השבוע הייתי במופע שחיכיתי לו הרבה זמן: אחד מאמני הסטנד־אפ הכי גדולים בארה"ב, ובעצם ביקום כולו, הגיע להופיע בישראל. מדובר בבחור ששמו כריס רוק, שאני מניח ששמעתם את השם שלו, בהנחה שלא ביליתם את השנים האחרונות על אי בודד או סתם בלי WiFi.
באופן כללי, אני לא מת על הופעות, בייחוד לא הופעות המוניות. ובייחוד בימינו, כשאפשר לצפות בכל מופע כמעט בטלוויזיה או במחשב. אם תגידו לי שזה לא אותו דבר, אגיד לכם שאתם צודקים, זה באמת לא אותו דבר. כי בבית אני יכול ליהנות מהמופע כשאני שותה בירה ומרוח בטרנינג על הספה, ולא אחרי שהתארגנתי, יצאתי מהבית, עמדתי שעה בפקקים, חיפשתי שעתיים חניה ושילמתי הון עבור קצת קולה בכוס פלסטיק ולחמנייה עם נקניקייה מפלסטיק.
ובכל זאת, הפעם אני ואשתי הלכנו לראות את המופע בגרסה החיה שלו. הפקקים דווקא הפתיעו לטובה. אולי כי בתור האדם הלחוץ שאני, יצאתי מהבית בערך יום לפני המופע. ואולי כי הגברת מהווייז היתה עוד יותר לחוצה ממני, וכיוונה אותנו להיכל יד אליהו דרך כביש עוקף רמאללה.
כך או כך, די מהר מצאנו את עצמנו בכניסה לאולם. אחרי המתנה לא ארוכה מדי בתור הגענו לכניסה, שם הופרדנו לגברים ונשים כדי לעבור בידוק ביטחוני קפדני, למקרה שדאעש החליט לשנות תדמית ולהרים את הפיגוע המצחיק בהיסטוריה באמצע מופע סטנד־אפ.
"מה זה, טלפון?" שאל אותי המאבטח בעודו מפשפש בכיסי, ואני הנהנתי. "אני מצטער, אבל אסור". חשבתי לרגע שזו מין בדיחה כזו, כמופע חימום למופע המרכזי, אבל המאבטח היה רציני לגמרי.
"מצטער, זאת החלטה של האמן, לא נכנסים עם סלולרי. אתה יכול לאפסן אותו", הוא אמר, והגיש לי מין נרתיק קשיח, שבתוכו אפשר לנעול את הסלולרי עד סוף המופע. בתקווה, כמובן, שהוא לא יתקשר בינתיים בעצמו לשירותי הרווחה וילשין על ההזנחה.
התגובה הראשונית שלי היתה כמובן התנגדות. שלא תבינו לא נכון, אני לגמרי מבין את ההחלטה. כמי שמופיע מול קהל, אני יודע עד כמה מעצבנות נקודות האור הקטנות שצצות מדי פעם במופע.
מישהו אחד חייב לבדוק רגע מה עם הילדים, השנייה קיבלה הודעה ורק הציצה ממי זה, והשלישי רק בירר שנייה כמה־כמה במשחק. בסוף, מכל ה"רק שנייה" האלה, מי שעומד על הבמה מקבל מופע אור־קולי קטן, שנדלק וכבה בכל פעם בפינה אחרת של האולם.
ואני עוד לא מדבר בכלל על אלה שמתעלמים מהבקשות, ומרשים לעצמם לצלם קטעים מהמופע כדי לחלוק מאוחר יותר עם החברים במקרה הטוב, או עם הפייסבוק במקרה הפחות טוב.
* * *
אז כן, אני לגמרי יכול להבין את ההחלטה של האדון רוק. אבל בכל זאת, לנעול לנו את המכשיר? אי אפשר להסתפק בבקשה תקיפה לכבות אותו, או אפילו לוודא שהוא כבוי בכניסה לאולם? חייבים ממש לסגור אותו לבדו בקופסה חשוכה ונעולה, ולהתנות בזה את הכניסה למופע?
יכולתי להמשיך להתמרמר בכניסה, אבל המאבטח דחק בי להתקדם, וגם האנשים בתור מאחוריי רמזו בנימוס שהיו שמחים אם הייתי מזדרז קמעה (או בעברית: "נו יאללה כבר, מה קורה שם?")
אז נעלתי את הסלולרי (לא לפני שלחשתי לו באוזנייה שיהיה חזק, ולא משנה מה קורה שלא יישבר, במיוחד לא באזור המסך), ונכנסתי לאולם עם אשתי, אחרי שגם היא פעלה בהתאם להנחיות.
לא היה לנו שעון, אבל להערכתנו היתה בערך עוד חצי שעה עד תחילת המופע. במצב רגיל היינו מעבירים את הזמן בקלות בשיטוט בקבוצות ווטסאפ, בהייה באתרי חדשות, קריאת מיילים והעלאת תמונות מיותרות לאינסטגרם. אבל כל זה לא היה אפשרי באותו הרגע. אז בהינו בנרתיקים החתומים שבידינו, עד שדי מהר התפתחה בינינו שיחה מעניינת והתברר שאנחנו ממש מסתדרים יופי.
למעשה, השיחה כל כך זרמה, שלא שמנו לב שהאולם הוחשך והמופע החל. לבסוף, אחרי שהיושבים מאחור העירו לנו בעדינות (או בעברית: "שקט כבר, מה קורה שם?") השתתקנו ועברנו למצב הקשב.
זה היה מאוד מוזר. כלומר, המופע היה מצוין והכל, אבל במשך כמעט שעה וחצי פשוט הקשבנו למישהו מדבר בלי לעשות שום דבר אחר, למעט חיוכים נבוכים זה אל זה כשהמופע נגע בנקודות שקרובות לליבנו (או לאזורים אחרים בגוף, בכל זאת כריס רוק).
כשהסתכלתי מסביב, נוכחתי לגלות שזה לא רק אנחנו. באופן שאמור להיות מובן מאליו, אבל בעצם כולנו יודעים כמה הוא נדיר, תשומת הלב של כל מי שסביבנו היתה נתונה אך ורק לאירוע המצחיק שלשמו התכנסנו, ולא לשום הסחת דעת אחרת.
יותר מאוחר, אחרי ששחררו לנו את הסלולריים וגילינו שנשיא ארה"ב לא חיפש אותנו בשעתיים האלה ולא הפסדנו שום התרחשות משמעותית מדי בעולם, נכנסנו לאוטו ונסענו הביתה.
"את יודעת, מאמי, בהתחלה כשביקשו לנעול את הסלולר זה קצת עצבן אותי, אבל עכשיו זו נראית לי החלטה מעולה. כשאני חושב על זה, נראה לי שמהיום בכל בילוי אני משאיר את הסלולרי בבית, או באוטו. לא ככה?" שאלתי את אשתי.
אך היא שמרה על זכות השתיקה. "מאמי, לא ככה?" ניסיתי שוב. "סליחה, מותק, לא הקשבתי. מה אמרת?" היא ענתה, והרימה את הראש מהסלולר.
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו