נטפליקס פינת רמאללה: "פאודה" פורצת דרך

סדרת הדגל של yes חזרה אמש באיחור ניכר, האופייני כל כך לסדרות ישראליות (מישהו אמר "פלפלים צהובים"?), עם עונה נוספת בפרק ראשון שהוא כל כולו הצהרת כוונות: ממש כמו חברות ההיי־טק הישראליות, "פאודה" מעסיקה ישראלים, פועלת בשוק הישראלי והיא יצירה ישראלית, אבל ישראל היא הפיילוט תרתי משמע של העניין, והפנים החוצה, אל העולם הגדול, אל נטפליקס. הסכסוך הישראלי־פלשתיני, שהצליח לקבל ביטוי מרתק בעונה הראשונה, כאשר הסדרה הצליחה לפלס את דרכה בין חיי היום־יום שלנו לבין יצירה טלוויזיונית שגורמת לצופה להידבק למסך, מוצג לפי פרק הפתיחה של העונה, כסדרת אקשן שבה הטובים יכולים להיות טובים בכל מקום בעולם, והרעים הם אותם רעים שראינו גם בסרטי "מחץ הדלתא". הפילוסופיה והניסיון להעמיק נזרקו מהחלון בואכה הקהל האמריקני, שלא אוהב שמבלבלים לו את המוח יתר על המידה, ורוצה את הדברים פשוט ולעניין. וזאת "פאודה" של העונה הנוכחית: פשוטה ולעניין. ואגב, אין בכך שום דבר רע, כי מדובר פה בסופו של דבר בטלוויזיה.

הרע התורן הוא גם באופן מפתיע השחקן הערבי החתיך התורן פיראס נאסר, שמגלם את אל־מקדסי, שחזר מסוריה כדי לנקום על מות אביו בעונה הראשונה. הוא יריב מתוחכם והצוות של דורון קביליו (ליאור רז) מנהל מולו מרדף למן הפרק הראשון, שאגב החל אמש בקצב מהיר שמשאיר את הצופה בציפייה להמשך העונה כמו בכל סדרה אמריקנית טובה. נדמה שדווקא הדמות הראשית של רז נהיית פלקטית הרבה יותר; הפרצוף של השחקן מתגמש רק לשני סוגי מבטים: כועס וכועס יותר. מי שבכל זאת מחבר את הסדרה הזו לישראליות ועושה זאת בצורה משעשעת אף יותר מבעונה הראשונה הוא איציק כהן, שמשחק את קפטן איוב ומצליח לשדר אמינות הן לצופה הישראלי והן לצופה הזר. השליטה שלו בערבית, הניואנסים המקומיים שלו ובייחוד הדרך שבה הוא שומר על אירוניה דקיקה עד כדי משעשעת, הופכים אותו לדמות שמהווה בסיס לכל סצנות הפיצוצים והאלימות מסביב, שיכלו להתרחש גם בקולומביה, לצורך העניין.

"פאודה", שעולה בפתיחת השנה האזרחית החדשה, היא מוצר ישראלי בינלאומי שעומד שווה בין שווים מול המקבילות שלו בחו"ל. על אף היותה פורצת דרך, מדובר בטרנד שמוטב שכל הנוגעים בדבר ימצו אותו כל עוד הוא נמשך. בעוד שנה או שנתיים החברות הגדולות בעולם ימשיכו הלאה לסכסוך העולמי הבא. עד אז יוצרי הסדרה והעוסקים במלאכה צריכים להמשיך ללחוץ על דוושת הגז כמה שרק אפשר.

•  •  •

החינוכית היא כנראה הפנינה האחרונה שעוד נשארה לאחר מהפכת התאגיד (כן, כן, עדיין בהרצה, במקום אמנם, אבל בהרצה). עם עמוד פייסבוק משובח ותוכניות טלוויזיה שלא מעליבות את הצופים, היא יצרה לעצמה קהל קטן אך נאמן. "סוגרים חשבון", שמשודרת שם בכל ערב, מצליחה לתת קונטרה אינטליגנטית למפלצות בערוצים המקבילים. לא מתיימרת, לא מחדשת, אלא מייצרת דיונים כלכליים בגובה העיניים ומספקת אופציה סבירה לחלוטין לסגור עוד יום שבו נאבקנו באוברדרפט.

•  •  •

2018 נראית כמו שנה מבטיחה מאוד ליוצרים הישראלים ופחות לטלוויזיה הישראלית. בעוד הערוצים הגדולים ימשיכו להילחם מול השוק המתכווץ, העולם כולו פתוח בפני הרעיונות כחול־לבן. ובכלל, עבור חובבי הטלוויזיה באשר הם, השנה הקרובה יכולה להביא עימה כמה אירועים היסטוריים בקנה מידה בינלאומי. יהיה שווה לעקוב.