הסורים על הגדרות

הטלפון של ווג'די קיש, מאמנה של בני ממב"ע, לא מפסיק לצלצל. פעם מהתוכנית של ברקו ופירה, פעם מהתוכנית של ירון לונדון, פעם מהערוץ הראשון ופעם חברים מהאזור שמבקשים את אחת ממאה ההזמנות שקיבל מהנהלת מכבי ת"א, שמולה תעלה קבוצתו לשחק בשבת הקרובה במסגרת שמינית גמר גביע המדינה.

"אני יודע שאנחנו סיפור פוליטי מעניין, אבל הפעם אני מרגיש שבגלל שהגרלנו את מכבי ת"א מתחילים להתעניין בנו גם מקצועית. להבין שהקמנו כאן קבוצה לפני שלוש שנים ובזמן הזה עלינו ליגה אחת, העפנו את נורדיה בטדי בגביע ועכשיו אנחנו הולכים לשחק נגד מכבי. מבחינתי, כל תוצאה עד 6:0 תהיה הישג. את הפרס שלנו כבר קיבלנו. בגלל שמתחלקים בהכנסות אולי נרוויח גם קצת כסף שיעזור לנו להמשך. תאר לעצמך שהיינו צריכים לארח אותם בקריית שמונה, כמה הוצאות היו לנו, וגם החוויה היתה אחרת".

אבל כן, בני ממב"ע הם עדיין סיפור פוליטי. הקבוצה הדרוזית מליגה ב' שמורכבת מהכפרים ברמת הגולן: מג'דל שמס, בוקעאתא, מסעדה ועין קנייא. אזרחיהם חיו בחלקם תחת סוריה בעבר, אך חלקם מתעקשים שהם ישראלים לכל דבר בזהותם. במשך שנים זקני העדה לא אפשרו להם לשחק בליגה של "הכובשים" ודיברו על כך שלשחק תחת הדגל הישראלי הוא למעשה לשחק תחת הכיבוש.

בוקר אחד החליט מי שמשמש הדובר והרוח החיה מאחורי הקבוצה כיום, סמיח סמארה, שעם כל הכבוד לכולם, לילדים הדרוזים ברמת הגולן מגיעה קבוצת כדורגל: "באתי אליהם ואמרתי להם: 'רגע, את הכסף של הביטוח הלאומי של הכיבוש אתם רוצים לקחת בשמחה; לעבוד כקבלנים עבור משרד הביטחון, שהם המגינים על הכיבוש, אתם רוצים לקבל; את כל הזכויות שיש לכם עם תעודת הזהות הכחולה אתם שמחים לקבל; אבל רק כדורגל אתם לא רוצים? מה קרה?"

סמארה (38) מעיד על עצמו שהוא סוציאליסט בנשמה. בבית הקיט שלו במטעי בוקעאתא גדלים להם תפוחי פינק ליידי, ומסביב לאח הבוערת אפשר למצוא תמונות של "הרב עובדיה יוסף שלי", אלילו צ'ה גווארה ועוד פוסטרים של פידל קסטרו והוגו צ'אבס. לילדיו קרא פידל וז'אן ז'אק רוסו ולאחייניתו קרא הוואנה. "הייתי בהלוויה של פידל שבוע בקובה והבאתי משם חול של ארץ הקודש, קובה", הוא מספר.

סמארה הוא אסיר ביטחוני לשעבר עם מודעות פוליטית גבוהה ודיבור שתוקף אותך ישר לפרצוף: "לא מעניין אותי לא אסד ולא ביבי, אותי מעניין אנשים. אחרי שניצחנו את בית"ר נורדיה בטדי ראית איך קיבלו אותנו יפה. וזה לנצח בטדי, בירושלים. כמובן שהייתי שמח אם היינו מקבלים את בית"ר ירושלים בסיבוב שאחרי זה, אבל כמו החיים, הציפיות שלנו לא גדולות. אני רוצה שלילד שלי יהיה כל מה שהוא צריך: קורה מעל הראש, מים, בריאות ובית ספר. צעצוע יותר או פחות לא מזיז לי, ואם מדינת ישראל יודעת לתת לי את זה, אז זו המדינה שלי. אני ישראלי ממוצא סורי, ממש כמו שאחר הוא יהודי ממוצא מרוקאי. לכם מותר להתגעגע לבית במרוקו או ברומניה ולאבא שלי אסור להתגעגע למשפחה שלו בסוריה? אנחנו עכשיו יותר ישראלים מכל דבר אחר בהיסטוריה שלנו. אני מזכיר לך שתחת הסורים חיינו עד 1967 ותחת ישראל אנחנו חיים הרבה יותר זמן".

המייסד סמיח סמארה. נסע לקובה להשתתף בהלוויית פידל קסטרו // צילום: גדעון מרקוביץ

סמארה לוקח שלוק מהכוסית שבידו וממשיך: "כשהייתי ילד כל הזמן שמענו 'כיבוש, כיבוש'; הייתי הולך להפגנות, זורק אבנים, רב עם כולם. לאט־לאט הדור החדש הבין שהחיים בישראל עדיפים בשלב הזה על החיים בסוריה. אתה יודע שאבא שלי המשורר ישב בכלא הסורי על ריגול לישראל, מישהו בכלל שפט אותו על זה שם?

יד ימינו של סמארה הוא ענאן עמאשה, נצר למשפחה שהוציאה את הכדורגלן הכי מפורסם באזור, וויאם עמאשה, שהצליח לפרוץ את המעגל של הליגות הנמוכות היישר לקריירה בליגת העל. עמאשה מורה לעברית בהכשרתו, חולם במקביל להוראה להפוך לכתב ספורט במשרה מלאה ובשבועיים האחרונים הפך לקצין התקשורת של הקבוצה: "אנחנו יודעים שזה הצ'אנס שלנו לפרסום. כולם מדברים עלינו וברור לי שאנחנו סיפור פוליטי. אף אחד מהתקשורת לא הגיע הנה כדי לדבר איתנו רק על כדורגל אבל אני מקווה שמהמשחק עם מכבי ת"א ייווצר שיתוף פעולה שיעזור לנו.

"כולנו הולכים ומגייסים תקציבים עבור הקבוצה ובסוף מגיעים ל־500-600 אלף שקל, שזה חצי שחקן במכבי. אבל זה היופי שבגביע בכדורגל, שאנחנו מקבלים צ'אנס לשחק נגד הקבוצה הכי גדולה היום בישראל ואני אומר לך, ותקשיב לי טוב, אני ראיתי את המשחק של מכבי מול סכנין, שהם ניצחו 0:1 בקושי. אני אומר לך שאם הם יזלזלו בנו, אז יש לנו סיכוי. ההבדלים בסופו של דבר בכדורגל הישראלי הם לא כל כך גדולים".

ההסעה יוצאת מהכיכר

קיש כמובן פחות אופטימי. בביתו החמים, כאשר האח שולחת את הלהבות שלה לכל פינות הסלון, הוא מנהל שיחה אישית עם איהם זהוה, קשרה האחורי של הקבוצה בן ה־23, שאמור יחד עם חבריו לנסות ולעצור בשבת הקרובה את השחקנים היקרים בישראל. כמו רוב תושבי הכפר שהתעניינו בכדורגל, הוא גדל במחלקת הנוער של עירוני קריית שמונה: "לא היו לנו אוטובוסים אז אמא שלי היתה לוקחת אותי ברכב חצי שעה לכיוון אחד, ובדרך חזרה היינו מקווים לתפוס טרמפים. אחר כך, כשהרבה ילדים דרוזים פה מהאזור החליטו שהם רוצים לשחק כדורגל, כבר היתה לנו הסעה. אצלנו הקבוצה היא לא מקצוענית לגמרי, כולם באים כמובן מהעבודות האחרות.

"אתה שואל אותי איפה החלום שלי לשחק? אני חולם לשחק בברצלונה, אבל זה רק החלום שלי".

איהם זהוה. "חולם לשחק בברצלונה" // צילום: גדעון מרקוביץ

ענאן מתפעל בינתיים את עמוד הפייסבוק של הקבוצה בעוד האחרים עסוקים בטקטיקות. עם קצת מזל, בארוחת הערב המשותפת לאחר המשחק, אולי יזכו לייצר שיתוף פעולה. מישהו אחר אומר שאולי מכבי תסכים לתרום את ההכנסות לקבוצה הצנועה שחיה מהיד לפה:

"קהל נכבד!" נכתב בהודעה, "בשבת בשעה 13:30 אתם מקבלים הסעה חינם למשחק, שיוצאת מכל הכפרים שבגולן: מג׳דל שמס - שלושה אוטובוסים מתחנת הדלק. בוקעאתא - שלושה אוטובוסים מתחנת הדלק. מסעדה - שני אוטובוסים מתחנת הדלק. עין קנייא - אוטובוס מהכיכר המרכזית של הכפר. תודה למועצות המקומיות על הדאגה וסידור הנסיעה לקהל המקומי שלנו. לכל האוהדים היקרים שמגיעים לאצטדיון נתניה מכל רחבי הארץ על מנת לתמוך בבני הגולן, רכישת הכרטיסים תתבצע בקופה מספר 2 באצטדיון". סמארה מסתכל על הרשימה וממלמל לעצמו: "וואלה, מאיפה נמלא את כל האוטובוסים האלה?"

גם בקיבוצים תומכים

בשיטוט בכפרים היפים כל כך, קשה לדבר על התרגשות מיוחדת. מי שאוהב כדורגל מתקשה עדיין לעכל את מה שמתרחש, אבל סמיח יודע לתאר יפה את התחושות של כולם: "הגורל שלי כתושב הגולן לא ידוע. כבשו אותי ב־67' ויכול להיות שבעתיד אני אחזור לסוריה. זה לא בידיים שלי וזה אפילו לא בידיים שלך. אני לא אוהב את ביבי ולא אוהב את אסד והם לא מעניינים אותי. אני לא יכול בלי כדורגל ואני רוצה שהילדים שלי יוכלו לשחק כדורגל. אסור שהוא ייפול קורבן למלחמות ולפוליטיקה, וזה מה שחשוב לי".

עמאשה מחזק את דבריו: "אני לא יודע אם היינו יכולים לשחק כדורגל אם היינו חיים עכשיו בסוריה, ואני לא רוצה לחשוב על משהו גרוע יותר שהיה יכול לקרות לנו אם היינו עכשיו חלק ממלחמת האזרחים. אנחנו בצד הזה של הגולן במדינה שבתוך 60 שנה הוכיחה שהיא ראויה להיות מדינה, ושאנחנו יכולים להיות חלק ממנה. אתה חושב שלמישהו פה אכפת מפוליטיקה? אנשים נהנים מהתיירות של החרמון שנפתח השבוע, לא חסר להם כלום. אז כן, הם מתגעגעים למשפחה שלהם בסוריה, כן הם רואים בטלוויזיה בלוויין בכל בוקר את כל הזוועות והם גם אומרים לעצמם, 'מזל שאנחנו בצד הזה ולא בצד השני'.

הכרטיס למשחק. אוטובוסים ממג'דל שמס, בוקעאתא, מסעדה ועין קנייא // צילום: גדעון מרקוביץ

"את המשחק שלנו אפילו לא כולם ראו כי לחלק מהאנשים כאן יש את השידורים מסוריה ולא מישראל ולא לכולם יש 'יס'. למשחק בשבת דאגנו שתהיה הקרנה בכל המקומות כדי שגם הילדים יוכלו לראות את הגיבורים שלהם".

והגיבורים שלהם היו עסוקים השבוע בעבודות שלהם, שלא קשורות כמובן לכדורגל. "מה אני אעשה? היתה לו יציקה בעבודה בשיפוצים, הוא לא יכול לעזוב באמצע", מסביר סמארה את חסרונו של אחד השחקנים. לאורך שלוש שנות הקבוצה היו לה שני כוכבים בולטים ושניהם, איך לא, ממשפחת עמאשה: תאיר ואסאד, האחים הצעירים של וויאם. בין הקורות עומד השוער בן ה־45‬ אייל וקראט, ללא ספק השחקן הכי מנוסה בקבוצה עם עבר במכבי חיפה, שהגיע לשמור על כושר ופתאום הפך להיות חלק מההיסטוריה של המקום. "הוא ייתן לנו את השקט הנפשי שדרוש לנו במשחק מול מכבי ת"א", לוחש קיש‬.

