"מראה שחורה": יצירה נדירה וממגנטת

רושם ראשוני הוא אחד הדברים המשמעותיים על פיו אנו נוטים לקטלג מישהו או משהו ולעיתים גם לגזור את גורלו ואת המשך הקשר שלנו איתו. המפץ הגדול שיצרה "מראה שחורה" ברגע שבו חדרה לחיינו מסתמן גם כנקודת התורפה שלה. פרק הבכורה מ־2011, עם ראש ממשלת בריטניה שמוצא עצמו בסיטואציה קיצונית עם חזיר, טלטל את הצופים ולמעשה את עולם הטלוויזיה כולו. הוא חצה גבולות, שבר מוסכמות, היה יוצא דופן ולפיכך גם הזניק למימדים לא הגיוניים את רף הציפיות מהסדרה. וזאת הבעיה, את הרושם הראשוני ההוא אפשר לחוות רק פעם אחת.

העונה הרביעית עלתה בסוף השבוע בנטפליקס, ולא איכזבה. כל עוד מתיישבים מולה עם רף ציפיות מעודכן. "מראה שחורה" היא סדרת אנתולוגיה – אסופת סיפורים שונים, כשכל פרק בנוי מז'אנר אחר ומציג דמויות חדשות; עלילות עם סוף סגור ומכנה משותף של דיסטופיה עתידנית. מבחינה טלוויזיונית היא גרסה עכשווית של "אזור הדמדומים" עם הבדל מהותי – הקלאסיקה משנות השישים השתמשה במוטיבים על־טבעיים בעוד "מראה" עושה שימוש בטכנולוגיה.

גאונותה של הסדרה היא יכולתה המופלאה לקחת שדרוג טכנולוגי במציאות קיימת, גאדג'ט מקורי שבמבט ראשון היינו רוצים כזה בחיינו, ובאמצעות עלילה פשוטה להראות כיצד בני האדם מותחים את ההמצאה הזאת אל מעבר לגבולות אפורים של מוסר ואנושיות.

למשל, בפרק פתיחת העונה החדשה, כשטכנולוגית המציאות המדומה מאפשרת לאדם רפוי ומושפל להיות חצי אלוהים חצי רודן עד שהמציאות והפנטזיה מתחילים להתערבב; או בפרק השני, שביימה ג'ודי פוסטר (והיה למען האמת די סתמי) נתקלנו בקונפליקט בין זכויות הפרט והחופש לבין הרצון האנושי של הורים לשלוט בכל מה שילדיהם רואים/שומעים/עושים בעזרת שבב קטן ומסך מגע; וגם, רעיון העתקת התודעה האנושית לצורך שימור, שיבוט וכו' שהופיע בכמה וכמה פרקים.

הפופולריות של המשפט "זה כמו במראה שחורה" מוכיחה כי הסדרה תקעה יתד של כבוד בפנתיאון התרבותי העולמי, וגם כי הצליחה לחזות את המציאות הקרובה, או לפחות לספק השראה שהובילה לכך. רבים מתעקשים כי פרק בעונה הראשונה, על הדמות הקומית "ואלדו" שרצה לפוליטיקה, חזה את נסיקתו של טראמפ. ביפן כבר פיתחו דבורים רובוטיות, בסין מדברים על דירוגי קרדיט של האזרחים, ולכו תדעו מה יוליד העתיד.

היוצר והתסריטאי צ'ארלי ברוקר, סאטיריקן שכתב כעשור ביקורות טלוויזיה לעיתון הגרדיאן, עשה את המעבר המתבקש לאכסנייה של נטפליקס שמספקת לו כעת חופש יצירתי גדול יותר. עם זאת, ההרחבה לשישה פרקים בעונה מובילה לכך שהם לא אחידים ברמתם, ושונים זה מזה בצורה קיצונית. חלקם קודרים, אחרים מטרידים, מטעינים אתכם בחרדות ופחדים, בעוד שלעיתים מתגלים ניצוצות של אופטימיות (למשל, סאן ג'פרינו מהעונה שעברה שזכה באמי; או הרביעי בעונה הנוכחית, שמעניק מבט קסום על אפליקציית היכרויות). ועדיין, כל אחד מהפרקים הוא יצירה טלוויזיונית נדירה וממגנטת.

"מראה שחורה" נדירה כי היא חוזרת לבסיס הטלוויזיוני. סיפור עם התחלה וסוף, כתוב בצורה מושלמת, שתמיד יפעיל גלגלים חלודים במוחו של הצופה. ממש כמו ספר טוב. ההשלכות, המחשבות והמסקנות ימשיכו אתכם גם לאחר הצפייה, וזה אחד מהקסמים הכי יפים שהטלוויזיה יכולה לעשות. אז תנו צ'אנס לטכנולוגיה, לפני שהיא מקלקלת אתכם.