אפרת ושלומי מימון ישבו וצפו בטלוויזיה, בסופו של עוד יום עבודה שגרתי, כששלומי שם לב שמשהו לא טוב עובר על זוגתו. מבט עיניה הפך זגוגי, הגפיים הפכו רפויות והלסת נשמטה. "שאלתי אותה, 'אפרת, מה עובר עלייך? מה קורה איתך?' היא מלמלה שהיא לא מרגישה טוב, ובתוך חצי דקה היינו באוטו, בדרך לבית חולים. הרופא שקיבל אותנו בחדר המיון אמר לי שטוב מאוד שמיהרתי, שבמצב שבו היא היתה אסור היה לחכות, ומייד אשפזו אותה לשבוע שלם".
עד היום לא לגמרי ברור מה קרה באותו ערב, לפני 11 שנים. אפרת (43) משוכנעת שעברה אירוע מוחי. זה מה שאמרו לה חלק מהרופאים, וזה מה שהרגשתי שקרה לי". ברשומות הרפואיות, לעומת זאת, סוכמה עילת האשפוז בשתי מילים - "הפלה טבעית".
כך או אחרת, דבר אחד היה ברור לאפרת ולשלומי (45), כשעשו את דרכם חזרה הביתה, שקועים במחשבותיהם ודוממים. "שאת הטירוף שהיינו בו אנחנו עוצרים", אומר שלומי. "החלטתי שעד כאן. עברנו כל גבול, ואני לא מוכן בשום אופן להמשיך. כנראה הגיע הזמן שנבין שלא אמור להיוולד לנו ילד".
אפרת היתה בחודש השני להיריון, שקדמו לו לא פחות מ־28 טיפולי הפריה חוץ־גופית (IVF). בטיפול ה־29 נקלט היריון. "אחרי חמש שנים של כישלונות חוזרים זה היה ממש נס, היינו באושר גדול", מספרת אפרת. "אבל מהנס הזה הספקנו ליהנות מעט מאוד זמן. כשאשפזו אותי היה לי דימום חזק, והבנתי שאני מאבדת את ההיריון היחיד שהצלחתי להגיע אליו". למרבה המזל, את הדברים האלה מספרת אפרת תוך שהיא נושקת לראשו הקטן של בנה התינוק שמכורבל בידיה, אושר שמו, שנולד לפני כשלושה שבועות, כששלושת אחיו, שנולדו תשע שנים לפניו, מתרוצצים סביבה.
אך הדרך אל המציאות המשפחתית הזאת היתה ממושכת ולא פשוטה.
כשנפגשו, אפרת היתה בת 26, ושלומי בן 29. שש שנים התגוררו בית מול בית, ברחוב צלופחד באשקלון, מבלי להיתקל זה בזה, וגם חלקו חברים משותפים. כשיצאו ממערכות יחסים ממושכות אך בוסריות, הבשילה העת עבורם.
שלומי, שהיה אז בשלבי הקמה של חברת בנייה בבעלותו, דבק בחיזוריו אחרי אפרת, ששימשה אז מתווכת נדל"ן, עד שהצליח. נדרשו לשניים מפגשים מעטים כדי להבין ש"חבל על הזמן, ברור שאנחנו מתחתנים", מספרת אפרת. "ישבנו בלילה על חוף הים באשקלון, שלומי הציע לי נישואים, ואחרי הלם של כמה שניות אמרתי לעצמי, על מה את בכלל חושבת. הוא האיש".
שלושה חודשים לאחר מכן, בספטמבר 2000, התחתנו. וכמו שלא בזבזו זמן עד למיסוד היחסים ביניהם, כך גם לא המתינו עד שהחלו בניסיונות להיכנס להיריון. "היה ברור שאנחנו רוצים ילדים ביחד ולכן אין טעם לחכות", אומרת אפרת. "ידעתי שגיל 26 הוא מצוין עבור היריון, יש לי פרטנר חבל על הזמן, וזה היה הצעד הכי טבעי. אחרי כמה חודשים של ניסיונות ביקשתי משלומי שנעבור בדיקות שגרתיות. אפילו לא הספקנו לעשות בדיקות גנטיות, כי הכל היה נורא מהר".
בדיקות בסיסיות העלו מייד בעיה באיכות הזרע של שלומי, שהתבטאה בתנועתיות איטית, והפתרון המוצע היה IVF. אפרת החלה לעבור טיפולים הורמונליים, בהזרקות עצמיות לבטן, כדי להגדיל את כמות הזקיקים בכל ביוץ, ואז עברה שאיבת ביציות בהרדמה מלאה.
"כל טיפול הסתכם בכמויות ענקיות של זקיקים, תמיד. בין 20 ל־30 זקיקים בכל טיפול. הייתי צעירה ופורייה, ולא מצאו אצלי שום בעיה. בכל חודש עברתי הליך כלשהו. או שאיבה, או החזרה של עוברים שהתפתחו. והיו המון כאלה. הזרע הצליח להפרות את הביצית, ובכל זאת לא נקלט היריון.
"באותה תקופה עדיין לא שקענו לייאוש או לעצבות. חשבנו שככה זה, והיינו עסוקים מאוד בדברים אחרים. שלומי עם החברה שלו, ואני, שבינתיים למדתי חינוך לגיל הרך, פתחתי גן לתינוקות מגיל חצי שנה עד גיל שלוש. בגלל ששלומי עבד בכל יום משש בבוקר, הייתי פותחת את הגן בשש וממשיכה לעבוד עד שהוא היה בא לגן ושולף אותי משם.
"הגן היה בשבילי עולם ומלואו. אין דבר שאני יותר אוהבת מלהיות מוקפת בילדים. אוהבת את הרעש ואת הבלאגן שהם עושים. כך שגם בשנים שלא הצלחתי להביא ילדים משל עצמי, הילדים בגן עשו לי רק טוב. מילאו אותי".
אחרי שנתיים של טיפולים במערכת הציבורית, הם החליטו לנסות את הרפואה הפרטית. "הטיפולים הפרטיים היו זהים לגמרי לטיפולים הציבוריים, הם רק עולים הרבה כסף", אומר שלומי. "ויש כורסאות נוחות יותר וחדרים מפוארים יותר", מוסיפה אפרת.
"בשלב ההוא התחלתי להבין שלא מצליחים למצוא פתרון למצב שלנו. אחרי שנים הבנתי שהפכתי לשפן ניסיונות. שאני שחקנית בתעשייה של כסף. את לא מצליחה, וממשיכים לטפל בך. עוד ניסיון ועוד ניסיון. עוד הורמונים, עוד תרופות, עוד הרדמות ושאיבות - וכלום. אבל את לא מעזה להרים ידיים".
ועד אותה נקודה, הממצא הבעייתי היחיד הוא איכות הזרע?
"הממצא לגבי הזרע של שלומי לא נחשב לבעיה, כי ההפריות הצליחו. הזרע הפרה את הביצית, נוצרה חלוקה, נוצרו עוברים. מה זה נוצרו? כמות עצומה של עוברים נוצרו, והם הוחזרו ולא נקלטו. כך שההערכה היתה שהבעיה היא אצלי. היו ממוקדים בי, לא בשלומי".
אפרת עברה כל טיפול שהוצע, מבלי לשאול שאלות. בין היתר, עברה הליך ששמו ZIFT, הכולל חדירה כירורגית אל תוך חלל הבטן, באמצעות לפרוסקופיה, והחזרת עוברים בני יומיים עד שלושה ישירות אל תוך החצוצרות. "זה הליך שדורש הרדמה כללית, ובניגוד להחזרה הרגילה, שנעשית דרך הנרתיק ולא כרוכה בכאב, בהליך הזה ההחלמה כואבת. לא שהיה אכפת לי, הייתי מוכנה לעבור הכל. החזירו לי שישה עוברים, שלושה לכל חצוצרה, וזה לא עזר".
הליך נוסף שעברה הוא היסטרוסקופיה אבחנתית. צילום פנימי של הרחם שמחייב ניפוח של החלל הרחמי והחדרת צינור ארוך עם סיב אופטי. "הליך לא נעים במיוחד, שהעלה גם הוא שהכל תקין אצלי. לכן המשכנו לעוד ועוד טיפולים. עוד שיחות טלפון שבהן מעדכנים אותי שגם הפעם אין היריון. ושוב אנחנו מתאכזבים, מתעצבים, ואיכשהו אוספים את עצמנו, כדי להמשיך לטיפול הבא - וכל זה כשלא באמת ברור לנו מה הבעיה בכלל. מה מפריד בינינו לבין תינוק".
בברית של אושר, לפני שבועיים, עם פרופ' ברטוב. "למרות הכל, באיזשהו מקום אני עדיין לא מאמינה שהפכתי לאמא", אומרת אפרת // צילום: ציון ברון, ברון הפקות
טיפול מספר 29 היה הראשון שבו נקלט ההיריון. אותו היריון שהסתיים בהפלה ובאשפוז ממושך. אפרת, שעדיין מנסה להבין מה עבר עליה באותם רגעים מול מסך הטלוויזיה, סבורה ש"אולי זריקות הגיסטון (פרוגסטרון) שנתנו לי היו גבוהות מדי. המטרה שלהן היא לתמוך בהיריון, ולכן קבעו לי מינונים בשמיים".
הם החליטו להפסיק לגמרי את הטיפולים, אך במטרה לא להרפות מהגשמת חלום ההורות, פנו אפרת ושלומי לעמותה שפעלה באותן שנים וסייעה באימוץ תינוקות מאוקראינה. "התהליך הזה עלה לנו הון. כל בדיקה של אנשי העמותה בבית שלנו, כל פגישה אצל עובדים סוציאליים, פסיכולוג, פסיכיאטר - כל צעד עלה אלפי שקלים. לצד הבדיקות הממושכות, עברנו הכשרה ארוכה".
אבל העלויות הגבוהות של הליך האימוץ, נוסף על מאות אלפי השקלים שהשקיעו לאורך חמש שנים בטיפולי ההפריה, הפכו לטיפה בים כשחברת הבנייה של שלומי נקלעה לקשיים, והוא נאלץ לסגור אותה ולהישאר עם חובות של שני מיליון שקלים. הימים ההם, עבורם, הפכו לכואבים ומייאשים מאוד.
"אחרי כמה חודשים, שלומי קיבל הצעת עבודה מחברה ישראלית שפעלה באנגולה בבנייה ובניהול של בתי מלון", אומרת אפרת. "זה היה גלגל ההצלה שלנו, ולא יכולנו לחשוב פעמיים אלא לקבל את ההצעה ולעבור לחיות באנגולה. המצב הכלכלי שלנו היה מאוד מאוד לא טוב, ובלי העבודה הזאת היינו מידרדרים למצב הרבה יותר גרוע. החלטנו שאם באמת נצליח לאמץ תינוק או תינוקת, הם יהיו איתנו באנגולה.
"לא יכולנו להמשיך לחיות בארץ יותר מדי זמן בלי לייצר הכנסה. בכאב גדול סגרתי את הגן, מכרנו את הבית ואת האוטו, ועברנו לגור אצל ההורים של שלומי עד הנסיעה לאנגולה".
בנקודת השפל הזאת הם קיבלו המלצה לחזור ולבצע בדיקות נוספות לשלומי. הראשונה שהעלתה בפניהם את ההצעה היתה אחותו של שלומי, אחות במקצועה, ואחריה דיבר איתם רופא בכיר, ששמע במקרה את סיפורה של אפרת.
ואכן, בדיקה מעמיקה יותר העלתה שלא מדובר רק בתנועתיות הזרע, אלא בבעיה מבנית של מרבית תאי הזרע. בעיה שדורשת ברירה מדוקדקת במיוחד של הזרעים שנבחרים להפרות כל ביצית בהפריה החוץ־גופית.
"את הבעיה המבנית קשה לגלות בבדיקות הרגילות, שהן שטחיות יותר", מסבירה ד"ר רעות ברטוב, מ"מרכז ברטוב לפוריות הגבר" שטיפלה בשלומי יחד עם פרופ׳ איליה בר, שטיפל וליווה את אפרת לכל אורך הדרך, "פוריות הגבר היא נושא מאוד מוזנח. גם כשמזהים בעיות שקשורות בפוריות הגברים, נקודת המוצא היא שהפריות חוץ־גופיות, שמבוססות על טכנולוגיות מאוד מתקדמות ומשוכללות, יפתרו את מרבית הבעיות. אבל למעשה לא זה המצב ומטופלים חוזרים ונכשלים שוב ושוב בטיפולי הפריה חוץ גופית בגלל בעיות בזרע שטיפולי ההפריה החוץ גופית לא הצליחו לפתור".
שלומי עבר בדיקות זרע מעמיקות, שבהן בוחנים את התאים במיקרוסקופים בהגדלה פי 6,000 (לעומת הגדלה פי 400 בבדיקות ביחידות ההפריה החוץ גופית). את השיטה פיתח אביה של רעות, פרופ' בנימין ברטוב.
"זרע איטי לא אמור להוות מכשול בהפריה חוץ־גופית. גם אם התנועה חלשה, כל עוד יש תנועה אפשר להשיג היריון. כשיש בעיה מבנית, כמו במקרה של שלומי ואפרת, הפתרון הוא הפריה שבה, ביום השאיבה של הביצית, מכניסים את תאי הזרע לבדיקה מוקפדת ובוררים רק את התאים בעלי המבנה התקין. התהליך הזה אורך בין שלוש לשמונה שעות ולפעמים יותר, תלוי כמה תאים תקינים יש.
"המזל של אפרת ושלומי היה שהם התחילו את הניסיונות להיכנס להיריון בגיל מוקדם. יש לא מעט מקרים שהבעיה בפוריות הגבר לא מזוהה, וחולפות שנים בניסיונות לא מוצלחים להיכנס להיריון. עם הזמן מתווספת בעיה נוספת בקרב כל הנשים, הקשורה בחלון הזמנים המוגבל של פוריות האישה, שמצטמצם מאוד לאחר גיל 40".
בתחילת ספטמבר 2007 עברו אפרת ושלומי את הטיפול ה־30 במספר, שהניב שלוש מבחנות. בכל מבחנה שני עוברים. לרחמה של אפרת הוחזרו שני עוברים, והשאר נשלחו להקפאה.
"היה ברור לנו שגם הטיפול הזה לא יצליח", מספר שלומי. "לא תלינו בו תקוות. אמרנו שננסה, מה זה משנה, כבר ניסינו כל כך הרבה".
כשבועיים לאחר הטיפול הם היו אמורים לטוס לאנגולה. כרטיסי הטיסה שולמו, החיים בישראל נארזו לתוך מכולה, ופרק חיים חדש עמד להיפתח בלואנדה, בירת אנגולה.
בבוקרו של יום הטיסה צלצל הטלפון הנייד של אפרת. היא זיהתה את המספר, שכבר למדה להכיר היטב.
"אמרתי לשלומי, 'תענה אתה לשיחה. אני לא מסוגלת לשמוע שוב את מה שאני שומעת כבר שנים. לא יכולה יותר'. הבשורה הזאת חונקת אותך בכל פעם מחדש. הופכת אותך לשבר כלי".
שלומי: "יצאתי מחוץ לבית, עניתי לטלפון, והקשבתי בשקט למזכירה, שבישרה לי שהתוצאה חיובית. נכנסתי בחזרה הביתה, עדיין בשקט ודי המום, וסיפרתי לאפרת שהתשובה חיובית.
"מייד שאלנו אחד את השנייה, מה עושים עכשיו? בעוד כמה שעות אנחנו אמורים לעלות על מטוס לאנגולה. אפרת מיהרה להתקשר לרופא שלה, והוא אמר לה שהיא לא עולה על שום מטוס".
לא חלף זמן רב ושוב צלצל הטלפון, הפעם של שלומי. "התקשרו אלינו מהעמותה והודיעו לנו שיש אישור סופי לאימוץ, שאנחנו נמצאים בראש התור, ומתחילים לארגן לנו טיסה לאוקראינה כדי לאמץ תינוקת. אבל מרגע שנודע על ההיריון, הליך האימוץ ירד מהפרק".
"אמרתי לשלומי שאני לא מסוגלת לעבור עוד אכזבה". עם אושר // צילום: אריק סולטן
כך, בתוך שעות ספורות, קיבלה עלילת חייהם של אפרת ושלומי תפנית חדה.
"זה היה יום עמוס רגשית, אולי העמוס ביותר שאי פעם חוויתי", מחייכת אפרת. "לפעמים החיים ממש מפתיעים. שלומי טס לאנגולה והחל את החיים שם. אני נשארתי בארץ, אצל ההורים שלי. מאותו רגע חייתי בפחד. במיוחד בעקבות הניסיון הקודם שלנו. שמרתי ונזהרתי, והתפללתי ששום דבר רע לא יקרה".
לסקירת המערכות הראשונה, בשבוע ה־16 להיריון, היא הלכה לבדה. שם הודיע לה הרופא שלא מדובר בתאומים, כפי שהיו בטוחים עד אותו רגע, אלא בשלישייה - שני בנים ובת.
"מאותו יום נכנסתי לשמירת היריון. כמעט לא יצאתי מהבית, ואת רוב הזמן העברתי בשכיבה. עם שלומי הייתי מתקשרת בשיחות וידאו במחשב. היינו הולכים לישון בכל לילה עם התוכנה פתוחה. הוא בלואנדה ואני באשקלון, וככה קמים בכל בוקר.
"באחד הבקרים, קצת אחרי שנכנסתי לשמירת היריון, אמרתי לשלומי שיש לי לחץ בבטן. שאני לא מרגישה טוב. הזזתי את השמיכה ומצאתי את עצמי בתוך שלולית דם ענקית. הבנתי שאיבדתי את ההיריון. שאיבדתי את הילדים. ששוב לא הצלחתי.
"שמעתי את שלומי קורא לי דרך המסך ומבקש שאתקשר לאחותו שתעזור לי, אבל לא רציתי לידי אף אחד. עטפתי את עצמי בשמיכה ונהגתי לבד לבית חולים, מלאה בדם. עצרתי את המכונית ליד השומר של בית החולים ברזילי, זרקתי לו את המפתחות, ואמרתי לו 'תעשה מה שאתה רוצה עם המכונית, אני במיון'".
בניגוד לחששותיה, אפרת לא איבדה את ההיריון. "בבדיקת אולטרה־סאונד ראו שיש דופק והכל בסדר עם השלישייה שלנו. נשארתי מאושפזת בברזילי עד הלידה בשמירה מוחלטת, אפילו לשירותים אסור היה לי לקום לבד. שלומי המסכן היה רחוק, באנגולה, אבל לא היינו במצב כלכלי שיאפשר לו לעזוב הכל ולבוא להיות איתי, למעט גיחת ביקור אחת, למרות שהוא רצה מאוד. ריחמתי עליו, כי אני הייתי מוקפת במשפחות של שנינו".
אפרת היתה מאושפזת בבית החולים במשך חודשיים. "כל מה שעניין אותי היה לשמור על ההיריון. בשלב מסוים המליצו לי לעבור הליך של דילול עוברים. טענו שלאחד העוברים יש כנראה מום בלב, ואפילו הביאו מומחה שהראה לי ממצאים שזרימת הדם אצל אחד העוברים לא תקינה.
"לא הסכמתי בשום אופן לעבור את ההתערבות הזאת. לא רציתי שייגעו בי. אמרתי לשלומי שאני מרגישה בתוכי ששלושת הילדים יהיו בסדר, והוא תמך בי שאפעל לפי התחושות שלי.
"גם כשהתחילו הצירים, בשבוע 25, הייתי נושכת שפתיים ושותקת. שלא יעלו בדעתם להקדים לי את הלידה. היו מראים לי במוניטור את עוצמת הצירים, והייתי אומרת, 'תעזבו אותי, לא כואב לי כלום, אני בסדר', תוך כדי התפתלות מכאבים. הכניסו והוציאו אותי מחדר לידה, עד שבמהלך השבוע ה־26, הלידה התחילה להתקדם, ראו שיש פתיחה, ובגלל שהעוברים היו מאוד קטנים, אמרו שחייבים לנתח אותי, כי הם לא ישרדו את המעבר בתעלת הלידה".
בתוך כמה דקות, ולאחר קרוב לשמונה שנים של ניסיונות עיקשים, הפכו אפרת ושלומי להורים לשלישייה. ראשונים יצאו אילון ואגם, כל אחד במשקל כ־900 גרם. אחריהם יצא אורון, במשקל קילו ו־14 גרם.
הלידה היתה קשה. אפרת איבדה דם רב ונותרה באשפוז במשך שבוע, שבמהלכו נאסר עליה לקום מהמיטה כדי לגשת לפגייה, ולכן לא ראתה את השלושה בשבוע הראשון לחייהם. שלומי, שחזר בינתיים ארצה, חילק את זמנו בין הפגייה לבין מיטתה של אפרת.
היא נותרה מאושפזת למשך חודש נוסף, והשלישייה היתה בפגייה יותר מחודשיים, "עד שהגיעו למשקל של שני ק"ג", היא מספרת. "אגם ואילון חלו בצהבת, ושלושתם היו ממש קטנטנים. אבל בניגוד לחוויות קשות שעוברות על חלק מההורים לפגים כל כך קטנים, אנחנו זרחנו מאושר. הפגייה היתה נהדרת, ואנחנו לא התייחסנו לקשיים ולדאגות שהתעוררו במהלך הדרך. הרגשנו שאנחנו חיים בחלום, שפתאום יש לנו לא תינוק אחד, אלא שלושה".
לאחר שהילדים שוחררו מהפגייה, חזר שלומי לאנגולה. כשהתינוקות היו בני כמעט שנה וחזקים מספיק, עברה איתם אפרת ללואנדה. במשך שנה התגוררה המשפחה בבירת אנגולה, ואז עברו לארבע שנים נוספות ללוביטו, עיר במחוז בנגואלה שבאנגולה, לחוף האוקיינוס האטלנטי. פיצוי ראוי על שנים לא פשוטות שעברו על השניים.
"חיינו בגן עדן עלי אדמות, מוקפים נופים עוצרי נשימה של טבע וים", אומרת אפרת. "זה היה במידה רבה כלוב של זהב. יש לך הכל - בית, מטפלת צמודה, טבחית, כובסים, גננים. חיי מלכות אמיתיים, ששונים מהחיים של רוב התושבים שם.
"כשהילדים היו בני שנתיים, שלחנו אותם לגן המקומי, ואני התחלתי לעבוד כמנהלת חשבונות בחברה ששלומי ניהל".
לפני כשנתיים חזרה המשפחה לישראל. שלומי מונה לסמנכ"ל של חברת תשתיות ופיתוח, ואפרת החלה לעבוד כגננת בגן חובה עירוני. אורון, אילון ואגם התחילו ללמוד בכיתה א' בבית ספר יסודי באשקלון.
שלומי תכנן ובנה למשפחתו בית גדול ויפה, עם חצר גדולה שבה יוכלו הילדים לשחק. לכל אחד מהם חדר משלו, כפול בגודלו מחדר ילדים סטנדרטי. אורון אובחן כמחונן, ולומד אחת לשבוע במסגרת לימודית למחוננים. חייו של אילון סובבים סביב חבריו. אגם מופנמת יותר ועדינה, ויש בה שקט רב עוצמה. כולם שולטים בפורטוגזית, השפה המדוברת באנגולה, והם "חברים טובים, רוב הזמן", צוחקת אפרת.
לפני שנה זימנו החיים לאפרת עוד התמודדות מאתגרת. היא היתה אז בת 42.
"בבדיקות אולטרה־סאונד התגלה שהרחם שלי מלא בציסטות. אולי תוצאה של טיפולי הפוריות שעברתי במשך שנים. לקחו ממני דגימות לביופסיה, ואחרי יומיים הרופא שלי אמר לי שהמצב לא נראה טוב, ולא כדאי להתמהמה, בין השאר כי יש לי היסטוריה של סרטן במשפחה. נכנסתי מהר לניתוח, בהרדמה כללית בפעם המי יודע כמה. ניקו לי את כל הרחם מהגידולים. מאוחר יותר התברר שהם לא ממאירים, אבל טוב שנפטרתי מהם".
עבור אפרת ושלומי זה היה סימן. הם נזכרו שכבר תשע שנים ממתינות להם בהקפאה עוד שתי מבחנות, בכל אחת שני עוברים, שנוצרו בטיפול ה־30 - אותו טיפול שממנו נולדו אורון, אילון ואגם. את כל המבחנות עם העוברים מ־29 הטיפולים הקודמים ביקשה אפרת להשמיד אחרי שילדה. "היה מדובר בהמוני עוברים. לדעתי הרבה יותר ממאה".
הם פנו לבית החולים, וביקשו לבצע החזרה של העוברים.
"ההחזרה של המבחנה הראשונה לא הניבה היריון", אומרת אפרת. "זה היה שבר, זרק אותי לעבר. אמרתי לשלומי שנוותר כבר, שאני לא מסוגלת לעבור עוד אכזבה. ובכל זאת, בגלל שנשארה רק עוד מבחנה אחת, רק עוד סיכוי אחד אחרון להפוך שוב להורים, החלטנו לנסות, וזה היה הדבר הכי מדהים שאי פעם קרה לי בחיי. הסיכוי האחרון באופן מוחלט התממש והפך למציאות".
"שוב היו לי דימומים. אשפזו אותי לשבוע, אבל נהניתי מכל רגע. עבדתי כרגיל בגן, התרגשתי. בהיריון עם השלישייה לא נהניתי בכלל. הייתי בפחד היסטרי שאאבד אותם. לא היתה בי התרגשות ולא היתה בי שמחה, ולא עניין אותי לקנות דברים לתינוקות ולהצטלם. שום דבר. רק להתפלל כל דקה שלא אפיל".
לפני שלושה שבועות בא אושר לעולם, בשבוע ה־41 להיריון. הלידה עברה בקלות. הוא נולד במשקל 3.7 ק"ג, יותר משלושת אחיו גם יחד. "חזרנו איתו הביתה, ובאופן הכי טבעי הפכנו למשפחה של שני הורים וארבעה ילדים. ועדיין, גם שנים אחרי שהשלישייה נולדה, ואפילו אחרי שאושר נולד, באיזשהו מקום אני עדיין לא מאמינה שהפכתי לאמא".
naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו