לכבוד יום הולדתה ה־79 קיבלה הכוריאוגרפית והרקדנית רִנָּה שינפלד זר שושנים ורודות, מאחת מתלמידותיה למחול. מאז חלף יותר מחודש ימים, וזר הפרחים עדיין מונח באגרטל חרס על שולחן בלב סלון ביתה. הפרחים, שניתנו לה לרגל פסיעתה אל תוך שנתה ה־80, מזמן קמלו ויבשו. עלי הכותרת איבדו מבוהקם הוורוד - מרביתם הצהיבו והאפירו, והגבעולים הקשיחים התרככו ואיבדו מזקיפות קומתם. אך ככל שזר הפרחים התבגר, כך שינפלד התאהבה בו, נקשרה אליו והסתקרנה ממנו. "תראי כמה שהן יפות", היא אומרת לי, ומלטפת בקצה האצבע ראש מורכן של שושנה גדולה. "אני מוקסמת מאיך שהן מחליפות תנוחה בתוך האגרטל, מתכנסות אל תוך עצמן, משנות כיוון. מלמדים אותנו ששיא היופי הוא בפריחה. אבל הנה, השושנה יפהפייה ומלאת איכויות גם כשהיא נובלת".
לרגלי השולחן מונח דלי פלסטיק ירוק ובתוכו זר פרחים צעיר, בשיא אונו, שהונח בזרועותיה לפני כמה ימים, בתום הופעה שלה בקריית ביאליק. גרברות וחרציות באדום, בכתום ובצהוב עזים. "בעיניי הזר הנבול הרבה יותר יפה ומעניין", פוסקת שינפלד, "ובכל מקרה, צריך לדעת לאהוב ולכבד את שניהם, ולא למהר להשליך הצידה ברגע שהנעורים נעלמים", היא מוסיפה, ולשתינו ברור שאנחנו כבר לא מדברות על פרחים.
ערב פגישתנו שינפלד לא חשה בטוב וחום גופה עלה. למרות זאת, לא העלתה בדעתה לשנות או להפחית מסדר יומה. היא נטלה כדור להורדת החום והמתינה עם בוקר בסטודיו המחול שבקומת הקרקע של ביתה, בסמטה שקטה הסמוכה לרחוב יהודה המכבי בתל אביב.
לרגליה גרביים כהים, והיא לובשת מכנסי בד שחורים, סריג מנומר ועליו אפודה אדומה. שיערה האדמוני והארוך, שאותו היא צובעת בחינה בעצמה בבית, ולא גזרה מאז גיל 17, מגולגל לשבלול ומהודק אל עורפה. בהמשך היא תפזר אותו ואז תקלע אותו ללולאה, לצד אוזנה השמאלית. בכל עבודות המחול שלה השיער רוקד איתה, איבר בלתי נפרד מגופה ומרכיב בלתי נפרד מיצירתה.
19 מדרגות מפרידות בין קומת המגורים העליונה לבין הסטודיו, "וכל הזמן אין לי חשק לרדת", שינפלד צוחקת. "יש לי הרבה חשק לרקוד, אבל קשה לעשות את הצעד הזה. להתנתק מהמציאות הרעשנית שלמעלה, מהאינטרנט, הטלוויזיה, הרדיו והטלפונים. העולם מעסיק ומושך את תשומת הלב שלי לכל כך הרבה דברים. לפעמים אני לוקחת את הסלסילה בכוח ואומרת 'רנה, רדי. עזבי הכל ורדי', היא מניפה סלסילת מתכת שחורה ובה מתערבבים דפים, פיסות בד, טלפון סלולרי, עלונים, נעל וגופייה.
"ברגע שאני נכנסת בדלת אל השקט שפה, מתעורר בי מייד הצורך לנוע וליצור. ויש פה גם את החפצים שלי", היא מצביעה אל אחת מפינות הסטודיו שבה, כך נראה, יש הכל: המוני בגדים במגוון עשיר של צבעים, מרקמים וגזרות, תלויים בצפיפות, ולצידם מקלות, מסיכות, בובות, ניירות צלופן, קרפ ואלומיניום, עטיפות של סוכריות צבעוניות, בקבוקים ריקים ומה לא.
