בערב שבת האחרון, י' בשבט, חל מועד חשוב בלוח השנה של חסידות חב"ד: יום עלייתו לאדמו"רות של הרבי האחרון, רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, הרבי מלובביץ'.
הרב, שהיה נשוי לחיה-מושקא, בתו של הרב יוסף יצחק שניאורסון זצ"ל, האדמו"ר השישי של חב"ד, לא היה בהכרח הבחירה הראשונה כיורש, שכן לחמיו היה בן ישיר שעשוי היה לרשת את מקומו, בן שבהכתרתו צידדה גם החמות. אולם בלחץ החסידים נתמנה דווקא החתן מנחם מנדל ליורש, בשעה שנפטר האדמו"ר השישי – מינוי שעתיד לשנות לחלוטין את פניה של החסידות.
כבר בשיחתו הראשונה, שניתנה במועד הכתרתו בשנת תשי"א וכשנה אחרי פטירת חמיו, רמז הרב מנחם מנדל בצורה ברורה מאוד שהוא אינו עוד אדמו"ר בשלשלת הקדושה, אלא האדמו"ר השביעי ומתוך כך האחרון; היותו שייך לדור השביעי של אדמו"רי חב"ד נתפרשה בעיניו, וכמובן שגם בעיני החסידים, כבעלת משמעות תיאולוגית עצומה: הדור השביעי הוא דור ה"חביבין", דור הגאולה, הדור שבו יתגלה המשיח ותשרה שכינה מחדש, וכלשונו באותה שיחה: "והנה זה תובעים מכל אחד ואחד מאתנו דור השביעי... – שנמצאים אנחנו בעקבתא דמשיחא, בסיומא דעקבתא – והעבודה לגמור המשכת השכינה, ולא רק שכינה כי אם עיקר שכינה, ובתחתונים דווקא".
תפיסה עצמית זו יכולה להסביר גם את הסירוב של הרב לקבל עליו את עול האדמו"רות מיד אחרי פטירת חמיו; סביר להניח שהוא עצמו התקשה לעכל את התפקיד שייעד לו הגורל והתחבט רבות בשנה בין הפטירה ובין מינויו בשאלה האם הוא ראוי להיות השביעי, האדמו"ר המשיח.
הפתרון שנמצא: 'מאת ה' הייתה זאת, היא נפלאת בעינינו', כפי שעולה מבין השיטין של דבריו באותה שיחת הכתרה: "עיקר המעלה הוא זה שהוא שביעי, ומפני זה שהוא שביעי מצד זה הוא חביבותו, היינו שחביבותו אינו מצד ענין התלוי בבחירתו, רצונו ועבודתו, כי אם בזה שהוא שביעי, שזה בא מצד התולדה". כלומר, לא נבחרתי בגלל מי שאני, אלא בגלל מספרי בשלשלת, ללא קשר לרצוני או בחירתי המודעת; שלא מרצונו הוא נבחר להיות מי שיהיה המשיח הגואל – ואין לו אלא לקבל עליו את העול.
הרבי דיבר על "עיקר שכינה, ובתחתונים דווקא" והתכוון להתגלותו שלו כמשיח, בארה"ב שבחצי הכדור התחתון של העולם הזה, כפי שציין פעם אחר פעם בצטטו את הגמרא הקובעת ש"משיח מנחם שמו" ובאומרו שהגאולה תבוא "בקרוב ממש", כשהוא רומז בגלוי לראשי התיבות של שמו – מנחם מנדל שניאורסון – "ממ"ש", רמיזה שלא חמקה מאוזני חסידיו הכרויות.
גם כששב ואמר ש"נשיא הדור הוא המשיח שבדור" הוא התכוון אליו עצמו ולא לנשיא מדינת ישראל, כמובן, ואפילו לא לחמיו שאותו העריץ (למרות השפה הדיאלקטית שבה נקט לרוב בשעה שדיבר על חמיו). לא פלא אפוא שאחת המנטרות שעליהן חזר הרב ע"ה שוב ושוב הייתה: "דור אחרון לגלות, דור ראשון לגאולה". הוא באמת האמין שהוא יהיה המשיח. כך גם האמינו גם החסידים.
חסידי חב"ד מחוץ לביתו של הרבי // צילום: חיים טויטו
לצערנו, פטירתו של הרבי מלובביץ' לפני כ-22 שנים סתמה את הגולל על תפיסת ה"שביעי" הגואל – לפחות בקרב שאר הזרמים ביהדות. בחסידות חב"ד, לעומת זאת, עניינים כרגיל, וזאת על אף שהמתח המשיחי שבו הייתה שרויה החסידות בשנות חייו האחרונות של הרבי ע"ה לא הניב פירות והמשיח לא בא.
חסידות חב"ד לא יכולה לקבל את פטירתו של הרבי כסופית ולכן גם לא למנות אחריו אדמו"ר חדש, שמיני, מפני שמינוי כזה, אפילו הרהור בו, שקול להודאה בטעותו של הרבי הקודם, חס ושלום, וחמור מכך: להודאה בכישלון התיאולוגיה של חב"ד שלא הצליחה לגאול את העולם.
מכאן שכל חסידי חב"ד, בין אם הן מודים בכך בפומבי ובין אם לא, מאמינים, ולו בסתר לבם, בכך שהרבי חייב להיות המשיח – ולכן אחת מהשתיים: או שהוא כלל לא מת, או שהוא מת אך עתיד לחזור מהמתים ולגאול את העולם כולו. לנו, כמי שאינם נמנים על חסידות חב"ד, נראה ההכרח הזה מגונה. הבה ניתן לה' לקבוע את זהותו של המשיח, ויהא זה מחסידות חב"ד, ברסלב או כל זרם אחר ביהדות.
בכל מעשיו ואמירותיו ליבה הרבי ע"ה את המתח המשיחי מתוך מחשבה שבכך יקרב את רגע ההתגלות שלו עצמו – ומבלי משים יצר כדור שלג מפלצתי שגם פטירתו לא יכולה הייתה לעצור. בגילגול אירוני, הכינוי "טויטע חסידים" – דהיינו, חסידים מתים, ללא רבי – שיוחד בעבר לאנשי ברסלב, מתאים היום דווקא לחסידי חב"ד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו