום נשים בהריון, משפחות, וצילומי תדמית אישית ועסקית. לטענתן, במקרה זה, לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, ובעיקר סעיפים 2(4) ו- 2(6) הדנים בהשפלה או ביזוי והפקת רווח.

לטענת הנתבעות, כל הצילומים של נשים בהריון, שפורסמו על ידן, פורסמו בידיעת המצולמות ובכפוף להסכמתן, באופן אומנותי ומכובד, במסגרת תערוכות אומנות, וכקולאז’ים במרפאות, ולא התקבלה כל תמורה עבור פרסומים אלה.

הנתבעות הכחישו את טענת התובעת כי היא מגיעה ממשפחה דתית, ואף הציגו תמונות שפרסמה התובעת בפייסבוק, שבהן היא לבושה בבגדים חשופים. עוד נטען כי לתובעת היה ברור כי מדובר בתמונות הריון, בעלות אופי חושפני, לצד אופיין האומנותי, ואף עומדת לזכותן הגנה לפי סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות, הדן ב”מעשה של מה בכך”, שגרם ל”פגיעה שאין בה ממש”.

מיד כאשר נודע כי התובעת מבקשת שלא תוצג תמונתה, הן פעלו להורדת התמונה שהוצגה בתערוכה, ואך יצרו קשר עם המרפאות שבהן הוצגו ודאגו להסרתן. ואף נטען כי הן קיבלו אישור מהתובעת לפרסום תמונתה, ומכל מקום, התנצלו בפניה, והציעו לה סט נוסף של תצלומים בחינם, אך הצעתן נדחתה.

לאחר שמיעת טענות הצדדים, העדיף בית המשפט השלום בתל אביב - יפו את גרסתה של התובעת, והשתכנע שהיא לא נתנה אישור לפרסום תמונותיה בפומבי. בית המשפט סבר כי הנתבעות לא הציגו כל ראיה ממשית לטענתן בדבר הסכמתה המפורשת לפרסום התמונות, וקבע כי מחובתן היה לדאוג לקבלת הסכמה מסודרת של התובעת בכתב, לפרסום תמונותיה ברבים, בפרט לאור העובדה שמדובר בתמונות אינטימיות ביותר.

בסופו של דבר בית המשפט הגיע למסקנה כי במעשיהן, הפרו הנתבעות את הוראות סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות בשלושה מקרים שונים: בפרסום אחד בתערוכה ברמת גן, ובשני פרסומים במרפאות, לפיכך חייב אותן לשלם לתובעת סכום כולל של 90,000 שקלים בשל הפגיעה בפרטיותה, בצירוף אגרות משפט, ושכר טרחת עורך דין בסך של 12,000 שקלים בתוספת ריבית והצמדה.

בשיתוף ברק רום