"אני לא זורקת שום דבר", היא מסבירה. "אורי, בעלי, משתגע מזה. אני נקשרת לכל חפץ וכואב לי הלב לזרוק לפח. החפצים הם החברים שלי לריקוד, יותר מבני אדם. אני מאוד אוהבת בני אדם, אבל כבר 30 שנה לפחות מעדיפה לרקוד עם שקית ניילון או מקל, ולא עם גבר. זו גם דרך להעביר מסר שלאישה יש תפקיד ומקום להתייצב בפני עצמה, ולא כחלק מזוגיות, תלויה או מפתה גבר. רוב הכוריאוגרפים שעבדתי איתם התעסקו בנושאים של זוגיות, מיניות, חושניות, היא והוא, הוא והיא. רציתי לעשות משהו אחר".
העיסוק התמידי בנושאים האלה לא יצר פתח לפגיעות מיניות?
"רוב הגברים שעבדתי איתם, במיוחד הכוריאוגרפים, היו הומוסקסואלים ואני מעולם לא נפגעתי או חשתי מוטרדת. להפך, הם העריצו את האישה ויצרו דמויות נשיות פנטסטיות שהיה לי כיף לרקוד. אולי בין הגברים היו פגיעות כאלה. אני לא אתפלא. אבל הם אלה שצריכים לקום ולדבר אם נפגעו".
• • •
היא רנה, בלי יו"ד, "כדי לחסוך, וכדי להדגיש את הנו"ן, שיאמרו רנה, במלרע". במקור היתה שם יו"ד והיא ויתרה עליה. "היא מיותרת בעיניי. ובתקופה שהתחלתי לרקוד ולהופיע היו כמה רינות, רקדניות, כמו רינה גלוק ורינה שחם, ואני רציתי להבדיל את עצמי".
יורם קניוק כתב עליה ש"היא הגברת הראשונה של המחול בארץ", ואכן שינפלד היא חלק חשוב ומרכזי בנוף המחול בישראל, כמעט מראשיתו. היא החלה לרקוד כנערה בבית ספרה של מיה ארבטובה, חלוצת המורות לבלט הקלאסי בישראל. בגיל 20 כבר הוזמנה אישית על ידי מרתה גרהאם הגדולה לרקוד, כמלגאית, בבית ספרה בניו יורק. ולאחר מכן המשיכה את לימודיה, שוב בזכות מלגה שבה זכתה, בבית הספר הגבוה למחול, למוזיקה ולתיאטרון "ג'וליארד".
שינפלד נמנית גם עם הדור המייסד של להקת בת־שבע, שבה רקדה כסולנית וכרקדנית ראשית בשנים 1964-1978. במסגרת הלהקה ביצעה יצירות של גדולי הכוריאוגרפים בעולם, ובהם כמובן גרהאם, ששינפלד הוכתרה כאחת המבצעות הגדולות ביותר של שפת המחול המודרני שלה.
בתחילת שנות ה־80 פנתה לדרך ולשפה עצמאית משלה, והקימה את "תיאטרון מחול רנה שינפלד", שבמסגרתו פועלים עד היום להקה, בית ספר (לתלמידות ולתלמידים מגיל 4 ועד 60) וסדנאות שונות למחול, פרקטיות ותיאורטיות. לאורך השנים יצרה קרוב למאה מחולות מקוריים, הופיעה, לימדה והשתתפה בפסטיבלים בכל נקודה כמעט על פני הגלובוס. לאחרונה התבשרה כי זכתה בפרס שרת התרבות ע"ש אריק איינשטיין לאמנים ותיקים, בסך 50 אלף שקלים.
"אני רואה שליחות בזה שאני ממשיכה לרקוד, ליצור, ללמד ולהופיע על הבמה", היא אומרת. "יש שתי אמירות שמאוד מלוות אותי. הראשונה, שחייבים להמשיך לרקוד גם בגיל מתקדם, כדי לאפשר להציג על הבמה את החיים האמיתיים. והשנייה טוענת שכל הגילאים הם אימון לקראת הגיל השלישי.
"באופן כללי המחול סובל מתקצוב נמוך ביותר. אני מקבלת תמיכה של 120 אלף שקלים בשנה ממשרד התרבות והסכום הזה מספיק לי רק כדי להעסיק עובדת אחת איתי, בתפקיד מנהלי. ומה עם התחזוקה, תשלומי המסים, הארנונה, המשכורות לרקדנים עבור הופעות, התלבושות? למעשה, אני עובדת בהתנדבות ומקיימת את תיאטרון המחול מההכנסות שאני מייצרת בהרצאות, בהופעות שלי, בשיעורי מחול".
הציעו לך לאורך השנים להשתתף בתוכניות ריאליטי של מחול?
"מאות פעמים. רדפו אחריי. עכשיו עומדת לעלות התוכנית 'ישראל Got Talent' והם ממש לא הרפו ממני. זאת הזדמנות להרוויח הרבה כסף, לקבל פרסומת אדירה, ומי יכולה לסרב למיליון צופים? אבל אני סירבתי לתוכנית הזאת ולכל הקודמות לה. סירבתי להשתתף כרקדנית וסירבתי להשתתף כשופטת. זה לא מתאים לי. אני לא אוהבת את התחרותיות, את המלאכותיות והרהבתנות שהתוכניות האלה מלאות בהן. אני מרגישה בגן עדן והתוכניות האלה הן גיהינום של צביעות, שקרים, זיוף ופלסטיק".
"אני אולי נראית מפוזרת ומבולגנת, אבל אני סופר פרפקציוניסטית ומחוברת למציאות". בתחילת הדרך // צילום: יעקב אגור
לקבלת הפרס קדמה השתתפותה בישיבה מיוחדת שכינסה ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת ביולי 2016 ועסקה במצבם הרעוע של אמנים ואמניות בישראל המגיעים לגיל זיקנה.
"בשטח הריקוד", אמרה לנוכחים, "בגיל 20 ומשהו אתה נזרק לרחוב. אני בגיל מאוד צעיר הבנתי שזה לא נכון ולא צודק ולא מתאים. ראיתי הופעה של מרס קנינגהאם, אחד מגאוני הדור בריקוד, שעלה על הבמה בגיל 60 או 70 ולידו רקד רקדן צעיר. אתם יודעים מה זה שפגט באוויר? הצעיר נתן קפיצה עם שתי הרגליים באוויר ולידו עמד הזקן וסימן את הקפיצה. הוא לא קפץ. ואני אמרתי לעצמי, רנה, שימי לב, הקפיצה של הזקן היא הקפיצה האמיתית. זאת (של הצעיר) היא טכנית, פיזית בלבד. כבר אז הבנתי לקראת איזו מלחמה אני הולכת בחיים שלי והייתי רק בת 20".
"אמנות האמן הבשל היא מהישגיה הגדולים של האנושות", המשיכה, "ולמרות זאת, בארץ אומרים לי שהעולם שייך לצעירים. לאמן הוותיק לא ניתנים ביטוי והכרה ולא ניתנת תמיכה ראויה. הוא נדחק לשוליים והופך לפריפריה של המדינה. מהדור שלי אני היחידה ששרדתי, ולא פלא. היחס לזקן בחברה שלנו חייב תיקון גם באמנות. יש לטפח אמנים בשלים ולתמוך בהם, כפי שמטפחים ומעודדים אמנים צעירים בראשית דרכם".
את מרגישה שיש ציפייה ממך לרדת מהבמה?
"בוודאי. מובן שיש רבים שחושבים כך ואפילו היו מי שאמרו, 'מה, היא עוד על הבמה? היא עוד רוקדת? היא עוד נושמת?' אני זוכרת שכשהייתי בת 42 קיבלתי טלפון מאדם לא מזוהה שאמר לי, 'זקנה, רדי מהבמה'. אבל יש רבים אחרים שמקבלים השראה ואוהבים אותי מאוד. מעריצים שמלווים אותי ונותנים כוח. לשתי ההופעות הקרובות שלי (במוזיאון תל אביב, בימים חמישי ושישי, 2-1 בפברואר) הכרטיסים כמעט אזלו, נותרו בודדים".
איפה את מרגישה יותר את הגיל, בגוף או בנפש?
"הגוף יכול להציק ולכאוב, אבל אני לא דורשת ממנו את מה שעשה בגיל צעיר. אין לי ציפייה מעצמי לקפוץ לגובה, למרות שקפצתי גבוה לפני כמה ימים. אני מפנה אל הגוף שלי דרישות אחרות. אני מקבלת אותו והוא עובד נהדר. עבודה שהיא לא טכנית, אלא נובעת מתוך זה שהנשמה שלי רוקדת. כך שלשאלתך, הנפש שלי היא זאת שחווה יותר את הגיל. במובנים מסוימים היא שברירית יותר, עדינה יותר. היא יודעת הרבה, אבל ככל שיודעים הרבה מבינים שלא יודעים דבר. הנפש היא שרואה שהחברה מתייחסת לא יפה לזקנים בישראל. בעבר העריצו ונתנו מקום לניסיון ולאמירה של זקני השבט, היום מסיטים מהם מבט".
• • •
הופעתה החדשה, "סטנד אפ טרג'די", תעלה בבכורה בסוף השבוע הבא במוזיאון תל אביב ותורכב מעבודת מחול שיצרה עבור להקתה ועבודת סולו שלה. הערב כולו מלא שירה: פס הקול של זמרת הסופרן ורדה קוטלר, שירה חיה של גיל מרקוביץ', תלמידתה למחול של שינפלד, וגם שירים פרי עטה של שינפלד, שאותם היא מקריאה בקולה לאורך היצירה.
"בתקופה האחרונה התנפלו עלי המוני שירים. הם ממש מתנפלים עלי. פתאום מגיעים ואני חייבת להתיישב מהר ולכתוב אותם", היא מספרת ושולפת מתוך סלסילת המתכת מלבני קרטון קטנים, שעליהם כתובים כמה משיריה האחרונים.
כשהיא הופכת את הקרטונים לצידם השני, היא מגלה שבגלגול הקודם הם היו אריזות של טבליות מגנזיום ושל תרופה למניעת דלדול העצם בנשים בגיל המעבר.
החפצים שהיא רוקדת איתם הפעם הם, בין השאר, בובה, פאה ג'ינג'ית ומעיל בד שחור, שבשלב מסוים הופך לדמות שחורה וחלולה. "הוא הופך להיות המוות", מסבירה שינפלד. "אני רוקדת עם המוות. מחבקת אותו ודוחה אותו ושוב מחבקת".
למה את רוקדת עם המוות?
"זאת לא בחירה שלי. המוות הוא שבחר לרקוד איתי. המעיל והשירים הביאו אלי אותו. המוות הוא מוטיב מרכזי בחיים של כולנו. הוא כמו צל שמלווה אותנו, בכל גיל. הנוכחות שלו היא תמידית, הרבה לפני שהחיים מסתיימים. מתבקש לחשוב שאני רוקדת עם המוות בגלל הגיל שלי, אבל אני לא פוחדת ממנו. אני פוחדת מאוד מהידרדרות ומהיחלשות גופנית. ממצב פיזי לא טוב. כל עוד אין הידרדרות משמעותית, הייתי רוצה להיות נצחית".
• • •
שינפלד נולדה בתל אביב, בתם הצעירה של ישראל ודבורה, שעלו לישראל מפולין כעשור לפני פרוץ מלחמת העולם, עם אחותה בלהה ואחיה אברהם. אביה עבד כפועל בניין "ובאחד מימי העבודה נפל מקומה שלישית ובמזל החולצה שלו נתפסה במעקה מרפסת וכך ניצל. כפיצוי הוא קיבל מבעל הבית דירה בבניין מקסים בסגנון באוהאוס ברחוב אסתר המלכה. תמורת הדירה הוא שימש שומר הבניין, ואני, כילדה, טאטאתי בכל יום שישי את שלושת חדרי המדרגות של הבניין".
אמה היתה עקרת בית וזהו העתיד שחשבה לראוי עבור בתה. "אמא תמיד אמרה, 'בשביל מה לך להיות רקדנית? להרים רגליים עד האוזניים כמו סוס?' בנוסף היא הזהירה אותי שלא אתחתן, לא תהיה לי משפחה ולא יהיו לי ילדים. פעם רקדנית היתה נזירה. היו הבלרינות של פעם, שהקדישו את חייהן אך ורק לריקוד. היום זה השתנה, חלקית ולא מספיק, למרות שבוודאי לא פשוט לשלב הריונות, לידות והורות עם קריירה של רקדנית. מרתה גרהאם אמרה שריקוד הוא לא עניין של אגו, והוא לא אמביציה, אלא צורך עמוק. ואני רוקדת קרוב ל־70 שנה מתוך אותו צורך עמוק".
אמא שלך שינתה את דעתה לנוכח ההצלחה הגדולה שלך?
"לא. גם אחרי שראתה כמה אני מצליחה כרקדנית וכיוצרת, ובמקביל מקימה משפחה ומשלבת בין הדברים, היא דבקה בעמדתה שכאישה אני צריכה להישאר בבית, לגדל את הילדים, לנקות ולבשל. אבא שלי, לעומתה, היה אומר לי, 'רנהל'ה, כשאת רוקדת השמיים נפתחים'. הוא תמך מאוד בקריירה שלי".
לפני כשני עשורים פרסמה ספר שירה ששמו "אתה תרקוד, אני אמעד". "אני מאוד לא אוהבת את השם הזה. הוא מצביע על צד אחד שבי, שעדיין מרגיש צורך להתנצל על זה שהוא רוקד. כך החברה גורמת לי להרגיש. תמיד יש התחושה, סליחה שאני רקדנית".
גם כשהיית צעירה?
"תמיד, באופן יסודי זה מרגיש ככה. התחושה היא שאני לא מתפקדת כמו אישה רגילה בחיים וצריכה לבקש סליחה שאני אמנית. החברה לא רצתה ועדיין קשה לה עם אישה לבד על הבמה, רוקדת ומופיעה בלילות. נוסעת לאמריקה, חוזרת. נוסעת למזרח הרחוק, חוזרת. נו, היא, האמנית הזאת. ואומרים על אמנים שהם משוגעים, שאי אפשר לסמוך עליהם. וזה לגמרי לא נכון, נדרשות כל כך הרבה אחריות ומשמעת עצמית. אני אולי נראית מפוזרת ומבולגנת, אבל אני סופר פרפקציוניסטית ומחוברת למציאות".
את האיש שלה, אורי פיגנבלט (80), הכירה בגיל 17. "הייתי חלק מחברה סלונית, קבוצת נוער שסבבה סביב מסיבות וריקודים. יום אחד הלכנו כל החבר'ה למסיבה, ובמורד רחוב בוגרשוב מישהו אמר, בואו נקרא לפיג', זה היה הכינוי שלו. שרקנו לו מהרחוב והוא הרים את המרקיזה, הציץ אלינו בחיוך מלא שיניים צחורות ופלג גוף עליון חשוף, והלב שלי נפל. הוא הצטרף אלינו למסיבה ומאז לא ראיתי אותו. התאהבתי בו חזק, ממש אהבה ממבט ראשון. לרגע לא הפסקתי לחשוב עליו וחיכיתי לפגוש אותו שוב, עד שבמקרה, אחרי שנה, נתקלתי באחיו ומייד אמרתי לו, 'תשלח את אח שלך אלי'. וכך היה, אורי הגיע אלי הביתה ומאז אנחנו יחד, כבר 61 שנים.
"האהבה בינינו בהחלט קיימת, וגם הרומנטיקה והתשוקה, לכל מי שיש ספק, למרות שאנחנו שני זקנים. הן משתנות אבל לא נגמרות. להפך, האהבה, הרומנטיקה והתשוקה מתחזקות, הופכות יותר עמוקות, יותר יודעות. גם באהבה הנעורים הם רק ההכנה למה שמתרחש בגיל השלישי".
"היחס של אורי לבחירה שלי בריקוד היה תמיד נהדר. לולא הוא, לא יכולתי לעשות את כל זה. הוא אוהב את הריקוד ותמך מאוד בקריירה שלי. היום פחות, אולי אין לו כבר סבלנות. חצי מהבית הוא המשרד שלי, ואת החצי השני ממלאים התפאורות, התלבושות וכל מה שקשור לעשייה שלי".
"אני מאוד אוהבת בני אדם, אבל מעדיפה לרקוד עם שקית ניילון או מקל". שינפלד // צילום: אפרת אשל
פיגנבלט היה במשך שנים רבות בעליו של מפעל לייצור נעלי ילדים, ואף ייצר קו של נעלי ריקוד ששמו "רנה בלרינה". לשניים יש חמישה נכדים משני ילדיהם, ישראל (רלי, 42), שעובד כמנהל התיכון האנתרופוסופי "זומר" ברמת גן, ותמר (50), מטפלת בתנועה ובמחול בילדים, כולל ילדים עם צרכים מיוחדים.
איזו סבתא את?
"אני 'סבתוש'. סבתא עסוקה, אבל פעמיים בשבוע הנכדים באים אלי. שלושת ילדיו הקטנים של רלי - איל (בן 8), נגה (בת 4) ושחר (בן שנה וחצי) - באים אלי פעם בשבוע ואני לוקחת אותם לסטודיו, אנחנו קופצים, רצים, אני מפעילה אותם עם חוטים, גלגלונים ומשחקי אור וצל. ובכל יום שישי יש אצלנו ארוחת ערב. אורי מבשל מדהים. דגים, קציצות, מרקים, שניצלים לילדים, ואני אחראית לסלטים.
אני מאוד אוהבת לאכול אבל שומרת. מקפידה מאוד. היום יש רקדניות שלא אכפת להן שהן לא רזות. לפעמים זה בסדר, תלוי בחומרים שהן רוקדות. אני שייכת לדור הישן, שבו רקדנית חייבת להיות רזה. בריאה, אבל רזה. יש גם הרבה כאלה שלא שמרו על הבריאות והידרדרו להפרעות אכילה".
• • •
לפני כשנה קיבלה במתנה ספר על ה"וואבי סאבי", תפיסת עולם אסתטית ופילוסופית יפנית, המדגישה את הפשטות, הטבעיות, הצניעות והיעדר היומרות. "החתן שלי הניח לי את הספר ביד ואמר, 'זה בדיוק את'. וזאת בדיוק אני. ראיית עולם שמדגישה את חוסר השלמות, שמתנגדת לרהבתנות, שאומרת לא להישגיות עיוורת, וכן לאנושיות, לבסיס הראשוני והנקי, ליופי שבטבע, כולל היופי שבנבילה".
וזה מנוגד לכוח, לתנופה ולדיוק שהם חלק מהריקוד. למתיחת שיאיו של הגוף עד לקצה גבול היכולת.
"אני לא נגד הדיוק, הכוח והרגל שמורמת ונצמדת לאוזן. השאלה היא איך מגיעים לזה. בכוח ובקשיחות, או ברוך ובטבעיות. אני מלמדת את הגוף לשמור על הבריאות, החיוניות והאנושיות שלו. לא סתם אני רוקדת בגילי, שמרתי על הגוף שלי. הגוף הוא מכונה בלתי רגילה, משוכללת ויפה, אבל גם שבירה ודורשת עבודה חכמה. בהופעה החדשה יש שיר שלי ובו השורה, 'מי צריך שרירים. נבקש רק שירים'. הגוף הוא שיר. היום כשאני רואה בלרינה מושלמת זה מפריע לי בעיניים. אני לא אוהבת את זה, זה לא אנושי. אני מתנגדת לגמרי לכך שרקדנים הורגים את הגוף שלהם וקוראים לזה הצלחה".
בהתאם לתפיסת הוואבי סאבי שלה, נפרדה בשנה האחרונה מהבמה הקבועה במרכז סוזן דלל, והחלה להעלות הופעות אינטימיות בסטודיו שלה. "הריקודים שלי דרשו את השינוי הזה. לרקוד צנוע, לרקוד קרוב. כמעט בלי מייק־אפ ובלי תאורה מיוחדת. בתלבושות פשוטות ופחות עיצוב ותוספות גדולות. אלא יותר אמת נקייה, שורש ומהות. בגיל הזה יש בי רצון להתייצב מול העולם בלי שום תוספות וקישוטים. ההופעות בסטודיו היו מדהימות, וכולן היו סולד אאוט".
גם הופעותיה הקרובות במוזיאון יהיו ברוח זו ויתקיימו בחלל צנוע, ספון עץ, שיועד במקור לצרכים אדמיניסטרטיביים של המוזיאון והוסב זה מכבר למרחב עבור הופעות ומפגשי אמן הדורשים קירבה ושיח.
"אנחנו מחפשים עשייה תרבותית בדיוק כמו זו של רנה, שלא מתרחשת באודיטוריומים גדולים", אומר דודי פלג, ראש אגף תוכן במוזיאון תל אביב. "החלל הוא ניטרלי וגמיש, והאמנים יכולים לעצב אותו כפי שהם רוצים, וקורים בו קסמים".
עבור שינפלד מדובר בסגירת מעגל. "כשעזבתי את להקת בת־שבע ויצאתי לדרך עצמאית, מוזיאון תל אביב היה הבית לאמנות שלי. בשנות ה־80 וה־90 הופעתי בעיקר שם ואני מאוד מתרגשת לחזור להופיע בו".
בניגוד לוואבי סאבי, שינפלד עומדת להופיע בסתיו הקרוב בתפקיד פניצ'ה באופרה "ברניקי", שתעלה בגראנד פלה שבפריז. תפקידה יכלול גם מחול וגם דיבור - בעברית. "קיבלתי מייל שהאופרה בפריז מזמינה אותי להופיע ב'ברניקי' ומייד אמרתי לאורי, 'מישהו מותח אותי. עושה איתי צחוק'. אבל אורי קרא, הסתכל ואמר לי, 'זה לא בצחוק. זה רציני לגמרי'. אנחנו כבר אחרי ארבעה חודשים של משא ומתן וחתימה על הסכם העבודה ועד עכשיו לא העזתי לשאול איך הגיעו אלי בכלל. אני נורא פוחדת. זה ענק, עצום, האופרה, הגראנד פלה. כולם אומרים נהדר, נהדר, ואני מתכווצת".
את עדיין מתרגשת לפני הופעות?
"מאוד, בטח. זוועה. קטסטרופה. עם הזמן וההצלחה אני עוד יותר מתרגשת, פוחדת, מתוחה. הצורך ואפילו הכמיהה לאהבת הקהל לא פוחתים לעולם. כך או כך, ביום של הופעה אני לא יכולה לעשות כלום ולא יכולה לחשוב על שום דבר מלבד מה שעומד להתרחש על הבמה. כאילו אני שוב ילדה בת 12".
naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו