תקציב דו שנתי: יעיל - ותורם ליציבות הממשלה

הסיפור הבולט של התקציב מתמצה בשני המספרים: 60 מיליארד ו־55 מיליארד. הראשון הוא תקציב החינוך והשני תקציב הביטחון. אבל כידוע בדיוני התקציב, כמו בלוח טיסות בשדה תעופה, ליד כל מספר נכון להוסיף "לא סופי". לפי שעה, שר הביטחון אביגדור ליברמן ויתר על התוספת שדרש בסך 4.8 מיליארד וקיבל בתמורה שלל דרישות אחרות הנוגעות בעיקרן לתוספת בקצבת הקשישים, אך לפי אותו סיכום לקראת הדיון בהצבעה שנייה ושלישית בכנסת, כנראה סמוך לפסח, ייפתח שוב הנושא לדיון ואיתו גם האפשרות לתוספת של מיליארדים נוספים.

התוספת בתקציב החינוך תופנה, בין השאר, להפחתת ימי החופשה בבתי הספר. אך שאר השינויים והתוספת האדירה של 2.5 מיליארד שקלים לתקציב, לא יוקצו לשינוי מבני של המערכת, שלא מצליחה להצדיק את הגידול האדיר בהשקעה הציבורית בה. ב־2008, רק לפני עשור, עמד תקציב החינוך הנומינלי על 28 מיליארד שקלים. התקציב כעת הוא יותר מכפול, אלא שבמבחן התוצאה המערכת לא רשמה שיפור בתוצאות. ברור שכשהשיטה בעייתית הפתרון לא בהכרח עובר בתוספת תקציב. גם בנט, שמצהיר על עצמו כאיש שוק, לא העז לנקוט רפורמה של ממש - כמו "שיטת השוברים", כמו שינוי המבנה הארגוני שיעניק למנהלי בתי הספר סמכות גדולה יותר, או קיצוץ במנגנון הניהולי של המשרד וטיפוח כוח האדם בשטח. גידול בתקציב הוא לא ערובה להצלחה גדולה יותר של השר, כפי שנוכחנו לדעת בעשור האחרון.

ואם שאלתם את עצמכם מהי החריצות שקפצה על הממשלה בהקדמה משמעותית כל כך של הדיונים בתקציב 2019, הרי שהתשובה היא ההגבלה על ההוצאה שהחיל נתניהו ב־2013: הצעד המבריק ביותר שנעשה בתחום הפיסקלי מאז קום המדינה. "חוק הנומרטור" שמגביל את ההוצאה בעצם חישק את הממשלה כולה מלפרוץ את המסגרת. כעת כדי ששר האוצר משה כחלון יוכל להחיל את תוכניותיו, הוא צריך ליצור מסגרת תקציב חדשה. נתניהו הרוויח מהעניין מכל כיוון אפשרי: גם גרם לקואליציה ללחוץ על אישור תקציב כדי להציג תוכניות כבר עכשיו וגם חיסן עצמו, או לפחות הגביל את הלחץ הפוליטי לאשר חריגות תקציב.

נגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג, ביקרה את המהלך, שכביכול קובע תקציב לטווח ארוך מדי. אבל למעשה זה בדיוק מה שקרה בשנים האחרונות כשאושר תקציב דו־שנתי. למרות הביקורת הוא הוכיח עצמו כיעיל, תורם ליציבות הממשלה, לוודאות השוק וליכולת התכנון של המשרדים.