לרגע אחד, שבריר של שנייה, נראה כאילו ורד אהרונוף עומדת להיכנע לדמעות. כבר כמעט שעה שהיא מדברת בשטף על אחותה הצעירה מיכל, שנפטרה מסרטן יומיים אחרי לידת בתה השלישית. מספרת על פעילותה ההתנדבותית, על ילדיה של מיכל, שאיתם היא נמצאת מדי יום, על מחלתה, הכל ללא בכי. אבל פתאום הן מגיעות, הדמעות הסוררות האלו של געגוע וכאב, כמעט פורצות מן העין. אבל ורד לא תיתן להן לנצח.
הרי היא צריכה להיות חזקה. זו שדואגת לשמח את הילדים, שמראה שהחיים חזקים מכל, שאפשר וצריך להמשיך. היא עוטה שוב את החיוך הקסום על שפתיה, נאחזת בזיכרון ילדות משעשע, שעיקרו דווקא במריבת אחיות קולנית, ושוב יכולה להן, לדמעות, עד הפעם הבאה שיאיימו שוב.
כבר שמונה חודשים שהיא חיה "על טייס אוטומטי", כהגדרתה, מאז שאחותה, מיכל בן רעי אהרונוף, נפטרה. שותפה מלאה בגידול שלושת ילדיהם של מיכל ויוני - מאיה בת ה־8, עמרי בן ה־5 וחצי ורומי בת שמונת החודשים. תינוקת קטנה עגולת לחיים, יומיים בלבד מפרידים בין יום הולדתה ליום מותה של אמה. שמונה חודשים שבהם עזבה ורד את חייה הנוחים בתל אביב ועברה עם בנה הפעוט אדם ליישוב אבן יהודה, להיות לצד אחייניה. תחילה עברה לבית שבו גרה אחותה, ולאחר מכן, כשהבינה שהיא הולכת להישאר כאן לתקופה לא קצרה, שכרה דירה משלה.
עכשיו היא כאן, בין עצי התפוז הסיני שפירותיו כבר נשרו ופזורים בין השבילים. לוקחת את מאיה מבית הספר בצהריים, אוספת את עמרי, מעמיסה בדרך גם את אדם בן השנתיים וחצי מהגן בנתניה. מחבקת, עוטפת, מתרוצצת. עושה הכל כדי להשכיח מליבם, ולו במעט, את החוסר הגדול.
היא בת 43, תמירה, שערהּ הארוך אסוף לקוקו גבוה, שמבליט את פניה היפות ועיניה הטובות. "ביום רביעי הנורא ההוא שבו היא נפטרה, חזרנו הביתה ב־11 בלילה, והבנתי שיש תינוקת ויש אחיינים שאני חייבת לעבור לגור לידם, כדי לעזור ליוני לגדל אותם. חברות שלי ניסו להגיד שאולי יש אופציות אחרות, אולי אפשר להסתדר אחרת, אבל אני הבנתי שזה מאסט מבחינתי.
"כשמיכל היתה מאושפזת, והבנו שזה כמעט הסוף, הבטחתי לה שאשמור לה על הילדים. ואני עומדת בהבטחה שלי. הם תמיד היו מעורבים בחיים שלי, אבל עכשיו, כשאני כאן, אני מגשימה את החלום של מיכל - שאהיה מספיק קרובה, גם פיזית, כדי להיות עם הילדים שלה".
• • •
מיכל היתה עבור רבים דמות פילנתרופית, שמארגנת פעילות התנדבותית במעגל נשים למען הקהילה ותומכת במשפחות רווחה. אישה של נתינה ועשייה אינסופית למען האחר. עבור ורד, היא היתה מיכי, האחות הקטנה והתזזיתית, תמיד עם הטלפון ביד, תמיד ממהרת לדבר הבא.
הן גדלו ברעננה, לאמא אלינה ולאבא יואל. ראשונה נולדה ורד, שלוש שנים אחריה נולדה מיכל. פער משני, שלא הפריע להן לשמור על חברות אמת לאורך השנים.
"מיכל היתה מתנה בשבילי בעולם הזה, וכל החיים דאגתי להזכיר לה שהיא מתנה", היא עוטפת באצבעותיה ספל תה חם, נושמת עמוק כדי להעלים את הדמעות. "תמיד היינו צמודות, תמיד דאגתי לה.
"אם היא היתה עצובה בגלל בן מבית הספר, 'טיפלתי' בבנים. אם היא רבה עם אמא, 'טיפלתי' באמא. היינו גם רבות לפעמים, אפילו הלכנו מכות, אבל היא תמיד ידעה כמה אני אוהבת אותה. היה בינינו קשר חזק.
"ההורים שלנו התגרשו כשהייתי בחטיבה, אבא שלי חי עד היום בארה"ב. הוא היה טייס, גם כשהיו נשואים הוא היה תמיד על קו חו"ל. ובתור ילדות ראינו תמיד איך אמא שלי מחזיקה אותנו באמפתיה, ברגישות, לא חוסכת מאיתנו שום דבר. אני מאמינה שהרבה מההתנהגות שלנו אחרי שהתבגרנו באה ממה שספגנו בבית".
לפני 20 שנה ורד טסה לניו יורק ללמוד. חיה שם שלוש שנים וחצי, ואז עברה לפלורידה ועבדה בחברת בָרטר וכמורה לעברית. ב־2003 החליטה גם מיכל ללמוד בניו יורק לתואר שני בפסיכולוגיה.
"גרתי אז בפלורידה, אבל קצת אחרי שמיכל הגיעה לחו"ל היא חלתה בשפעת. אמרתי שאבוא לעזור לה, ונשארתי איתה שנה", היא צוחקת. "היה לנו כיף יחד.
"זה היה מצחיק, כי כשעזבתי את הבית היא היתה ילדה בת 18, ופתאום ראיתי מולי אישה. גרנו יחד בדירת סטודיו קטנטנה, מטר על מטר, אבל היה לנו כיף. היא היתה יושבת וקוראת ספרים על פסיכולוגיה עד ארבע בבוקר".
מיכל גרה בניו יורק במשך שנה וחצי. במהלך חופשת סמסטר בארץ הציעה לה חברה להיפגש עם מי שלימים יהפוך לבעלה, יוני בן רעי. הם נישאו ב־2008, ובאותה שנה חזרה ורד לישראל. "ידעתי שיהיו לי אחיינים. ידעתי שאני רוצה להיות פה בשבילה ובשביל האחיינים".
ורד (מימין) עם מיכל. "תמיד דאגתי להזכיר לה שהיא מתנה בשבילי בעולם הזה"
ורד הפכה בעצמה לאם יחידנית לפני שנתיים וחצי. "כשסיפרתי למיכל שאני בהיריון, היא היתה מאושרת. חיבקה אותי חזק והבטיחה שתהיה שם בשביל הבן שלי, בדיוק כמו שאני הייתי שם עבור הילדים שלה.
"אחרי הניתוח הקיסרי שבו ילדתי את אדם, כשהרופא יצא מחדר הניתוח, מיכל קפצה עליו, חיבקה לו את שתי הרגליים והתחילה לבכות. אמרה, 'תגיד לי שהיא בסדר'. הוא אמר לה שאני בסדר ושהתינוק בסדר, והיא בכתה ואמרה, 'תודה דוקטור, תודה שעשית אותי דודה'".
בימים הראשונים באה מיכל לישון בלילות בביתה של ורד בתל אביב. בשבתות היו גם הילדים באים לסירוגין, בשביל הכיף. משפחה קרובה ומלוכדת, שמיכל תמיד חלמה ללכד עוד יותר, כשתצליח להוציא את ורד מתל אביב ולקרב אותה אליה.
• • •
מיכל נפטרה ביום רביעי, 24 במאי 2017. יומיים לפני כן, עקב ירידת מים מוקדמת, ילדה את בתה השלישית, רומי, שמוקפת עכשיו באהבה של רבים אחרים. סרטן הריאות, שהתגלה בגופה רק שבועות ספורים לפני כן, לא השאיר למיכל סיכוי, והמחלה התפשטה במהירות. אחרי הלידה היא עוד הספיקה לראות את מאיה ועמרי, וגם סרטונים של רומי הקטנה, שאותה לא יכלה לבקר כי היתה בפגייה, ומיכל בטיפול נמרץ.
"היא סוף־סוף קיבלה מורפיום להתמודד עם הכאבים, ומאיה ועמרי באו לבקר אותה בבית החולים. היא היתה כל כך מאושרת לראות אותם, זה היה בשבילה דבר גדול. היא חיכתה לראות את רומי, אז לפחות היא הספיקה לראות תמונה שלה לפני שנפטרה.
"היינו כאילו מוכנים לזה, אבל בעצם לא היינו מוכנים בכלל", ורד עוצמת את עיניה. "לא באמת ידענו מה קורה עם המחלה, וכל הזמן דיברנו על מה הולך להיות, ואיך נתנהג. עלתה מחשבה במשפחה שאם היא תתחיל טיפולי כימותרפיה, מישהו יצטרך להיות איתה, ומישהו עם הילדים. אני כל הזמן אמרתי שאעבור לפריפריה רק אם היא תהיה סיעודית".
מייד אחרי מותה של מיכל עברה ורד לגור בביתה באבן יהודה. בכל בוקר היתה נוסעת בפקקים להביא את אדם לגן ברמת גן, ומחזירה אותו בצהריים הביתה, לאבן יהודה. את שנת הלימודים הנוכחית הוא כבר התחיל בגן בנתניה.
כעבור חודשיים שכרה ורד דירה קטנה לה ולאדם, סמוך לביתם של יוני ומיכל. דירה ארעית לפרק זמן לא ידוע, שבו היא מקדישה את כולה למען הילדים של אחותה. על אחד הקירות בסלון הספיקה לתלות כמה תמונות משפחתיות. הנה היא עם אדם, וכאן תמונה משפחתית של מיכל עם אמה ועם ילדיה, ותמונות של מיכל, בעיניים בורקות משמחה, מחייכת אל המצלמה.
אדם בן השנתיים וחצי מביט בתמונות ושואל איפה דודה. כך היה קורא לה תמיד, דודה. ורד מסבירה לו שוב, בסבלנות אין קץ, שדודה שלו בשמיים, שומרת עליו. רק אחר כך, כשלא ישים לב, היא תרשה לעצמה להתפרק.
"עד שלא עברתי לבית משלי לא ממש הרגשתי את האבל", היא לוחשת לי. "הייתי עם הילדים כל הזמן, לא הייתי עם עצמי. ואז עברתי למקום שלי, ופתאום הבנתי שהיא לא כאן. אני מנסה לא לחשוב על זה, מעדיפה לחשוב כאילו היא בחו"ל, כי את לא באמת רוצה להאמין, וזה לא פייר. אבל את צריכה לחיות.
"כשהילדים מדברים על מיכל, אני ויוני נותנים להם לדבר. הם לא יבואו ויגידו 'כואב לי' ו'אני מתגעגע', אבל הם כן ידברו על דברים שאמא עשתה. מההתחלה, כשהבנו שהיא חולה, סיפרנו להם שאמא מרגישה לא טוב וצריכה עזרה, ולא היתה להם ברירה אלא להתמודד עם המצב.
"מבחינתי, שום דבר לא קשה עכשיו. את החלק הקשה של לאבד את אחותי כבר עברנו. בהתחלה עבדנו באוטומט, בכל יום קמנו וחשבנו מה עושים מהרגע הזה. אבל כשיש ילדים אין לך ברירה אלא לצאת מהמיטה בכל בוקר ולעשות דברים.
"וזה מזל גדול, כי הם אלו שמחזירים אותך לחיים. את לא יכולה להישבר לידם, ואני באמת משתדלת שזה לא יקרה לידם. מהרגע הראשון את מנסה לתת להם כמה יותר שגרה, וארוחות קבועות, ומסגרת. דואגת שיהיה שמח בבית, למרות הכל.
"אנחנו אוהבים לפנק את הילדים, ככה אנחנו במשפחה. בהתחלה רציתי להיות שם יותר בשבילם, לתת להם הרבה יותר מהרגיל. עכשיו אנחנו לומדים איך להתנהל עם נתינה אבל גם עם מסגרת מסוימת, כי צריך להיכנס למסגרת.
"אני ממש זוכרת את היום הזה, אחרי השלושים, שקמתי בבוקר ומשהו השתנה. הסתכלתי מסביב, ומיכל לא נמצאת, ויש את רומי התינוקת המקסימה, שצריכה הכל ומגיע לה הכל, ויש את מאיה ועמרי, שהם ילדים נהדרים, ומיכל היתה לוקחת אותם איתה לכל מקום. ורק אין את מיכל.
"פתאום אין את העשייה הזאת, ולילדים אין את אמא שהיתה לוקחת אותם לכל מקום, ואת צריכה לעשות איתם דברים שיעלו להם חיוך, שיעשו להם טוב".
ורד אהרונוף. "נגשים את החלום של מיכל, להקים מרכז טיפולי לילדים שחוו טראומה" // צילום: אפרת אשל
ורד לקחה על עצמה חלק נרחב מהפעילות עם הילדים. כבר תקופה שאינה עובדת, משקיעה את כולה בילדים. רכיבה על סוסים, ימי כיף, מופעים, חוויות, וגם שגרת יומיום, של לימודים וארוחות ושינה וסיפור וחיבוק אינסופי של אהבה.
התינוקת רומי נמצאת בבית עם מטפלת, עטופה באהבה ובשמחת חיים. חיוכה התמים, חיוך של ינקות עם לחיים עגולות, מצליח לעורר שמחה גדולה אצל המשפחה הכואבת.
"לא היתה לי אפשרות אחרת אלא להיות פה איתם. הכל התפוצץ, ועכשיו אנחנו בונים חיים אחרים. והחיים ממשיכים, והילדים בריאים, ויש להם אבא שדואג להם, והם יחזרו להיות שמחים, הכל עניין של זמן. יש לי כרגע תפקיד, ואני אעשה אותו כל עוד צריך".
• • •
במקביל לטיפול בילדים, ורד עסוקה בימים אלה בקידום הפעילות הפילנתרופית של אחותה. מיכל היתה מוכרת מאוד באזור בעיקר בזכות המפעל ההתנדבותי שהקימה, "מעגל נשים נתניה והסביבה". עמותה רשומה, שכל פעילותה קודש לילדים ממשפחות קשות יום. חלוקת סלי מזון, מסירת ילקוטים מאובזרים לכיתה א' ותחפושות לפורים, ימי הולדת ועזרה שוטפת לילדי רווחה.
מעגל הנשים, אותו כולן מפעילות בהתנדבות, הוקם לזכרה של הילה בכר, חברתה הטובה של מיכל, שנרצחה עם שני ילדיה הקטנים בביתם שבהוד השרון על ידי בעלה באוקטובר 2008. מיכל היתה אז בחודש השלישי להיריון עם בתה הבכורה. יום הולדתה של מיכל חל בדיוק ביום שבו נרצחה הילה, ומאז הודיעה שהיא חוגגת את יום ההולדת בתאריך העברי, ג' באלול. את הכאב ניסתה לתעל לפעילות למען אחרים.
"מיכל ידעה מגיל צעיר שהיא רוצה לעזור לאנשים", אומרת ורד וניצוץ נדלק בעיניה. "בכיתה ד' היא כבר אמרה שהיא רוצה להיות פסיכולוגית, והיתה יושבת וקוראת ספרים על פסיכולוגיה. שתינו גדלנו על ערך של נתינה, של עשייה.
"מכיתה א' אני זוכרת את עצמי הולכת להתנדב בבית לוינשטיין, להקריא שירים לילדים, להכין מכתבים לחיילים. אמא שלי היתה רופאת שיניים ונתנה טיפולים בחינם לחיילים, ואנחנו שאבנו מזה את תחושת ההתנדבות. זה מדבק.
"ההתחלה היתה ממש בקטן, בפרויקט קטן שמיכל יזמה, רצתה להביא בגדים מדוגמנית ולמכור אותם ביד שנייה, לזכר הילה. היה לה חשוב לשמור על השם של הילה, והיא כל הזמן אמרה שצריך ואפשר להנציח אותה דרך מעשים טובים.
"אני זוכרת שישבנו בהרצליה פיתוח במסעדה, עם עוד כמה חברות, והיא דיברה בהתלהבות על זה שהיא תעשה משהו טוב למען הקהילה. חשבתי שהיא תעשה פרויקט אחד, שניים, תתעסק במשהו כזה כדי לעזור לעצמה להתמודד עם האבל, וזהו. מפה לשם היא עסקה בעשייה הזו במשך שמונה שנים".
"תביני, תמיד אני ואמא ידענו שמיכל עושה דברים, אבל לא ידענו עד כמה", היא מניחה את ידיה על חזה, נפעמת. "ידענו שהיא אדם נחמד ועוזר, אבל אני חושבת שרק בשבעה הבנו שהיא עשתה הרבה יותר ממה שחשבנו.
"פתאום כל מיני אנשים כתבו לנו הודעות, ובאו, והתקשרו, סיפרו לנו על דברים שהיא עשתה בשביל כל כך הרבה אנשים בכל רחבי הארץ, בלי שידענו בכלל. עם נשות המעגל היא תרמה תיקים, הכינה סלי מזון, אפילו נתנה חלק מהטיפולים הפסיכולוגיים בחינם. היא נגעה בכל כך הרבה אנשים מכל כך הרבה תחומים.
"אמא שלנו, אלינה, רוצה לשמר את העשייה הזאת. זה הזיכרון שלה, זה דבר גדול. היא אוספת רסיס אחר רסיס של החיים ללא מיכל. רק לפני שבועיים הצליחה לארגן ארוחה משפחתית ביום שישי בערב, כמו שהיתה עושה לפני המקרה. הזמינה את כולם, הצליחה להעלות חיוך על השפתיים".
ורד עקבה מרחוק אחרי הפעילות של אחותה. מדי פעם היתה באה לאירועים הגדולים, פוגשת בחטף חלק מ־25 הנשים שמרכיבות את המעגל. לאחר מותה של מיכל, הכירה אותן יותר.
"כשמיכל לא חזרה הביתה מבית החולים, הרגשנו אבודים. אבל מי שהיו שם כל הזמן הן נשות המעגל. הן היו סביבנו כל הזמן, ולא נתנו לנו להרגיש את החוסר. כל הזמן סידרו אחרינו, דאגו לילדים, הביאו להם מתנות, מילאו את המקרר. אני לא חושבת שהמקרר היה כל כך מלא כשמיכל היתה בבית".
• • •
עכשיו, כשמיכל לא נמצאת, מנסות נשות המעגל להגשים את החלומות שלה. "היא היתה אישה כזאת שסחפה אחריה את כולם, אישיות שאת לא יכולה שלא להתאהב בה", אומרת נטלי פדר, יו"ר משותף של המעגל עם קרן דורון. ארבע שנים היתה מיכל יו"ר המעגל, במקביל לעבודתה כפסיכולוגית ולהיותה אמא לשני ילדים קטנים. אחר כך העבירה את התפקיד ונשארה פעילה ומייסדת. "אנחנו מרגישות מחויבות עמוקה מאוד להמשיך את המורשת שלה".
כך, למשל, הן ערכו ביום ההולדת הלועזי של מיכל הפנינג גדול לילדים ממשפחות נזקקות. במשך שנים חלמה מיכל לארגן אירוע למשפחות, ועכשיו הן הגשימו את חלומה.
"בחנוכה האחרון, מאיה ועמרי היו עם נשות המעגל בפעילות במועדונית בית חם לילדים קטנים. שלחו לי תמונות משם, שבהן רואים אותם יושבים ליד הילדים ועוזרים להם ביצירות. ראיתי שמאיה מאוד שמחה שהיא עוזרת לילדה שלידה, היא היתה מאושרת.
"מאז שמיכל נפטרה, לא היתה להם שמחה בעיניים. אבל בתמונות האלו היה להם חיוך גדול, והם נראו מאושרים כמו שלא ראיתי אותם המון זמן".
מיכל באירוע התרמה שארגנה. "כולה נתינה"
ילדיה של מיכל הפכו לחלק בלתי נפרד מהפעילות ההתנדבותית. "מיכל היתה עסוקה כל הזמן. היתה חייבת לעשות עוד משהו, ולהגיע לעוד מקום, ולענות לכל הטלפונים. לכל מקום של פעילות המעגל היא היתה מביאה איתה את הילדים. יום הולדת במועדונית לילדים קטנים מעוטי יכולת, אריזת סלי מזון, מסיבות. אז המסר הזה של נתינה עבר אליהם באופן טבעי".
נטלי: "כשראינו שהילדים שלה באים, הבאנו גם אנחנו את הילדים. מבחינתנו זה חשוב מאוד, ההמשכיות הזאת של הילדים, שיראו שנתינה לא חייבת להיות רק בכסף, אלא יכולה להיות גם במעשים. זה מסר קריטי.
"הילדים רואים את הפעילויות וחווים את ההצלחה, ובשלב מסוים אתה רואה שהם מוצאים את המקום שלהם בנתינה בחזרה לקהילה. זה יכול להיות בבית הספר, בעזרה לילדים שחסר להם, או בתרומה של מתנות שהם מקבלים בימי הולדת, באיסוף בגדים, הכל".
מאיה בת ה־8 חברה גם ב"ועדת נתינה" בבית ספרה, שאחראית לאחד הפרויקטים לזכר מיכל. פרויקט שהתחיל בסיוע בסל מזון לחמש משפחות רווחה באבן יהודה, ותפח לעזרה לעשרות משפחות. בכל שבוע מקבלת כיתה אחרת רשימה של מצרכי מזון, ויחד אוספת סל מצרכים שמגיע אל המשפחות.
בשבועות האחרונים גם ורד נוגעת ברעד במפעל החיים של אחותה. מתכננת עם נשות המעגל את האירוע השנתי של העמותה, זה שמאז היווסדה נערך סביב יום ההולדת של הילה, ב־16 בפברואר.
האירוע השנתי מיועד לגיוס כספים עבור פעילות שוטפת ועבור פרויקט הדגל השנתי של המעגל, שבו דואגים לשיפוץ יסודי של מרכז כלשהו לילדים או נוער בסיכון. הפעם יוקדשו ההכנסות מהאירוע גם להגשמת החלום של מיכל - להקים מרכז טיפולי לילדים מהשכבות החלשות, שיהיה מיועד בעיקר למשפחות שחוו טראומה.
"אחרי השלושים, יוני ואני יצאנו לשתות ורצינו להקים מקום שינציח את מיכל. עירבנו את נשות המעגל, שהכירו את החלום שלה. היא ראתה בחזונה מקום שירכז מגוון טיפולים, כמו ריפוי בעיסוק וקלינאות תקשורת, על ידי המטפלים הכי טובים בארץ, בתנאים הכי טובים בארץ. היא רצתה לעשות את זה הכי נכון שאפשר, שהמקום ייתן מענה מקיף לכל מה שהילדים צריכים".
נשות המעגל, בתמיכה מלאה של יוני, ורד ואמא אלינה, החלו לנהל מגעים עם עיריית נתניה וכמה מטפלים, כדי להתחיל להניע את החלום של "מרכז מיכל" - חלום פילנתרופי שעיקרו עשיית טוב.
"השנה הילה בכר היתה אמורה לחגוג יום הולדת 40, ואפשר רק לדמיין מה מיכל היתה מפיקה אם היא היתה פה", אומרת אושרת אוטמזגין בן דוד, חברת המעגל. "אבל היא לא נמצאת, אז הכנו בעצמנו יום הולדת מושקע, מסיבה גדולה ושמחה, לא של הנצחה אלא באמת של כיף. וההכנסות הן קודש למעשים טובים".
באירוע, שייערך ב־10 בפברואר בתל־יה בתל יצחק, מתוכננת מסיבת ענק עם הופעה של שלומי שבת ודי.ג'יי ערן ברנע. "אני מבטיחה שאנסה לשמוח", אומרת ורד.
"כל עוד מיכל היתה איתי, לא הרגשתי שאני צריכה בן זוג. היו לי אדם, מיכל והילדים של מיכל, ולא הייתי צריכה יותר מזה. ואז מיכל נפטרה, ואני מרגישה הכי לבד בעולם", תאמר לי מאוחר יותר.
"פתאום יש בי הצורך למצוא את המישהו הזה, שייתן לי את הביטחון שמיכל נתנה לי. שאפשר להתקשר אליו ב־1 בלילה, לספר לו דברים חדשים שקרו לי, דברים חדשים שקרו לאדם, דברים שהייתי מספרת למיכל, החברה הכי טובה שלי. היא תמיד אמרה לאמא שלנו שהיתה רוצה שיהיה לי מישהו שאוכל לשים את הראש על הכתף שלו. עכשיו אני צריכה לבנות את הכל מחדש".
batchene@israelhayom.co.ilתרומות לעמותה אפשר להעביר לחשבון מספר 22939/45 בסניף 681 רמת פולג של בנק לאומי 10, על שם מעגל נשים 22 נתניה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו