כמו טיפות מים המחלחלות אל עומק הסלע, מוצק ככל שיהיה - כך גם הפגנות המחאה באיראן נגד משטר האייתוללות, השולט במדינה קרוב לארבעה עשורים.
אכזבה מכישלונה של הממשלה להביא לשיפור במצב הכלכלי ולחלץ את איראן מהמשבר שבו היא נתונה, אבל לצד זאת גם רצון אמיתי בשינוי ואף תחושה של מיאוס מן המשטר - כל אלה הם העומדים בבסיסו של גל המחאה הנוכחי, שפרץ לפתע פתאום בערים רבות בכל רחבי איראן.
מרבית הפרשנים והמומחים שותפים לדעה כי גל המחאה באיראן אינו מהווה כל סכנה, לא כל שכן איום קיומי, למשטר בטהרן, וכי דינו של גל זה לחלוף כמו גלי מחאה קודמים. האחרון שבהם פרץ, כזכור, בקיץ 2009 בעקבות הזיופים לבחירות לנשיאות באיראן באותה שנה.
אפשר שהצדק עם המומחים והפרשנים, אבל בה בעת ברור שהרצון בשינוי באיראן הוא עמוק וכך גם המיאוס מן המשטר וסמליו.
לרשות המשטר עמדו בעבר שני קלפים מנצחים. האחד, מורא הדת וחכמי הדת, שבשמם שלטו האייתוללות ביד רמה באיראנים ובשמם גם ביקשו להפיץ את בשורת המהפכה האסלאמית אל מחוץ לגבולות המדינה. הקלף האחר הוא אותה תחושה של גאווה לאומית איראנית למול יריבים ואויבים שבשמה פעל המשטר לקדם את פרויקט הגרעין ובשמה גם פרש את זרועותיו לכל רחבי המזרח התיכון, בואכה ביירות ועזה. אלא שבהפגנות בימים האחרונים אמרו המפגינים באופן ברור לא לכוהני הדת ולעומד בראשם, האייתוללה חמינאי, וגם לא למעורבות האיראנית בסוריה, בלבנון ובעזה.
ההפגנות באיראן הן ביטוי לכמיהה עמוקה לשינוי. הבעיה היא שאין בינתיים מי שיוביל את השינוי הזה - וגם אין הסכמה בקרב המפגינים מה צריך לבוא במקום שלטון האייתוללות. נוסף על כך, המשטר האיראני נהנה עדיין מתמיכה עממית לא מבוטלת ולרשותו מנגנוני ביטחון וצבא מטילי עוצמה. לעומת כל אלו, המפגינים אינם אלא קומץ צעירים הראויים להערכה על עצם נכונותם להתייצב בנסיבות בלתי אפשריות שכאלו ונגד כל סיכוי מול שלטון הרשע בטהרן.
אבל כאן בדיוק טמונה התקווה, וקודם כל עבור האיראנים עצמם. התקווה שהמים יחדרו את הסלע, גם אם יידרשו לכך עוד שבועות, חודשים ואולי שנים. ובכלל, גדולתם של המומחים היא לנתח ולהסביר מהפכות במבט לאחור, לאחר שמהפכות אלה הצליחו או נכשלו. מעטים, אם בכלל, יכולים לחזות מהפכה עממית טרם התרחשותה - שהרי גם גיבוריה ומחולליה לא תמיד יודעים שזו תהיה התוצאה של מעשיהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו