המוזיקה תחיה לנצח

"לא יכולתי להציל פיזית את קורבנות השואה, אבל את המוזיקה שלהם, שהיא הנשמה של היוצרים - אני יכול", כך מצהיר הפסנתרן, המנצח והחוקר האיטלקי פרופ' פרנצ'סקו לוטורו (54), שמקדיש את חייו לגילוי ולתיעוד יצירות מוזיקליות, חלקן הגדול של יהודים, שנכתבו במחנות הריכוז הצבאיים והאזרחיים באירופה בשנים 1933-1953. לוטורו איננו רק חוקר, הוא גם מפיח ביצירות חיים, מבצע אותן ומעלה את חלקן בקונצרטים שהוא עורך ברחבי העולם.

"בתקופת השואה, המוזיקאי, האמן, ראה עצמו כרופא של המחנה, וככזה, באמצעות המוזיקה, הוא הפיח חיים בגיהינום שהיה שם", אומר לוטורו. "הם ניגנו כל הדרך עד לתאי הגזים ושרו בקול גדול, בזמן שהם ידעו שהם הולכים למוות.

"אנשים עוברים חיים שלמים מבלי לדעת את הייעוד שלהם - אני את שלי מצאתי. בבוא היום, רגע לפני שאעצום את העיניים, אוכל לחייך ולומר לעצמי שאני הצלחתי להציל אלפי יצירות, שאילולא הקדשתי חיי להן - הן לא היו מקבלות חיים", הוא אומר בגאווה. "כשנחשפתי ליצירות האלה בפעם הראשונה, נשבעתי שאמצא כל פיסה של התווים הללו, שכתבו האמנים היהודים והלא יהודים שלא שרדו את השואה, ואפיח בהם חיים".

את היצירות הוא מגלה כשהוא נובר בארכיונים, בספרים ישנים, באוספים ובשיחות עם ניצולים ובני משפחתם. עד כה תיעד לוטורו 8,000 יצירות, מחציתן של יוצרים יהודים, ש־12 מתוכן יעלה בקונצרט "תווים של תקווה", שיתקיים בסימן 70 שנה למדינה ב־15 באפריל בבנייני האומה בירושלים, עם תזמורת של ילדים ובני נוער מדרום הארץ, ביוזמת ארגון JNF UK בשותפות עם קק"ל.

* * *

כמו עיסוקו, גם סיפור חייו של לוטורו אינו שגרתי. הוא נולד, חי ויוצר בעיר בארלטה, עיר קטנה בת 100 אלף תושבים בדרום איטליה. הוא בן למשפחה קתולית, אך כשהיה בן 15 גילה שהוא צאצא של אנוסים. לפני 13 שנה התגייר ונישא לגרציה, קתולית שהתגיירה למענו, וביחד הם פועלים למען שימור המוזיקה והיהדות בעיר, שבה הם המשפחה היהודית היחידה. "אני יהודי מינואר 2004", הוא אומר בגאווה, "כך שבאופן רשמי יש לי בר מצווה בדיוק עכשיו. כמה אנשים עושים ברית מילה ומתחתנים באותו היום?" הוא שואל ומחייך את חיוכו הכובש.

נפגשנו בסוף השבוע שעבר בעיר העתיקה של בארלטה. כשהגעתי בשעת לילה מאוחרת המתינו לי בני הזוג לוטורו קורנים מאושר, כשהם מחזיקים בידיהם אריזות ניילון שקופות ובתוכן פוקצ'ות, עוגיות נימוחות ובקבוק יין. "אוכל חם וכשר", אומר לוטורו, כשלצידו מחייכת בצניעות גרציה, בת ה־57. "לא בכל יום מגיעים לפה יהודים, ובטח לא כאלה מארץ הקודש", מצהירים השניים, ומספרים כי בכל מחוז פוליה, שבו שוכנת בארלטה, יש כ־40 משפחות יהודיות בלבד. קבלת הפנים החמה הזו תחבק אותי עד לנסיעה חזרה לשדה התעופה.

הוא מספר שעד גילוי ההיסטוריה היהודית של משפחתו הוא חי חיים קתוליים די שגרתיים, כבן בכור במשפחה בת חמישה ילדים. "מבחינתי מאז גיליתי בגיל 15 שאני בן למשפחת אנוסים, אני יהודי, אבל לקח שנים לקבל את החותמת הרשמית", הוא מחייך.

"גיליתי שסב סבי היה היהודי האחרון של המשפחה", הוא ממשיך, "גם שמו היה פרנצ'סקו לוטורו, והוא התנצר עם ילדיו. סבי סיפר לי שהוא זוכר את סבו חוגג את השבת עם הרבה סממנים יהודיים, והוא אמר שהיו לו הרבה תהיות ושאלות על כך, אבל שבבית מעולם לא דיבר על יהודים ויהדות. וככה לאט לאט שאלתי יותר ויותר. אני מכיר אנוסים שחוזרים לחיק היהדות, יש לא מעט כאלה סביבי. הרבה מהם קורעים ותולשים את דפי הברית החדשה מהישנה ומדגישים סימבולית את הניתוק מהנצרות. אני לא מאמין בלשבור דברים".

לדבריו, "מעולם לא ביקשתי את רשות הוריי להיות יהודי. גם מבין חמשת אחיי אני היחיד שהתגייר. אמי נפטרה לפני שלוש שנים והיא היתה התומכת הגדולה שלי, היא אפילו תפרה פרוכת לבית הכנסת 'סקולנובה' בעיר הסמוכה טיראני, שאני וגראציה עוסקים בשימורו. אבי כיום בן 80 והוא לא מתערב. לאחים שלי קצת היה קשה, אבל הם התרגלו".

"המשמעות של להיות יהודי", הוא אומר, "היא זיכרון המת, שהוא חובה ומצווה. זכר הסבל, לא רק שלנו אלא גם של האחרים. נוצרים, למשל, לא מחפשים לשמר את הזיכרון הזה".

הוא עדיין זוכר את פיסת הנייר הראשונה שבעקבותיה התחיל את מחקר חייו. "זה היה בשנת 2002, בפראג, כאשר חיפשתי תווי מוזיקה של המלחין הצ'כי רודולף קארל. במלחמת העולם השנייה קארל הצטרף למחתרת נגד הנאצים, הוא לא היה יהודי. הוא עונה בכלא, ובתאו הוא כתב והלחין יצירות, שאותן כתב בעזרת פחם על נייר טואלט. ב־1945 הוא נשלח למחנה הריכוז טרייזינשטט, ושם גם הלחין עד יומו האחרון, למרות שנאסר עליו לכתוב. כשביקשתי מארכיון טרייזינשטט לקבל את הנייר שעליו הוא כתב את יצירותיו קיבלתי מהם רק צילומי זירוקס, ומהם שחזרתי את התווים ואותם ביצעתי עם התזמורת שלי והקלטתי".

איך הרגשת?

"התרגשות ותחושת התעלות, אבל רק למשך חמש שניות, כי התחלתי להבין את החשיבות של המשך החיפוש והמחקר. לפני שלוש שנים שבתי לפראג ושם ראיתי לראשונה מקרוב את הנייר שעליו הוא כתב את המוזיקה ונדהמתי עד כמה זה קטן. הייתי המום, ללא מילים. רק אז יכולתי להבין איך בתנאים הקשים יוצרים הצליחו להתעלות ולכתוב את המוזיקה כמו גיבורים".

תוכל לתאר את תהליך המחקר שלך.

"חשוב לי מאוד לגלות ולחשוף כל מה שקשור ביוצר המוזיקה, שלפעמים נותר אנונימי. מעניין אותי איפה בדיוק זה נכתב, באיזו נקודת זמן. לעיתים היצירה מיועדת רק לפסנתר או לגיטרה ולא לתזמורת ואת כל זה צריך לנסות ולגלות. לפי המבנה לפעמים אני מצליח להבין יותר, לכן חשוב לפעול באופן מדויק ומדעי".

פרנצ׳סקו עם ראש עיריית בארלטה, פאסקואלה קאשלה// צילום: מירי צחי

האם אתה עדיין מתרגש כשאתה שומע בפעם הראשונה מוזיקה שאילולא מצאת אותה היתה נכחדת?

"מוזיקה יכולה לרגש אותי, בוודאי. אבל אני אף פעם לא בוכה כשאני שומע את המוזיקה הזו. להפך, היא נותנת לי המון אופטימיות ותעצומות כי בעיניי זה חיים".

כיצד, לדעתך, היוצרים עצמם התייחסו למוזיקה שהם יצרו?

"בעיניי, הם ראו במוזיקה שיצרו סוג של עדות וצוואה לחיים, לעצמם ולדורות הבאים. רבים מהם, בעיקר המבוגרים מבין המגורשים למחנות, הבינו כבר ביוני ובאוגוסט 1944, כשקצב הרכבות לאושוויץ גבר, שהם לא ישרדו וחלקם ניסו לברוח ולהתחבא.

"המוזיקאי יוטו ממחנה סוביבור כתב: 'במחנה מחאנו כפיים למוזיקה, כי בניגוד לגרמנים, אנחנו הבנו את משמעות החיים'. והכנר קארל פרליך כתב שדקות לפני סיום רסיטל שביצע במחנה, קיבל ידיעה שביום שלמחרת יישלחו כולם לבירקנאו להשמדה בתאי הגזים. באותו הערב הוא כתב: 'ניגנתי בפני אנשים מתים, אבל המשכתי לנגן עד הסוף'".

לוטורו מספר על המלחין, המנצח והפסנתרן האוסטרי־צ'כי ויקטור אולמן שגורש למחנה טרייזינשטט (שכונה גם גטו טרזין) ב־1944. "אולמן כתב שכל מי שיקרא את יצירתו 'יידע שעשינו סדר מכאוס', וזה חשוב, כי זאת הדעה של אדם שידע בוודאות שבתוך שבועות ספורים הוא יוצא להורג.

"לאחר חורבן בית המקדש וגירוש היהודים נאמר, 'על נהרות בבל שם ישבנו, גם בכינו', ואילו אולמן כתב: 'אנחנו לא ישבנו על נהרות בבל ובכינו. אנחנו הבאנו את כלי הנגינה וניגנו. שרנו. חיינו'. ובזה הוא הקל את העצב של היהודים במחנה. יש כאן מסר של עם שורד, חרף הטרגדיה הנוראה שעוברת עליו. בזה הם בעצם אמרו, 'אנחנו בוחרים בחיים'. אולמן, אגב, סיים את חייו בתא הגזים באושוויץ".

* * *

לוטורו מסביר כי התעניינותו ביצירות האבודות החלה בתחילת שנות התשעים, כאשר שמע לראשונה ממורו המוזיקולוג הישראלי פרופ' דוד בלוך ז"ל על המוזיקאים היהודים בגטו טרזין. "זה כל כך סקרן אותי שהתחלתי לחקור. הגעתי לאושוויץ, חקרתי במוזיאונים, בספריות העירוניות וגם בספריות של האוניברסיטה ובקונסרבטוריונים.

// צילום: מירי צחי

"אז עוד הגעתי לניצולים. לימים, הם הגיעו אלי, וכיום בעיקר בני משפחותיהם הם שמוסרים לי את הכתבים שנשמרו אצלם". מה שהתחיל כמסע בעקבות יצירות שנכתבו על ידי מוזיקאים יהודים, שנספו במהלך מלחמת העולם השנייה, התפתח בשנת 2000 והחל לגעת גם ביצירות של מוזיקאים לא יהודים שלא שרדו את השואה, כמו מוזיקאים צוענים.

"היום, אני כבר לא יכול לעצור את זה, אני מרגיש חובה מוסרית כאדם, כיהודי, כמוזיקאי, להמשיך ולחקור עוד ועוד", הוא אומר ושולף תוך כדי תווים צהובים מיושן, בכל מיני גדלים. חלקם נכתבו על נייר טואלט, חלקם אופרות שלמות שנרשמו בפתקיות קטנות. "היצירות הללו שייכות לאנושות ולעם היהודי. ועדיין, אני רץ ברחבי אירופה וארה"ב כדי להשיג כל פיסה של נייר שנותרה בחיים".

הוא ממשיך לספר בהתלהבות, תוך כדי תנועות ידיים רחבות, על איס בבר, שניצחה על תזמורת הילדים במחנה בירקנאו. כאשר הובילו אותה ואת הילדים לתאי הגזים, היא זיהתה בין אנשי הזונדרקומנדו (היהודים שעבדו במשרפות) חבר של בעלה וניגשה לשאול אותו על המקלחות. הוא אמר לה, 'אלה לא מקלחות, אלא תאי גזים'. במקום לבכות מול כיתת הילדים, היא בחרה לעמוד איתנה ואמרה לילדים, 'ברגע שניכנס פנימה למקלחות תעמדו זקופים ותשירו'.

"את העדות הזו קיבלנו מאנשי הזונדרקומנדו ששרדו את השואה", הוא מספר. "בהכשרתה היא היתה רופאה והיא כנראה הבינה שברגע שאתה שר, אתה שואף פנימה במהירות יותר גדולה את הגז ציקלון B, ואתה מתמוטט מייד ללא סבל מיותר".

לוטורו מסביר שהמחקר שלו מסתיים "עם מותו של סטלין בבריה"מ ולאו דווקא בסוף המלחמה בשנת 1945, מאחר שהיו הרבה יהודים ששוחררו ממחנות ההשמדה הנאציים בסוף המלחמה וכעבור שלוש־ארבע שנים שוב נכלאו במחנות גולאג במזרח אירופה, בטענה שהם מתנגדי המהפכה או שהם מרגלים.

"אני מרגיש שלמרות שלא יכולתי להציל את חייהם הפיזיים־גשמיים של אלה שנרצחו במחנות ההשמדה, את המוזיקה, שהיא הנשמה של המוזיקאים שנרצחו - אני רוצה ועדיין יכול לשמר ולהציל. התחלתי ביצירות של יהודים, ואחרי שלוש שנים שבהן נחשפתי לעולם מופלא ועצום, הרחבתי את החיפוש ליצירות שנכתבו על ידי כולם, כי רציתי להיות הקול והשופר לכל הנרצחים - נוצרים מתנגדי הגרמנים, צוענים, הומוסקסואלים ועוד".

גילוי יצירה יהודית מרגש אותך יותר מיצירה צוענית, למשל?

"כיהודי ברור שאני יותר מתרגש, אבל כחוקר אני מתעניין בכולם. למשל, גיליתי שהרבה יצירות נכתבו על ידי חיילים במחנות שונים, ובהם חיילים גרמנים במחנות סובייטיים, כחוקר אני לא יכול להתעלם ולא לחקור אותם".

אני אומרת לו שיש בטח כאלה ששומעים במוזיקה הזו את המוות והוא משיב לי: "כשאת שומעת את המוזיקה הזאת את צריכה להבין ולהכיר את היוצר. פאבל האס, למשל, שהיה מלחין יהודי־צ'כי גדול. הוא היה מנהל תיאטרון בגרמניה, שאיבד את משרתו. זמן קצר לפני שגורש למחנה טרייזינשטט הוא התגרש מאשתו הלא יהודייה, כדי להציל אותה ואת בתו. הוא היה ממוטט ושבור כשהגיע למחנה, סירב לאכול ולכתוב מוזיקה. ואז חבר מלחין ניסה לעודד אותו להיות פעיל ובזכותו הוא החל לכתוב הרבה מוזיקה, שחלקה אבד. בעצם כתיבת המוזיקה הוא בחר בחיים".

כשאני מבררת איתו אם המניע שלו הוא תשוקה, הוא עונה לי שזה מעבר לתשוקה, שמבחינתו מדובר בשליחות. "נכון שבהתחלה זה התחיל כתשוקה, אבל כעת גם אם הייתי רוצה, איני יכול להפסיק את המחקר שלי. יש לי המון נתונים סביב העולם - מבואנוס איירס, מריו דה ז'נירו, מסאו פאולו, מלונדון, מירושלים, וכל אחד מהיוצרים ומהיצירות נמצא לא רק במחשב, אלא עמוק בראשי.

עם רעייתו גרציה // צילום: מירי צחי

"ניצחתי ברחבי העולם והייתי בספריות השונות, ויש לי חברים בכל העולם שעוזרים לי לחפש מוזיקה מהשואה והם אפילו שולחים לי כספים כשיש לי קשיים. זה חשוב מפני שיצרתי רשת של חברים שעוזרים לי. אמנם אין לי ילדים, אבל ליצירות הללו הצלחתי לגייס הרבה אנשים שמבינים את חשיבות העניין, והם אלה שימשיכו את דרכי".

חזונו של לוטורו הוא הקמת מרכז ללימוד ולשימור המוזיקה שהוא אוסף וחוקר. "לצערי, המקום הטבעי של המרכז הזה אמור היה להיות במדינת ישראל, אולם המקום לא זכה לתמיכה מצד גורמים בארץ, וחבל. פה, הממשלה והעירייה תומכות בחום, כולל תרומות", הוא אומר ומספר לי על המתחם שהוא מקים בבארלטה - הסיטאדל - מרכז ללימוד ולשימור המוזיקה שהוא חוקר, שאמור לקום על שטח עצום בעוד שלוש שנים. "הוקצו לפרויקט הזה 26 מיליון יורו", הוא מספר, "ועדיין אני קורא למדינת ישראל להרים את הכפפה, לסייע ולקחת חלק במחקר".

מי שמסייע לבני הזוג לוטורו גם בענייני חיפוש המוזיקה בעולם, גם כאחראי לעבודות השיפוץ בבית הכנסת בטיראני וגם בתכנון ובניהול ובביצוע של מתחם הסיטאדל, הוא חבר ילדות של פרנצ'סקו הלא יהודי - הארכיטקט ניקולאנג'לו דיביטונטו. "עוד נמצא יום אחד שהוא בעצמו אנוס", צוחקים השניים, "יש לו נשמה טובה. נשמה מיוחדת".

אנחנו צועדים בחברתו של דיביטונטו למקום שבו אמור לקום המרכז, והם מספרים לי שבקומה הראשונה של המבנה יקום מקווה, ובקומה השנייה - מסעדה חלבית כשרה. פה, הוא אומר, יקבלו מקום כבוד כל היצירות שאסף לאורך השנים.

"כרגע המתחם הזה גוזל ממני את מרבית הזמן שיש לי. במקביל אני מרצה בקונסרבטוריון, כותב אנציקלופדיה וממשיך לחפש יצירות אבודות ולנגן אותן. אני במרוץ נגד הזמן - יש לי מיקרופילם, יומנים, קלטות וחומרים רבים שטרם פיצחתי. חייבים להציל את היצירות. אני זקוק למתרגמים בשפות יידיש, עברית, ושפות אחרות, כמו השפות של הצוענים, וזו עבודה עצומה".

בסיום ביקורי אני מבקרת במוזיאון ובמרכז התרבות בטיראני, שם לוטורו אמור להרצות בפני תלמידי בית ספר. רגע לפני שהוא עולה להרצות ולזכות ביושר במחיאות הכפיים של התלמידים המרותקים, הוא אומר לי בהבעת פנים מיוסרת שכבר התרגלתי לראות אצלו: "ראית את הסרט על הטיטאניק? גם כשהספינה טבעה הנגנים המשיכו לנגן. אנשים נמלטו ורצו לכל עבר והנגנים המשיכו לנגן. כאלה אנחנו. ברגעים הכי קשים - אנחנו לא מפסיקים לנגן את המנגינה".

* * *

אל פרויקט "תווים של תקווה", שבו מבצעים ילדים ביישובי הדרום בישראל יצירות מתקופת השואה שחשף לוטורו, הגיע בעקבות פנייה מד"ר מייקל סינקלר סגן יו״ר JNF UK. "הוא פנה אלי ונפגשנו בפריז והוא אמר לי, 'אנחנו יודעים שאתה חוקר את המוזיקה של השואה ואנחנו מוכנים לקדם את המוזיקה הזו בקרב ילדים'. מייד הסכמתי ובתוך כמה חודשים, ב־2015, נחתי בישראל והתחלנו במבחני קבלה לילדים בירוחם. בסופו של דבר בחרנו ב־15 ילדים מצוינים מהאזור.

"אני מדרום איטליה ואני מרגיש מחובר לילדים המתוקים האלה מירוחם, שגם הם מדרום המדינה. בעיניי, אזורים בדרום הם שונים מהמרכז ומהצפון.

"השאיפה היא להקים תזמורת של 40-50 ילדים. כעת אנחנו מנסים להגדיל את מספר הילדים בתזמורת. אני מקווה שתהיה לעניין הזה המשכיות, ועוד ילדים ובני נוער מבאר שבע והסביבה - יצטרפו אלינו בהמשך, ואז נוכל להופיע בארץ ובחו"ל".

איך הילדים מגיבים לסיפורים שמאחורי המוזיקה?

"כשאני מספר להם על המוזיקה, אני לא מספר על השואה ועל הזוועות, כי בעיניי המוזיקה היא החיים. לכן אני משתדל להעביר להם את תחושת החיים שיש בין התווים. נכון, היהודים שכתבו את המוזיקה מבחינה פיזית לא שרדו, אבל המוזיקה שלהם כן שרדה ולכן במובן מסוים הם כן שרדו. זה המסר שאני מנסה להעביר לדור הצעיר בישראל ובכלל - ששואה זה לא רק מוות, ואני נותן להם את היצירות כדוגמה לכך שאנחנו היהודים בזמן השואה בחרנו בחיים".

עם החבר ניקולאנג׳לו, מחזיקים את עטיפת הסרט ״מאסטרו״ על חייו // צילום מירי צחי

"היה קצת מפחיד ומלחיץ בהתחלה לחשוב שמאסטר כמוהו טס כל הדרך מאיטליה רק כדי לעבוד איתי", אומר צור שהם, בן 16 מירוחם, תלמיד הקונסרבטוריון ומשתתף בפרויקט. "לא הייתי רגיל לכזאת מקצוענות וירידה לפרטים. לאט־לאט עם העבודה למדתי לאהוב את פרנצ'סקו ולהעריך את דרכו המיוחדת. הוא כמעט לא מדבר על השואה כשואה. עכשיו, למשל, אנחנו עובדים על פארודיה שנכתבה בשואה, אני שומע את מה שהוא מספר על היוצר, אבל כשאני מנגן, בזכותו, אני יודע שיש עוד פנים לשואה. המוזיקה היא יפה ושמחה, אין בה את הייאוש שיש אצלנו בישראל. ובעיניי, זה גם סוג של גבורה".

מאחורי הפרוייקט עומדים קק"ל ו-JNF UK, הארגון היהודי הפילנטרופי הוותיק בבריטניה שתומך בישראל ובראשו עומד איש העסקים שמואל חייק המתגורר בלונדון. הארגון פועל לקידום יישובי הנגב במגוון תחומים על מנת להבטיח שגם תושבי ישראל המתגוררים בדרום הארץ, יוכלו לחלוק את סיפור ההצלחה של מדינת ישראל. JNF UK פעיל בכל תחומי החיים בישראל ותומך בבתי חולים ובתי ספר, מביא את תעשיית ההי-טק לערים מדבריות מרוחקות ופועל להבטיח שילדים מחוננים מהפריפריה לא יצטרכו לעבור למרכז הארץ כדי להמשיך בלימודיהם, כולל בחיזוק ילדים בתחום המוזיקה.

בשיחה מלונדון אומר חייק: "בהבאת חיים למוזיקה שנכתבה בידי יהודים בתקופת השואה, גם כשהם פסעו בגיא צלמוות, שמנו לנו למטרה לקרב את ילדי ישראל לזיכרון השואה דרך המוזיקה.

"במלאות 70 שנה להקמת המדינה, אין מה שמסמל את תקומת העם היהודי יותר ממוזיקה שנכתבה במחנות הריכוז על ידי יהודים בדרכם להשמדה ומבוצעת היום על ידי מוזיקאים ישראלים צעירים מהפריפריה במדינה הריבונית של העם היהודי".

יו"ר קק"ל, דניאל עטר, מוסיף כי "הקונצרט המרגש 'תווים של תקווה' אוסף את השרידים בצורת יצירות מוזיקליות, ומצטרף לשורת האירועים שמובילה קק"ל עם נציגי הקהילות היהודיות, לציון 70 שנה למדינת ישראל. אלו אירועים המסמלים את ניצחונו של העם היהודי, ומהווים דוגמה חיה לכך כי כוחו של העם היהודי הוא באחדותו ובזיקתו למדינת ישראל".