הערפל הכבד שעטף השבוע את בוקעאתא הוא עניין שבשגרה. בסוף השבוע צפוי הכפר להתכסות בלבן תחת מעטה השלג הכבד. "הפעם אנחנו לא יוצאים לבית מלון כמו לפני המשחק מול נורדיה כי אני מרגיש שלא צריך", מסביר קיש, "אבל הפחד היחיד שלי הוא שבגלל הסופה ניתקע כאן בכפר. אני מפחד שמזג האוויר הקר יבריח את הקהל שלנו, שלא רגיל לנסוע 200 קילומטר לכל כיוון בשביל משחק כדורגל".

הקבוצה, שמארחת את משחקיה בטובא זנגריה בשל העובדה שהמגרש שלה לא כשיר לאירוח, ערכה השבוע אימונים באולמות סגורים, ואם מזג האוויר יאפשר זאת, את אימון הסיכום יערכו במגרש האימונים בבוקעאתא, שחודש ביציע בעל אלף מקומות. "יש פה דשא שאין בליגה הלאומית", הם אומרים בגאווה, כאשר הגשם לא מפסיק לרדת ורוח חזקה מעיפה את הכדורים רחוק.

על המגרש מתקיים אימון פרטי שמעביר איסר אלולי למי שהיה מוכן להגיע במזג האוויר הקשה. אלולי היה כדורגלן מוכשר בעברו, אבל המסורת והמרחק גמרו לו את הקריירה בגיל מאוד מוקדם: "הרבה שנים בוזבזו פה שחקנים כי לא היתה קבוצה לדרוזים בגולן, הפעם החלטנו שזה הולך להשתנות. הפעם יש לנו רוח גבית גם מהקהילה, גם מהקיבוצים מסביב וגם מכל רמת הגולן. עשר שנים מהיום, עם מגרש ביתי ועם קהל גדול, אנחנו נהיה קבוצה לגיטימית בכדורגל הישראלי".

המאמן ווג'די קיש: "מבחינתי, כל תוצאה עד 6:0 תהיה עבורנו הישג"

קיש, שגדל במחלקת הנוער של קריית שמונה, יודע דבר אחד: "ברגליים אני מכיר את השחקנים שלי. אני רוצה שהם יבואו ליהנות. תדע לך שאם היינו מקבלים בגביע את בני מוסמוס או שפרעם היינו מפסידים בטוח, אבל קיבלנו הגרלה שתשים אותנו בערוץ הספורט בשידור המרכזי".

סמארה מחייך ואומר: "את השרירים של הרגליים אני גם מכיר ובכושר הגופני אנחנו מצוינים, אבל הכי חשוב זה השריר שבראש. אני רוצה שהם יבואו מוכנים בראש. אתה יודע שלמשחק מול נורדיה אף אחד לא רצה לבוא מההנהלה? אמרתי להם: 'לא נעים, שחקנים שלכם'. אמרו לי: 'עזוב אותך, מה ניסע באמצע השבוע לירושלים'. אחר כך הם לא עזבו לי את הטלפון כל המשחק ורצו שאני אשדר להם".

כדורגל בשירות הקהילה

ב"פלאפל הגולן", בניגוד לתחזיות, לא מדברים על כדורגל וגם לא על פוליטיקה כי הקור העז והיום־יום מעניינים הרבה יותר. נדמה שדווקא בכפרים האחרים בגולן וגם בקיבוצים של היהודים ההתרגשות גדולה יותר. פתאום כולם רואים בכדורגל את הדבר הזה שיכול לאחד את כל הגולן כולו ולהרחיק את המלחמות, בדיוק כמו שהכדורגל עושה בכל כך הרבה מקומות לאורך ההיסטוריה.

"תסתכל על הבית שלי, מה אתה חושב עליו אחרי שביקרת בו יום שלם?" שואל סמיח רגע לפני הפרידה שלנו, ולפני שהוא מקבל את גדוד העיתונאים הבא.

אני חושב שזה גן עדן.

"אתה רואה, ולא הייתי צריך לעשות שום פיגוע בשביל להגיע לגן עדן. ואם אתה רוצה 70 בחורות, גם את זה אפשר לסדר".