מגויסות לכותרות

הרמטכ"ל איזנקוט התקשה השבוע להבין את המהומה שהתחוללה סביב השירות המשותף של נשים וגברים בצבא, שהרי שום דבר חדש לא קרה: אף פקודה חדשה לא נחתמה, אף חייל לא חויב לעשות משהו שמנוגד למצפונו, אף חיילת לא נבלמה לתפקיד מסיבות לא ענייניות.

ההסבר היחיד לקריאות הרבנים להימנע מגיוס ולפיטורי הרמטכ"ל הוא פוליטי. מאבקי כוח בתוך החברה הישראלית, שצה"ל הוא אמצעי רב עוצמה בה. תחת מסווה של הגנה על הצבא, נגרר צה"ל ללב הוויכוח ומשלם מחיר על עניינים לא־לו; ממלחמות השבת, דרך המאבק על צביונה הדמוקרטי של המדינה וכלה בסוגיה הלא פתורה של שירות החובה שחל בפועל רק על כמחצית מהאוכלוסייה.

הוויכוחים האלה תמיד היו שם, אבל בשנים האחרונות הם קיבלו עצימות אחרת. בעולם התורני מאשימים במפורש את איזנקוט בשינוי סדרי עולם, כפי שעלה בימים האחרונים מדברי הרבנים אבינר ואליהו. העיקריים שבהם: "פקודת השירות המשותף" החדשה, הוצאת ענף התודעה היהודית מהרבנות הצבאית הראשית ופתיחת גדודים מעורבים נוספים לשירות משותף של בנים ובנות.

איזנקוט דוחה את הטענות בתוקף. "פקודת השירות המשותף" נחתמה באוקטובר 2016 אחרי שנים ארוכות של בלאגן. הפקודה שקדמה לה - "פקודת השילוב הראוי" - הוקפאה בשלהי העשור הקודם, מה שהוביל לשטח הפקר. חיילים החליטו על דעתם שלא להתייצב לשירת נשים, גידול זקנים הפך לתופעה נפוצה, חיילות הודרו משלל מקומות ותפקידים. היה ברור שצריך לעשות סדר: כדי לשמור על הדתיים, וכדי לשמור על החיילות.

הרבנים השיגו על הפקודה החדשה מהרגע הראשון. בתום מגעים ממושכים עימם היא שונתה באופן מינורי בחודש שעבר, ונחתמה מחדש. היא מגדירה מה מותר ומה אסור במקומות שיש בהם שירות משותף של בנים ובנות. למשל, שמתחייבת הפרדה במגורים ובשירותים, וגם - שחייל דתי יכול לבקש שלא לשרת ביחידה משותפת, וצה"ל חייב להיענות לבקשה.

גם עניין הענף לתודעה יהודית לא חדש. עם כניסתו לתפקיד שמע איזנקוט טענות מקבילות: על תהליכי הדתה שמתנהלים בהובלת הרבנות הראשית שמנצלת הרצאות ומערכי שיעור למיסיונריות, ועל הרצאות העשרה שמעבירים בצה"ל גופי שמאל רדיקלי. איזנקוט החליט לעשות סדר: להעביר את הנושא לאחריותו של ראש אכ"א, ולקבוע מה מותר ולמי.

דווקא היעדר הפקודה מסוכן

משני צידי המפה הפוליטית לא אהבו את זה. בשמאל טענו שצה"ל נכנע לפוליטיקאים מימין וחוסם דעות אחרות; בימין טענו שצה"ל הפך לצבא חילוני שנלחם בדתיים. צמד המילים "הדתה" ו"הדרה" - התעצמות תהליכי דת מחד, ושלילת זכויות מנשים מאידך - נכנסו ללקסיקון הצבאי והחלו להעסיק את צה"ל לא פחות מהאויבים בגבולות. האמת היא שאיזנקוט פשוט ביקש לעשות סדר במקום שקודמיו נמנעו מכך.

הרמטכ"ל גדי איזנקוט // צילום: יצחק הררי/פלאש90

דווקא היעדר הפקודות היה מסוכן: לחיילים הדתיים שלעיתים עלולים היו למצוא את עצמם נדרשים לפעול בניגוד לאמונתם, ולחיילות - שלא קיבלו את זכויותיהן השוות. אבל במציאות הישראלית שבה הכל פוליטי ואישי ואי אפשר לנהל דיון ענייני על כלום, הפך גם העניין הזה למלחמת עולם - והרמטכ"ל באמצע.

ערעור האמונה

אפשר להבין את שני צידי הדאגה: של הממסד הדתי, שחושש משינוי סדרי עולם ומפגיעה ברגשותיהם של החיילים הדתיים שמשרתים בצבא; ושל צה"ל - שחושש כי קריאות שלא להתגייס ולא לשרת במקומות מסוימים הם על גבול ההמרדה ועלולים לפגוע במוטיבציה.

בינתיים לדאגות של שני הצדדים אין בסיס. בצה"ל לא מוכרים מקרים שבהם נדרש חייל לעשות משהו שנוגד את מצפונו, והציבור הדתי־הלאומי - למרות קריאת הרבנים - ממשיך להתגייס במספרים גבוהים. פרדוקסלית, בעיית המוטיבציה היא דווקא הפוכה: ליחידות המעורבות, למשל בגדודי ההגנה האווירית או בפיקוד העורף ובמערך הגנת הגבולות, יש ביקוש שיא למרות שמשרתים בהן בנים ובנות יחד; ביחידות הקרביות יש בעיית מוטיבציה שמחריפה, למרות שהן על טהרת המין הגברי.

בצה"ל סבורים שדאגות הרבנים מגיעות ממקום אחר. הציבור שלהם מגלה עצמאות גוברת. הוא לא עוזב את הדת, אבל משנה את דרכיו. שירות בנות דתיות בצבא הוא דוגמה לכך. בצה"ל טוענים כי בעשור האחרון שולש מספר הבנות הדתיות שמתגייסות, מכ־700 לכ־2,100 בשנה. הן מבינות שהצבא נותן להן אתגר ותרומה, וגם אופק לחיים, שהשירות הלאומי או התנזרות משירות לא נתנו להן (אגב, יש ויכוח על אופן הצגת הנתונים; גם בראשית העשור הקודם היתה עלייה קבועה בגיוס בנות דתיות לצבא, שנבלמה בגלל כעסן על ההתנתקות מעזה וחודשה רק שנים אחר כך).

בצה"ל מעוניינים מאוד בבנות הדתיות. לא רק משום התמיכה בשירות שוויוני לכולם כחלק מצבא העם, אלא כי מדובר בבנות איכותיות, משכילות ובעלות מוטיבציה גבוהה במיוחד. כדי לשלב אותן מאפשר להן צה"ל תנאי שירות מתאימים; את הרבנים זה לא מרגיע. הרבנות הראשית התנגדה מאז ומעולם לגיוס נשים, וגם רבנים מתירנים יותר חוששים שהצבא, הפלורליסטי והרב־גוני, יערער את אמונתן.

ספק אם יש משהו שצה"ל יכול לעשות כדי להפיג את המתח הזה. כאמור, מדובר בשילוב נפיץ במיוחד של דת, שוויון ופוליטיקה. הצבא בכלל לא אמור להיות צד לוויכוח: כולם אמורים לשרת בו, אלא אם כן הם קיבלו פטור מכוח החוק - והוא אמור לאפשר לכולם לעשות זאת - דתיים, נשים ובני עדות אחרות - בלי לפגוע באמונתם.

אלא שצה"ל נגרר לוויכוח הזה בעל כורחו. איזנקוט, שגדל בבית מאמין ואחותו מתגוררת בהתנחלות, נתפס כשמאלן שונא דת; זה קשקוש כמובן, אבל הסיבה להשתלחות בו ברורה: הוא מטרה קלה. הממלכתיות מחייבת אותו לבלוע ולשתוק גם כאשר המרורים מוטחים לעברו ממניעים זרים - קרבות השבת שמנהלת ישראל ביתנו בהובלת ליברמן באשדוד היו הדוגמה השבועית לכך.

התוצאה של כל אלה היא פגיעה בצבא. זה מצב מסוכן; ההתערבות של גורמים חיצוניים - פוליטיקאים, רבנים וסתם צעקנים - מערערת את סמכות הפיקוד, ועלולה לערער את החיילים. כשחייל דתי שומע מהרב שלו שהרמטכ"ל צריך להתפטר, הוא עלול להתבלבל ולחשוב שהרמטכ"ל לא לגיטימי ושלא צריך למלא את פקודותיו.

הפתרון, כתמיד, הוא בהידברות. לא בכותרות, בחדרים סגורים. להתווכח ולמצוא נוסחאות שיאפשרו לכולם לחיות ולשרת יחד. ספק רב אם לכל המעורבים במהומה האחרונה יש אינטרס בכך; הם ניזונים מבלאגן. התוצאה היא פגיעה ישירה במי שהם מתיימרים להגן עליו - בצה"ל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו