אדוני הנשיא,
אני, לובה טאובר, הייתי ילדה בת 4 וחצי כשפרצה המלחמה.
בזמן שאתה מגבה חוק הזוי כל כך, חוק בלתי נתפס, זיכרון אחד עולה לי בראש: אני בת 4 וחצי רצה ברגליים יחפות בדרך עפר אחרי עגלה ישנה מעץ וצועקת "מאמא! מאמא! מאמא!" ואף אחד לא מקשיב לי. אמא שלי, סוניה קיפרוואס, ואחי בן תשעת החודשים נחטפו על ידי איכר פולני שנכנס אלינו אל החצר. למזלנו, אבא, שהיה יערן, הגיע עם הסוס ושאל איפה אמא. הצבעתי לכיוון החורשה. אבא דהר לשם וראה את הגוי עם הקלשון מעליהם. לאבא לא היו הרבה ברירות: הוא הרג את הגוי והכניס את כולנו בחזרה לעגלה, ולא חזרנו לעולם לבית ההוא.
עזבנו בית של שלוש קומות עם פסנתר ורהיטים יפים, נדדנו עם סמרטוטים ביערות והתחבאנו במערות ובאסמים. הפשפשים אכלו אותנו, היינו רעבים. חלינו בטיפוס.
אדוני הנשיא, מה שהעיניים שלי ראו - את זה לא תוכל לקחת ממני לעולם. גרנו בביסטריץ' בחבל וולין שבפולין, המקום שבו נרצחו ונשחטו הכי הרבה יהודים על ידי האיכרים הפולנים רק כי הם יהודים. כל המשפחה של אמא נטבחה והושמדה. אתה יכול לקלוט את המספר? 400 איש נשחטו על עגלות בקר ונזרקו כמו חיות ביער בלי לדעת את מקום קבורתם. בהם היו גם 12 האחים של אמא, שהתגוררו במוקווין ושבתיהם המפוארים, על כל רכושם, נלקחו על ידי בני עמך ללא היסוס. את הבתים של שני האחים של אמא, שגרו ברובנו, החרימו הפולנים אחרי המלחמה - על אחד הקימו את עיריית רובנו ומבית האח השני הקימו בית ספר לילדים.
"רצתי ברגלים יחפות וצעקתי "מאמא", טאובלר בביתה
את סבתא שלי, חיה הנדלמן, שהיתה המיילדת ומרפאת אלטרנטיבית של הכפר ביסטריץ', הגויים החביאו עד שהמלחמה נגמרה בשנת 1945. כשרצה אל היערות לחפש אותנו, איכר פולני רדף אחריה ורצח אותה באכזריות. היא היתה בת 51. לא היה לה סיכוי מולו.
אדוני הנשיא, מה אתה זוכר מגיל 8? אני זוכרת איך חתכתי לעצמי את הריסים כי הם היו מלאים בביצי כינים וכמעט התעוורתי. גם כשחזרנו לפולין בהוראת סטאלין, זה היה לגרודק שעל גבול צ'כוסלובקיה. הפולנים עלו עלינו שאנחנו יהודים ואמרו לאבא: "אם לא תעזבו, נשחט את כולכם". שוב ברחנו.
אז תסתכל לי בעיניים, שאדומות וחלשות מלילות ללא שינה מאז שמעתי לראשונה על החוק, ומזיכרונות על הגויים הפולנים המרצחים שלא השאירו לי דודים ומשפחה. תסתכל לי בעיניים ועצור את החוק המטורף הזה.
"אי אפשר להסיר מכם את האחריות למחנות ההשמדה"
כבוד הנשיא, אתה לא מכיר אותי, אבל אני מכירה אתכם, הפולנים, היטב. הייתי באושוויץ ובבירקנאו ויצאתי בחיים מהגיהינום. רק אני שרדתי מכל משפחתי שנספתה בו. הייתי רק בת 19.
אחרי המחנה חזרתי הביתה, כי זה המקום היחיד שהכרתי. אבל אף אחד לא היה שם, חוץ מהפולנים הגויים שהביטו בנו בשנאה ואמרו: "למה היטלר לא חיסל אתכם?" מה יכולתי להרגיש חוץ מגועל נפש? סלידה? על הבית שלנו כבר השתלטו הפולנים. בחדר שלי היתה ילדה פולנייה גויה ששיחקה עם הבובות ובמשחקים שלי.
מפולין נסעתי לגרמניה, שם הכרתי את בעלי, ניצול שואה פולני כמוני, שגם שרד את מחנה ההשמדה. התחתנו, ילדנו ילד ויחד עלינו לישראל בשנת 1949.
מאז חזרתי לפולין פעמיים כדי לראות את הבית של המשפחה שכבר איננה. גם היום, אם ייתנו לי כרטיס טיסה, אסע ללא היסוס. כי פולין שלך, נשיא יקר, היא, אחרי הכל, גם המולדת שלי. שם נולדתי, שם גדלתי, משם ברחתי כדי לחיות חיים נורמליים.
אי אפשר להסיר מכם את האחריות למחנות ההשמדה. אתם עבדתם עם הנאצים, יחד. אם הייתי לידך, ממרומי גילי, הייתי נותנת לך שתי סטירות ואומרת לך, ככה מול העיניים: "מבחינתנו, אתם שותפים מלאים. קבלו אחריות!"
אז אני פונה אליך בבקשה שלא לתת יד לעיוות ההיסטורי. את המעט הזה אתה חייב לעשות. תן להיסטוריה להישאר כמו שהיא.
הביאו לדפוס, נצחיה יעקוב ושמואל בוכריס
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו