ברואנדה אין סכנת חיים, אפשרות לעבוד דווקא יש

אפריקה היא מקום מאוד מבלבל. בה בעת, זו יבשת קסומה וטרגית, גן עדן וגיהינום.

כשעבדתי כאן כמתאם פרויקטים במדינות מתפתחות, הייתי מחייב את עצמי לפני כל הגעה לאפריקה לתפוס "ראש אפריקני" - כלומר, לתת לדברים לזרום מאליהם ולא בהכרח להאמין לכל דבר שאני שומע. אפריקנים רבים מתייחסים אלינו, ה"מוזונגו" (הלבנים), לא רק כאל כספומט מהלך אלא גם כאל צרכני סיפורים, שבהם הגבולות בין אמת לאי אמת מטושטשים מאוד. קל למכור לנו, "הלבנים", דרמות וטרגדיות שמפעילות בקרבנו יסורי מצפון והתגייסות לעזור. זה עובד מצוין במדינות בעלות עבר קולוניאליסטי. מתברר, שזה גם עובד במדינה שמעולם לא כבשה טריטוריה אפריקנית, כישראל.

אז מה נותר לנו מסיפורי האימים שלקמפיין ההתנגדות להרחקה לרואנדה? אמרו לנו שמדובר בסכנת חיים. העניין הזה הופרך: ברואנדה עצמה לא נשקפת למגיעים מישראל סכנת חיים. רואנדה היא מקום בטוח ומסודר. אם המורחקים מחליטים לעזוב את רואנדה מסיבותיהם, ולנסות להגיע לאירופה, הם נוטלים באופן מודע סיכון לנפשם ולרכושם.

מסעדה ברואנדה // צילום: אלדד בק

הסיבה המרכזית לעזיבה - גם למדינות שכנות כאוגנדה או כקניה - היאמצבם הכלכלי הקשה של המורחקיםוחוסר היכולת למצוא עבודה בהיעדר הסדרת מעמדם. סוגיה זו היא אכן מרכזית. חשוב להדגיש שרוב העדויות שסופקו לציבור הישראלי, שוב ושוב, הן של אנשים שהורחקו לרואנדה בשנים עברו. מאחר שפרטי הסכם ההרחקה החדש, שאושר על ידי בג"ץ, נשמרים בחשאיות על ידי ממשלות ישראל ורואנדה, יש לקוות שנלמד לקח משגיאות שנעשו בעבר.

ישראל מעניקה למורחקים מענק עזיבה בגובה של 3,500 דולרים. לכך יש במקרים מסוימים להוסיף חסכונות, שהמורחקים צברו במהלך שנות שהותם בישראל. 3,500 דולרים יכולים להספיק למימון הוצאות מחיה בסיסיות במשך כשנה עד שנתיים, אם סכום המענק אינו מבוזבז באופן לא אחראי. מובן שרמת החיים של המורחקים תהיה רחוקה מזו שהיתה להם בישראל, אפילו במתקני המעצר שפתאום התנאים "הנוראים" בהם הופכים מושא געגועים.

אך גם אפריקנים שמורחקים מאירופה לא מוצאים במדינות שאליהן הם הועברו תנאי מחיה זהים לאלו שהיו להם באירופה. אין כל חובה לספק למהגרי עבודה לא חוקיים את חיי הנוחות, שאליהם התרגלו במדינות מערביות מסוימות, אם לא נמצאה סיבה מוצדקת שלא להרחיק אותם. מי שבאמת רוצה לעבוד - מוצא בסופו של דבר פתרון.

"בחולות היה לנו הכל". מתקן חולות בדרום // צילום: דודו גרינשפן

סוגיית מעמדם של המורחקים נותרה פתוחה: מאחר שהם לא קיבלו מעמד של פליטים בישראל, רובם לא יוכלו, כנראה, ליהנות ממעמד של פליטים ברואנדה, אלא אם כן רשויות רואנדה וסוכנות האו"ם לפליטים יגיעו להסכם בעניין. ממספרם של אלה שהורחקו לרואנדה וחזרו לארצות מוצאם, אריתריאה וסודאן, עולה שלא כל אלה שטענו כי סכנת חיים מרחפת מעל לראשם אם יעזבו את ישראל, אכן היו מאוימים.

האם רואנדה נועדה לשמש תחנת מקלט־קבע לאלפי המורחקים מישראל או תחנת מעבר? אלה שמוכנים להתאמץ ולסייע לפיתוח הכלכלה הרואנדית צריכים לקבל הזדמנות הולמת. האחרים, שרוצים להמשיך לחיות חיי נוחות על חשבון אחרים, יצטרכו לנסות את מזלם במקומות אחרים.