לא בשם צה"ל

ואז זה הגיע. לקראת סוף דבריו ביום העיון לזכרו של אמנון ליפקין שחק, אמר הרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט: "מרגע שניתנה פקודה, אני לא רואה אף קצין בכיר בצה"ל קורא תיגר על השלטון הנבחר". ברור שזו היתה תשובה לאהוד ברק. 

השאלה בין הנאספים היתה אם הדברים יביאו לתיקו בין השניים. נרשמה הסכמה שברק עשה סיבוב על גבו של איזנקוט. אלא שהמהלך של ברק ב"פסטיבל הבננה" (שבו יום אחרי פגישתו עם הרמטכ"ל אמר כי במציאות של התהוות מדינה דו־לאומית ייתכן מצב שבו בכירי צה"ל והשב"כ ייאלצו לסרב פקודה) היה כה שקוף - שמבחינתו נרשמו שני גולים עצמיים. דבריו של איזנקוט השבוע הוסיפו עוד שני גולים, וזה נראה יותר כמו 0:4 לטובת הרמטכ"ל. 

כל זאת לא אומר שסוגיית החקיקה, שיש לה השלכות על יהודה ושומרון, היא עניין סגור. אחרי הכל, זה מה שנמצא במרכז הדיון, כאשר הרמטכ"ל מתייחס לצה"ל בשטחים כאל "חליף ריבון". לפחות למאזין אחד בהרצאתו של הנשיא אהרן ברק נדמה היה שהוא שומע צליל שמרמז על הכיוון הזה. 

הנשיא ברק הרצה על הכרזת העצמאות בהקשר של החקיקה והדמוקרטיה בישראל. בשונה מדיונים בעבר, הפעם ברק קשר בין מגילת העצמאות למשפט הישראלי. הוא הסמיך את כל חוקי היסוד ל"חזון ולאני מאמין" של העם, כפי שמתבטאים בהכרזה. הפעם הדגיש את הצד של "מדינה יהודית", לא פחות מהיסודות הדמוקרטיים שנשאבים מההכרזה. בסופו של דבר, אמר אהרן ברק, החזון שאמור להדריך את הכנסת כאסיפה מכוננת הוא "מדינה יהודית, ולא מדינה דו־לאומית".

ברק לא הביע עמדה מפורשת לגבי חוק יסוד: מדינת הלאום שנמצא עכשיו בקנה; אבל מה שהבנתי מאמירותיו הוא שחקיקה שמשמעותה תהיה ערעור מעמדה של ישראל כ"מדינה יהודית" - לא תעבור בבית המשפט העליון. דבריו לא הופנו נגד אלו הדוחפים לרעיונות כמו מדינת כל אזרחיה. הם נוגעים לא פחות לרעיונות של חקיקה מספחת מימין, שכן אין ספק שמהלכים חוקתיים, שיכלילו עוד כך וכך פלשתינים כאזרחי ישראל, יהפכו אותה למדינה דו־לאומית. לכן בית המשפט העליון יוכל לבלום חוקים שמובילים גם לכיוון הזה. 

הנשיא ברק לא פירש את דבריו עד הסוף, אבל נראה שלדעתו אזכור המושג "דו־לאומית" סותר את הכרזת העצמאות כחזון העם וה"אני מאמין" שלו. 

לא קלה היא דרכו

מסלול החתחתים של חוק הלאום מספק כמה רגעי אבסורד, בעיקר מכיוון האופוזיציה 

אז האם יוזמת החקיקה של ח"כ אבי דיכטר ל"חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי" עולה בקנה אחד עם הכרזת העצמאות ועם חוקי היסוד הקודמים? נראה שכן. ולא לגמרי ברור מדוע יש סביב ההצעה כל כך הרבה וכחנות וסחטנות. זה החוק שהקואליציה היתה צריכה להתאבד עליו, במקום להתעקש על חוקי ההמלצות והמרכולים. 

דיכטר אומר שבגזרה של "כולנו" הוא שקט. הוא בטוח שלמרות הניסיון של רועי פולקמן לזרוק את המילה "דמוקרטיה" כמו מפתח צינורות למנוע, לא תהיה לו בעיה להגיע לפשרה עם כחלון ואנשיו. "התקציב לא יעבור בלי חוק הלאום", הוא אומר. החוק אמור לעבור בקריאה ראשונה "בתוך שבועיים־שלושה", ובקריאה שנייה ושלישית בחודש מארס, כמנוף להעברת תקציב 2019.

אבל בשלב זה צצה דווקא סיעת ישראל ביתנו, והציבה דרישות משונות בנושא החוק. זאת, למרות שכמה מחבריה חתומים על הצעת החוק. ישראל ביתנו לא מפספסת שום הזדמנות לסחטנות, גם כאשר מדובר באינטרס לאומי. האם אנשיו של ליברמן ממש רוצים לטרפד את החקיקה? יש גם את אורלי לוי־אבקסיס; פעם היא היתה בעד. אולי עכשיו, כשהיא תקוות השמאל, היא תפחד להפר את המשמעת הקואליציונית הסמויה שכופה עליה אהדת הפוליטיקלי קורקט. 

במסלול החתחתים של החוק היה רגע אחד שגרם לסוג של חדווה רגעית לדיכטר. זה היה כאשר ח"כ ציפי לבני צפתה בחברי הרשימה המשותפת מצביעים יחד עם הליכוד נגד הגרסה האנמית של חוק הלאום מבית מדרשה. "הפלשתינים יותר מתוחכמים - גם מלבני וגם מיאיר לפיד", אומר דיכטר. "לנו, חברי הכנסת הערבים עושים הצגה של פלשתינים. אבל כשהם חוצים בגשרי הירדן, בגשר אלנבי, מה הם אומרים לפקיד הירדני על הגשר כששואלים אותם לזהותם? פלשתיני מהרש"פ אומר, 'אנא מן אל־דאפה'. לערבי־ישראלי יש שלוש תשובות: 1. אנא מן ערב איסראיל. 2. אני מערביי 48'. 3. אנא מן ערב אל־דאחל. הם לא יעזו להגיד 'אנא פלשתיני'. על הגשר האמת מתערטלת".

סעיף המפתח בחוק הוא 1.ב, ולפיו "הזכות למימוש ההגדרה העצמית הלאומית במדינת ישראל ייחודית לעם היהודי". מטרתו לשלול אפשרות של מיעוט אחר לתבוע לעצמו זכות דומה על סמך פרשנות כזו או אחרת של חוקי היסוד.

 

לתכנן את הבלתי צפוי

יש טכניקה להפלת המשטר באיראן - רק שאיש עוד לא יודע מהי. מה שברור: החברה האיראנית מאסה בכיוון האפוקליפטי־רדיואקטיבי

מה שקורה בימים אלה באיראן חוזר לנושא הידוע והמדובר כבר שנים של "הפיכת המשטר". מה שנקרא באנגלית "רז'ים־צ'יינג'". האם זה מה שמתחולל שם? הצופה מהצד רוצה לחשוב שהעניינים מובילים לחילופי משטר. זה רחוק מאוד משם. 

אני שומע ממומחים לאיראן, שלכאורה הדברים הפעם יותר רציניים משהיו ב־2009, במשמרת של אובאמה. הם רוצים שהאיראנים שלהם יוכיחו את עצמם. מה גם שבכמה מההפגנות נשמעות צעקות קצובות: "פהלאווי! פהלאווי!" כלומר, קריאות לשובו של השאה הפרסי. 

בכיר בירושלים המשיל בהומור את הצהרת הכוונות של העם האיראני: זה כמו טייס, שבגובה 33 אלף רגל מתכנן לא רק את הנחיתה אלא גם את הבילויים שלו על הקרקע, כאשר הפרטנרים שלו עוד בכלל לא הביעו הסכמה.

המחלוקת העיקרית לפני חמש ואפילו עשר שנים לגבי איראן היתה בין האופציה הצבאית לטיפול באיומי הגרעין, לבין פעולה ל"חילופי המשטר". אז עוד המומחים לא העלו על דעתם שנשיא ארה"ב יגיע להסכם שישחרר את האיראנים מהסנקציות, ויכיר בזכותם לפיתוח גרעיני. 

המומחים הוותיקים והנחשבים ביותר לאיראן ולעולם המוסלמי תמכו אז באסטרטגיה של חילופי משטר, ושללו אופציה צבאית ישירה, למרות שקיימות במרחב הצבאי אופציות רבות שאינן "הכל או כלום". כשאני אומר מומחים אני מתכוון לאנשים כמו ברנרד לואיס, שהתובנות שלו הדריכו את הצמרת הרפובליקנית בימי בוש הבן. או אורי לוברני, במקומותינו. 

תמיד היה קשה להבין למה בעצם הם מתכוונים ב"חילופי משטר"? איך עושים דבר כזה? משטר האייתוללות כבר הוכיח לאורך השנים כושר עמידות ואפילו גמישות הכרחית לצרכי הישרדות. יש הגורסים בצמרת הישראלית, או גרסו כך בעבר, שעצם פרויקט הגרעין נועד לצורכי שרידות המשטר, יותר מאשר לביטחונה של איראן. הם בוודאי רואים עכשיו את כושר המיקוח המאיים של הצפון־קוריאנים, כשיש להם במרתף יכולות טיליות ואטומיות, ומה גורלו של קולונל מטורף כמו קדאפי שוויתר על פרויקט הגרעין שלו.

מה שניתן להעריך כרגע במבט רחוק מבחוץ, משום שהתקשורת העולמית מוכיחה במקרה האיראני אוזלת יד גמורה, זה שיש תכנון וארגון מאחורי פעילות המחאה, שיכולה להתגלות כפעולת המרדה. הציבור התקומם במספר גדול של ערים, בעיקר ערי שדה. יש פעולה מקבילה ומתואמת. יש סיסמאות שנקבעו, כנראה מראש. יש התנגשויות עם המשטרה. 

כל זה מצביע על יד מכוונת. כרגע, יד נעלמה. זה סימן חיובי. אבל שוב, באיראן לא רק שיש סוג של דמוקרטיה מודרכת במסגרת קווי המגרש שחמינאי קבע; גם מוקדי הכוח השלטוניים מבוזרים. כמובן שיש טכניקה להפיכה שלטונית באיראן האסלאמיסטית, רק שאנחנו עדיין לא יודעים מהי. 

בידי השלטון כוחות חזקים של דיכוי. בכל מקרה, גם אם חמינאי ישרוד, המחאות מעבירות מסר ברור: המשטר יהיה חייב להתחשב בציבור שזועק: לא לעזה, לא לסוריה. הוא רוצה שההטבות הכלכליות כתוצאה מעסקת הגרעין יישארו בבית, ולא ילכו למימון של התפשטות אימפריאלית. 

החברה האיראנית לא נראית כמי שרוצה להתאבד על מזבח של עימותים אפוקליפטיים בניחוח רדיואקטיבי. הרמטכ"ל גדי איזנקוט גילה השבוע שהאיראנים מגדילים את ההשקעה שלהם בחמאס ל־100 מיליון דולר. צה"ל צריך למצוא את הדרך להעביר את המידע הזה בעוצמה לרחוב האיראני.

 

בלי סולידריות 

עירית לינור היא "הכלה המשחררת", והפרשה סביבה הבהירה משהו על "מחשבה שנייה"

קשה להאמין, אבל פרשת עירית לינור התרחשה רק לפני שבוע וקצת. נדמה כאילו חלפו שנות דור. הפרטים כבר ידועים: לינור היתה מודעת כבר תוך כדי האמירה שלה על הנשיא ריבלין, שהיא מאבדת שליטה והיא עושה טעות. היא גם היתה מודעת, בדרכה לפגישה עם מפקד גל"צ שמעון אלקבץ, שהיא תקבל עונש כלשהו. ייתכן שאלקבץ קצת הגזים ויכול היה להסתפק בנזיפה, כפי שאמר יעקב אחימאיר הוותיק והמוסמך. אחימאיר תמיד ממלכתי.

מה שלא היה צפוי הוא שלינור תזכה בכל כך מעט רגשי סולידריות. אני לא מתכוון מציבור המאזינים - חס וחלילה, מי מתחשב בהם? - אלא מעמיתים למקצוע. נכון שהיו מאמרים שעמדו על זכותה להתפרץ - אחרת זאת לא היתה "עירית". אבל לי דווקא יצא לשמוע מקרוב עמדות גינוי שהמילה "חוצפה", בהטיה שונה ממה שעירית הפנתה כלפי כבוד הנשיא, כיכבה בהן. 

עירית לינור היא כזאת וייחודה הוא שהיא מושכת האש הגדולה ביותר // צילום: משה שי

"בושה וחרפה" הוא הקונצנזוס המפוברק החדש, למי שעוד זוכר את התיאוריה של נועם חומסקי, כפי שביטא בסרט "Manufacturing Consensus". כולם הפכו לגננות, ומצייצים בטוויטר, "בושה וחרפה". אחד הסדקים המאיימים שנחשפו ברעידת האדמה הזאת הוא בין "ימנים" של "מחשבה שנייה" לבין ימנים של המגזר, שבחלקם הם שייכים לצבא הנשיא ריבלין. העניין שטופח במשך שנים, הרבה לפני שריבלין נבחר לנשיאות: ברית קדושה שהולחמה בימי ההתנתקות, כאשר ריבלין כיו"ר הכנסת נאם כמה פעמים למען ההתיישבות ונגד ההתנתקות. אנשי הימין האלה תקפו את לינור, שהתחצפה לדרלינג מרחוב ז'בוטינסקי. היו בין לינור לאותם אנשים חילופי דברים קשים בצינורות פרטיים. 

מיהם אותם "אנשי ימין" של "מחשבה שנייה"? ומהי מחשבה שנייה? כדאי להכניס את המושג ללקסיקון. מחשבה שנייה זו מחשבה שאמורה להתעורר מתוך הקיבעון של חשיבה אחידה ארוכת שנים. אלה אותם ניאו־שמרנים, שברובם יצאו מהסבך הקוצני של האיל העקוד, בכוחות עצמם. טיסה ישירה מהשמאל הרדיקלי אל הימין, כמעט בלי עצירת ביניים בשמאל המתון. 

לינור היא כזאת והייחוד שלה הוא שהיא מושכת האש הגדולה ביותר מצד מטורללי השמאל. היא מסרבת להיות פוליטיקלי קורקט ואם יש מישהי שראויה לתואר "הכלה המשוחררת", שלא לומר "הכלה המשחררת", זאת היא. אני תמיד אומר לה שאני לא הייתי מסוגל לעמוד בהתקפות המטורפות, הבלתי פוסקות עליה - שאינן קורות בזירה של הוויכוח הענייני המנומק, אלא מתבצעות בכינון ישיר בסגנון של אש חופשית אל המטרה. ולינור, תמיד בסטואיות גמורה, הודפת את הכדורים וחוסמת את הסל כמו ביל ראסל בימיו הגדולים.

מעטים יכלו להחמיץ את העובדה שלינור ניהלה את "המשבר" התקשורתי שלה כמו פוליטיקאית ברמות־על. בייחוד הקטע המצולם שקיבל חשיפה עצומה באינטרנט. במונחי רייטינג, היא עשתה קפיצת מדרגה. גלי צה"ל עוד יחזרו אליה על ארבע מהרפת ויתחננו שלא תעזוב, כדי שהתחנה תשמור על רמת האזנה סבירה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו