שובר גלים

לפני שבועיים, שניות אחרי שהתבשר על זכייתו במדליית הזהב באליפות העולם לנוער בשיט, שנערכה בסין, ישב מאור בן הרוש בסירה המנצחת שלו, מדגם "לייזר רדיאל", ורעד מרוב התרגשות. מקץ דקות אחדות, כשעלה לראש הפודיום על רקע המנון "התקווה", חלפה לנגד עיניו הדרך הארוכה שעבר. "הזכרתי לעצמי איפה הייתי רק לפני שנתיים, ולעומת זאת, באיזה מעמד אני נמצא כעת", הוא נזכר בעיניים נוצצות. "זה היה מדהים. וואו. אחרי שהבנתי שאני אלוף העולם, צעקתי בכל הכוח 'יש, יש, עשיתי את זה, אני אלוף!'"

רק מעטים, מלבד מאור עצמו ומאמנו האישי, האמינו שהשייט המחונן בן ה־18 מנהריה יגיע לרגע הזה. אחרי הכל, הוא היה קרוב לאבד את חייו, ועימם את הקריירה המבטיחה שעל בנייתה עמל מילדותו. רק בזכות עבודת שיקום נחושה ועיקשת, כנגד כל הסיכויים, הצליח לחזור לים - עד להכרזתו הרשמית כטוב מכולם.

בפברואר 2016 נדרס בן הרוש - בזדון - בידי צעיר אחר, בתום מפגש חברים שהתגלגל לעימות אלים. תוצאות החבלה המכוונת היו אכזריות: שתי רגליו - שנחשבות ל"כלי עבודה" חשוב שלו במים - רוסקו באופן חמור. מאור עצמו איבד את הכרתו ושהה חודשים ארוכים בבית חולים.

"כשישבתי בסירה בסין, נזכרתי בפציעה הקשה ואמרתי לעצמי שזה ניצחון ענק שלי, כי מהרגע הראשון לא הפסקתי להסתכל קדימה. האמנתי שעוד אחזור להיות אותו מאור, אותו שייט, עם אותה יכולת כמו קודם. החלטתי שהדריסה לא תשבור אותי. להפך, עבדתי כמו מטורף בשיקום, ואין אושר גדול מלזכות באליפות הכי חשובה בעולם. אין סיפוק אישי גדול יותר מזה".

בן הרוש הסתובב השבוע נרגש מהזכייה. שלא כהרגלו, הוא לקח כמה ימי חופשה מהים ומהסירה, כדי ליהנות מההישג - ובעיקר לתכנן את אתגריו הבאים.

"זה הישג היסטורי", הוא מחייך. "הפעם הראשונה שיש לישראל אלוף עולם בשיט בדגם שלי. קיבלתי המון פרגון וברכות מכל העולם. אני נהנה מאוד, אבל כבר חושב קדימה. ממש בקרוב אני עובר לסירה חדשה (דגם 'לייזר סטנדרט', המיועדת לבוגרים מגיל 19; ע"נ). זו אותה סירה ואותו הגה, רק עם מפרש גדול יותר. צריך להתאמן חזק ולהצליח גם בדגם הזה".

אנחנו נפגשים בבית משפחת בן הרוש בנהריה. בית פרטי מטופח ויפה, שמרוחק, איך לא, דקת הליכה מהים. בחצר מוצבים גלשנים בערימה, כיאה לבית שהוציא מתוכו אלוף. "אתה רואה, דילוג קטן מהדשא ואני כבר בים", מסביר מאור בחיוך. "עוד הליכה של 500 מטר ואני בהפועל נהריה, המועדון שלי. שם נמצאת הסירה שלי, ושם אני מתאמן. נוח, לא?"

• • •

עד לתקרית המצערת, מסלול חייו של בן הרוש נווט לכיוון אחד: זכייה באליפויות. הוא פרץ בגיל צעיר כשייט מחונן, ומייד סומן כאחת התקוות האולימפיות הגדולות של ישראל. עד שהכל השתנה בשישי בערב הארור ההוא, כשבילה בבית של חבר בנהריה עם עוד כמה חברים.

במהלך הערב פרץ ויכוח בין חבורת הנערים, ומאור מצא עצמו בעימות מילולי עם נער אחר. "הנער הזה אמר לי, 'חכה, חכה, אח שלי יגיע'", הוא משחזר. "לא רציתי להתעסק בזה, אז החלטתי לצאת משם עם חבר אחר, שהרכיב אותי הביתה באופניים החשמליים שלו".

אבל מתברר שאחיו של הנער המאיים אכן התייצב במקום, במטרה לנקום. "פתאום הוא הגיע אלינו במכונית, ופשוט נכנס בנו, דרס אותנו. יותר מזה אני לא זוכר, אפילו לא את זה שעפתי מהאופניים".

בן הרוש נזרק לצד הכביש ואיבד את הכרתו. כתוצאה מההתנגשות רוסקו כפות רגליו ושני קרסוליו נפגעו. החבר שנהג באופניים סבל משברים בידו.

"בסביבות שלוש לפנות בוקר אני מקבל פתאום טלפון מהחברים של מאור", משחזר אביו, אודי (49), בעל מפעל לשילוט בעיר. "מייד טסתי לשם וראיתי את הילד שלי שרוע מחוסר הכרה. החברים לא זזו ממנו. באותם רגעים רק רציתי שהוא ינשום. שיחיה".

אמבולנס שהוזעק למקום הבהיל מייד את בן הרוש לטיפול בבית החולים בנהריה. אודי: "עשו לו סי.טי ובדיקות נוספות, והצמידו לו גוש קרח גדול לכפות הרגליים. כעבור ארבעה ימים הכניסו אותו לניתוח ארוך ומורכב, שבו השתתפו 12 רופאים ואנשי צוות".

מאור עצמו חזר להכרה יום אחרי שאושפז. "זה היה שוֹק גדול בהתחלה", הוא מספר. "אבל מהר מאוד קיבלתי את ההחלטה הכי חשובה שיכולתי, ושעזרה לי מאוד לשקם את עצמי: להתעסק מכאן והלאה רק בקדימה. עזבתי את הכעס על כך שכמעט הרגו אותי, ואולי גם חיסלו לי את הקריירה".

הנהג הדורס, ניר גפורוב, נשפט בבית המשפט המחוזי בחיפה, ולפני שמונה חודשים נגזרו עליו ארבע שנות מאסר. השופטים ציינו בגזר דינם כי "במעשיו, השתמש הנאשם במכוניתו מתוך מודעות מכוונת כ'כלי נשק', על מנת לדרוס שני צעירים שכל שחפצו היה לבלות עם בני גילם ולהתרחק מקטטה ו/או ממהומה".

עד היום, אומר בן הרוש, לא זכה לשום התייחסות מצד הדורס שלו. "הבחור לא התנצל ולא דיברתי איתו, אבל זה לא מעסיק אותי בכלל. אני לא אוהב לדבר על המקרה ולדוש בו. לא נכחתי במשפט שלו, והדבר היחיד שהתעסקתי בו הוא רק בהחלמה שלי. ידעתי שזה יהיה הניצחון הכי גדול שלי על הדריסה הזאת".

עד מהרה החל בן הרוש להתמקד בשיקום המהיר שלו, ובמסגרתו הרים משקולות בחדרו בבית החולים - אף שהיה נתון בגבס ונטל משככי כאבים. "קשה להאמין", משחזר האב אודי, "זה קרה ממש כמה ימים אחרי שמאור נפצע. הוא היה מגובס בשתי הרגליים, ובכל שעה קיבל זריקות לבטן ומורפיום דרך האינפוזיה. אחיו הביא לו משקולות, ומאור שכב והתחיל להרים אותן. זאת היתה סצנה משוגעת לגמרי".

"הרופאים אמרו לי שאני משוגע", מסכים מאור.

במשך שלושת החודשים שבהם היה מאושפז, הדהים מאור את רופאיו בהתאוששותו יוצאת הדופן. "היתה לי תוכנית שיקום קפדנית", הוא מתאר. "מהבוקר עשיתי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, כי ידעתי שאני חייב להיות חזק בראש ולא לוותר. הייתי מוקף כל הזמן בבני המשפחה, שישנו איתי בבית החולים, וגם בחברים נהדרים שלא הפסיקו לתמוך בי. היו לי רגעים, בעיקר בלילות, שבהם הייתי לבד עם עצמי. כל המחשבות שלי היו רק בכיוון אחד: איך אני חוזר לים כמה שיותר מהר".

ומה עם הנפש, עם הסערה שהתחוללה בתוכך?

"בהתחלה היו לי כמה פגישות עם פסיכולוג ספורט. אבל הרגשתי שאני לא ממש צריך את זה. הייתי חזק עם עצמי ולא נשארו לי טראומות מהאירוע הזה. אני חושב שפעלתי שם נכון, ואני כבר אחרי הסיפור הזה".

"הייתי מלא באדרנלין, אמרתי לעצמי ששום עיכוב בדרך לא ישפיע עלי". עם הזהב בסין '' // צילום: מאלבום משפחתי

לשלל האתגרים שעימם התמודד נוסף גם עניין הלימודים. "הייתי באמצע כיתה י"א, עם בגרויות על הראש. אז למדתי את החומר בבית החולים. גם על זה לא הסכמתי לוותר. החברים שלי הביאו לי סיכומים מהכיתה, ואני זוכר שלמדתי למבחני הבגרות בתנ"ך ובקרימינולוגיה. לשמחתי, עברתי אותם בהצלחה רבה".

בסוף שלושת חודשי האשפוז חזר מאור הביתה, לנהריה, כשהוא מתקשה עדיין לדרוך על רגליו. "לאורך כל השיקום הייתי חסר סבלנות. רציתי רק לחזור לים. לרופאים שלי לא היה מושג מתי, אם בכלל, אוכל לחזור.

"בבית עוד נעזרתי בקביים, אבל בכל יום הרגשתי שיפור. אחרי שבועיים כבר הצלחתי ללכת קצת לבד. המשכתי לעשות פיזיותרפיה בבית החולים, ועברתי במקביל טיפולים גם אצל פיזיותרפיסט פרטי. כל הזמן שיננתי לעצמי שאף אחד לא יהרוס לי את הקריירה".

האב אודי: "אני זוכר שיום אחד המאמן של מאור, גל קלרפלד, התקשר אלי ואמר שצריך לרשום אותו בתוך חודשיים לאליפות אירופה באסטוניה. שאלתי אותו אם הוא לקח כדורי הזיה".

קלרפלד צוחק: "אף אחד לא לגמרי האמין שמאור יחזור כל כך מהר, חוץ אולי ממנו וממני. הפציעה היתה כל כך קשה, דווקא מכיוון שהוא נפגע בכפות הרגליים - בדיוק במקום שהוא מאזן בעזרתן את הסירה.

"אבל אני יודע עם מי יש לי עסק. מגיל 13 אני מאמן אותו, ומהאימון הראשון ראיתי נער נחוש, שלעולם לא ירים ידיים. כבר בשנה הראשונה שלו איתי הוא זכה במקום השני בארץ. כעבור כמה חודשים נסענו לתחרות גדולה באיטליה, ושם הוא טרף את כולם וניצח. בהמשך, בפורטוגל, הוא זכה במקום השלישי באליפות העולם לנוער עד גיל 17, והיו לו זכיות נוספות ועתיד מזהיר.

"שלושה חודשים אחרי הפציעה הוא חזר למועדון על קביים, וראיתי לו בעיניים שהוא משתגע, שהוא מת להיכנס לים. אמרתי לעצמי שהילד המדהים הזה היה מתחרה גם אם היו משאירים אותו, חלילה, בלי רגליים".

בן הרוש, מצידו, המשיך להתקדם. בתוך שבועות הוא כבר התהלך על רגליו, ללא קביים, ואפילו רץ מעט. ואז, ארבעה חודשים אחרי יום הפציעה, חזר סוף־סוף לים. מאור מספר שלא ישכח את היום הזה לעולם.

"התרגשתי מאוד באימון הראשון שלי אחרי השיקום. הרגשתי ניצחון אישי גדול בעצם זה שאני נמצא בים, שחזרתי ולא נכנעתי. האימון הראשון היה בעומס קל, והיה לי ברור שיש לי עוד דרך ארוכה, אבל ידעתי שזאת התחלה טובה, עם המון תקוות ושאיפות לעתיד".

בד בבד עם האימונים, המשיך בטיפולי הפיזיותרפיה ברגליו. חודש וחצי אחרי השיבה לאימונים כבר יצא לאליפות אירופה באסטוניה.

אבל שם הוא נתקל, לדבריו, בקשיים. "היתה לי תחרות רעה מאוד. על הפנים. בניתי על רוח חלשה, כי ידעתי שאם תהיה רוח חזקה - הרגליים שלי לא יעמדו בעומס ויכאבו. לצערי, זה בדיוק מה שקרה. סיימתי במקום נמוך מאוד, משהו סביב 75, אבל לקחתי את זה בפרופורציות, כי הייתי מוכן נפשית שזה עלול לקרות".

קלרפלד: "התחרות באסטוניה היתה משבר לא קטן, אבל רק לסובבים את מאור - לא לו. הוא קורץ מחומר של אלופים, וכשהוא מפסיד הוא לא חושב על מר גורלו, אלא מייד מתפנה ליעד הבא. תמיד שואל את עצמו איך להגיע לתחרות הבאה ולנצח".

ואכן, באליפות ישראל, שנערכה כחודשיים אחרי האליפות באירופה, זכה בן הרוש במקום השני.

"הרגשתי שמאור חוזר לעצמו, וזה מאוד שימח אותי", מסביר קלרפלד. "זה מרגש ומאתגר לאמן נער כל כך רציני והישגי, סופר מוכשר. הוא מהווה השראה גם לילדים ולנערים האחרים במועדון שלנו. מנהיג אמיתי שסוחף אחריו את כל האחרים".

מאור המשיך בתנופה: הוא זכה בתחרויות נוספות בישראל וקטף את המקום השלישי באליפות יוון שנערכה באפריל האחרון. באליפות אירופה, שנערכה לפני כחצי שנה בפולין, הגיע למקום החמישי המכובד. "הרגשתי שם טוב", הוא מספר. "המטרה היתה להיכנס לחמישייה הראשונה באליפות - והשגתי את זה".

"הרופאים אמרו שאני משוגע". בבית החולים // צילום: מאלבום משפחתי

ואז הגיעה אליפות העולם בסין. אליפות בינלאומית קשה, עם 60 מתחרים מכל רחבי העולם. לפני השיוט האחרון דורג מאור במקום השני בתחרות כולה, כשלפניו יריב רוסי עקשן. "היה לו יתרון של תשע נקודות עלי. ידעתי שאני חייב לשמור לפחות על המקום השני, ושאם תהיה לי הזדמנות - אוכל להסתער על המקום הראשון".

השיוט הגורלי התחיל, ובן הרוש מצא עצמו במקום השישי בעשירייה המובילה, בעוד המתחרה הרוסי שלו נשרך מאחור במקום ה־15. זו היתה בדיוק ההזדמנות שחיכה לה בניסיון לדלג להובלה בדירוג הכללי.

אבל אז צץ מכשול בלתי צפוי. "חטפתי עונש מהשופט. הוא נתן לי דגל צהוב על תנועות לא חוקיות, כביכול, שעשיתי בגוף, תנועות שעוזרות לטלטל את הסירה ולהתקדם מהר יותר. העונש היה לעשות שני סיבובים במקום, מהלך שמעכב אותך לפחות חצי דקה. בלוח הזמנים הלוחץ של שיוט זה עניין משמעותי.

"בינתיים עברו אותי ארבע סירות, כך שירדתי למקום העשירי. למזלי, הרוסי עדיין היה סביב המקום ה־16. הייתי מלא באדרנלין ואמרתי לעצמי שהעונש שקיבלתי לא ישפיע עלי, ושהכל עדיין פתוח.

"הסתערתי מחדש על האתגר. השיוט שלי היה טוב, ובסיום המקצה הגעתי למקום הרביעי. חיכיתי במתח לראות באיזה מקום יסיים המתחרה הרוסי שלי".

הוא שמע מרחוק צעקות "ניצחת, ניצחת!" אבל עדיין לא שוכנע שהוא האלוף. "התחלתי לספור סירות. הייתי חייב לראות שהרוסי מגיע תשעה מקומות אחריי. ספרתי כל סירה שחלפה, וזה אכן קרה. הרוסי נשאר במקום ה־15 בשיוט המסיים, כך שידעתי מייד מה זה אומר: אני אלוף עולם".

האב אודי זוכר את רגע קבלת הבשורה: "זה היה בסביבות שש בבוקר כאן בארץ. המאמן שליווה את מאור בתחרות, ערן סלע, השאיר לי הודעה מאוד מבלבלת בטלפון: 'מאור סיים כרגע רביעי, או מקום ראשון, או שני'. הוא פשוט ישב בתוך יאכטה בים וספר סירות במשקפת, לראות לאיזה מקום מגיע הרוסי.

"השתגעתי. הרוסי הזה היה מפלצת, וידעתי שאין סיכוי שמאור עבר אותו. הייתי מוכן להסתפק במקום השני. התקשרתי מייד למאמן, והוא ספר איתי בשידור חי סירות. רק אז הבנו סופית שמאור אכן ניצח, ושהוא אלוף עולם. שאגתי כמו מטורף והערתי את כל העיר. אפילו הדגים כאן בים התעוררו בבהלה מהצעקות שלי.

"הבן שלי, זה שרק רציתי שיצליח לנשום ויחיה, הילד שהתחיל מסירת פלסטיק פשוטה בגיל 10, השתקם כמו ענק וזכה באליפות העולם! וואו, הייתי כל כך נרגש מההישג האדיר הזה".

אחרי השיוט עמד בן הרוש על הפודיום, ענוד במדליית הזהב. מתחרהו הרוסי קטף את הכסף, ובארד זכה שייט איטלקי. גם המאמן קלרפלד מתקשה עדיין להירגע. "קשה לעכל את ההישג הזה. אם דבר דומה היה קורה בכדורסל או בכדורגל, לא היו מפסיקים להתלהב ולדבר על זה. באליפות העולם יש שייטים שבתוך כמה שנים יביאו הביתה מדליות אולימפיות. זה בלתי נתפס שמאור גבר על כולם".

מאור הוא בנם הבכור של שרית (47), סוכנת נסיעות, ואודי, ואח לעמית (16) ולנועם (13). "עמית משחק כדורגל במועצה האזורית מטה אשר, ונועם הוא גולש גלים - אבל בשביל הכיף", מסביר האח הגדול.

בכיתה ה' הצטרף לחוג ים בנהריה, ומאז לא עזב. "הוא היה חולה על הים מגיל אפס", נזכר אודי. "על כל סירה שהוא ראה בים הוא אמר לי, 'אבא, אני גם רוצה כזאת'. הוא התחיל מסירת פלסטיק פשוטה בחוג, ומייד ראו עליו שהוא מאוד רציני, משקיע ואוהב את זה".

מאור: "הייתי ילד חזק והשקעתי המון, ארבע פעמים בשבוע בים. מכיתה ו' התחילו גם התחרויות, והייתי צריך לשמור על אורח חיים ספורטיבי. בימי שישי פרשתי לישון מוקדם ונאלצתי לוותר לפעמים על בילוי עם חברים, אבל עשיתי הכל באהבה גדולה".

בכיתה ט' כמעט פספס טיול שנתי בשל תחרות בצרפת. "הוא נחת בבית בשש בבוקר, ואמר שהוא עייף מכדי לצאת. אבל לא ויתרתי לו", מסביר אודי. "הכנתי לו תיק מראש ואמרתי, 'אני לוקח אותך לגולן'. היה לי חשוב שהוא לא יוותר על הנעורים, ושילמד לשלב הכל עם השיט. כך היה גם בלימודים. הוא סיים את התיכון הרב־תחומי למדעים ולאמנויות בעיר בתעודת בגרות מצוינת. ואנחנו מאוד גאים בו על זה".

בן הרוש מנהל סדר יום קפדני ותובעני. "אני קם בשמונה בבוקר ויוצא לאימון ים או כושר. חוזר בסביבות 12, אוכל, נח קצת, והולך לאימון ים נוסף אחר הצהריים. בערב אני עושה אימון שלישי בחדר כושר. רשת 'באלאנס קלאב' נתנו לי מינוי, וזה מאוד מסייע לי".

בהקשר זה מצביע האב אודי על בעיה מטרידה בנוגע להמשך הקריירה של בנו: המימון הכספי. "אנחנו מחפשים ספונסר גדול שיתמוך במאור כלכלית, ושבתמורה מאור יפרסם אותו. עד היום הוצאנו מכיסנו הפרטי מאות אלפי שקלים, לממן למאור תחרויות בחו"ל, ביגוד, ציוד, תזונה מיוחדת ועוד.

"איגוד השיט הישראלי מממן שתי תחרויות בחו"ל בשנה, וזה לא מספיק. לפני הפציעה מימנו לו בכוחות עצמנו תחרויות ביפן, בקנדה, ביוון, באיטליה ובמדינות נוספות, שעלו לנו יותר מ־150 אלף שקל.

"כדי שמאור יצליח להמשיך להתקדם ויגיע לטופ העולמי גם בבוגרים, הוא צריך להגיע לפחות שש פעמים בשנה למחנות אימון ולתחרויות נחשבות בחו"ל. רק כך הוא יהיה מוביל וחזק בזירה הבינלאומית. את זה האיגוד והמועדון לא יכולים לספק, כי אין תקציבים בספורט הישראלי - ובטח שלא בשיט. אני מדבר על 300-200 אלף שקלים הוצאות כלליות בשנה על מאור.

"למזלנו, בדרך אל האושר היו לנו תומכים חזקים מאוד. רעיה שטראוס פתחה את הכיס ברוחב לב ותמכה במאור כספית בצורה יוצאת דופן. היא ליוותה את השיקום שלו, ידעה בדיוק איפה ומתי מנתחים אותו. היא גם החליטה מי יהיה הפיזיותרפיסט הפרטי שלו, ומימנה אותו. גם מנכ"ל טבע נאות, מיכאל אילוז, תמך במאור כספית, וכך גם חברת אלדן להשכרת רכב.

"הם כבר לא תומכים בו כיום, ואנחנו נמצאים במשחק אחר לגמרי. מאור חייב ספונסרים גדולים כדי להצליח. אנחנו, ההורים, כבר לא יכולים לעזור לו בסכומים האלה. יש לנו עוד שני ילדים בבית, וגם הם חשובים. אני קורא למי שמעוניין שיהיה לנו שייט באולימפיאדה הבאה, או בזאת שאחריה, שירים את הכפפה ויתמוך כלכלית במאור.

"נכון, אין קהל בים. היחידים שמגיעים לצפות בתחרויות הם הורי השייטים או זוגות אוהבים שסירות ומפרש באופק נראים להם רומנטיים. אבל מגיע גם לשייטים להתקדם ולהצליח, ואני אהפוך עולמות למען מאור. אם לא ישקיעו בו מספיק, באולימפיאדה יתחרו רק יוונים, איטלקים או רוסים. לא ייתכן שמאור ייעדר מהאולימפיאדה רק בגלל מחסור בכסף. זה לא יהיה".

קלרפלד: "מאור עובר עכשיו לסירת הבוגרים, והוא יצטרך להעלות במשקל ולהתאמן קשה כדי להפוך לסוס של ממש. הוא יכול להגיע לאולימפיאדה בטוקיו או לזאת שאחריה, אבל רק אם יהיו לו ספונסרים גדולים, יהיה לו סיכוי גדול להגיע לטופ העולמי".

• • •

מאור עצמו חולם להגיע הכי רחוק שאפשר. "אם ההישגים שלי היו נקבעים בכדורגל או בכדורסל, הייתי הרבה יותר מפורסם ועם שכר ותמיכה הרבה יותר גבוהים. החלום הגדול הוא להגיע לאולימפיאדה ולעמוד שם על הפודיום. אני אעשה הכל כדי שזה יקרה".

בפברואר הקרוב הוא יתגייס לצה"ל, במעמד של ספורטאי מצטיין, ולדבריו ימשיך להשקיע את כולו באימונים ובתחרויות. במארס הקרוב הוא מתעתד לטוס למחנה אימון בן חודש בספרד, ומשם "השמיים הגבול".

אין לו כרגע אהבה. "יהיה זמן גם לזה", הוא אומר בחיוך מבויש. "היו לי בעבר חברות, אבל עכשיו אני מאוד מרוכז בים ובהתקדמות של הקריירה שלי. אני לא מודאג, האהבה תגיע עם הזמן. לפעמים מתחילות איתי בחורות בעיר וזה קצת חסר שאין לי כרגע חברה, אבל הכל בסדר. אני לא מאוד עסוק בכך כרגע".

אין לו אינסטגרם, פייסבוק כן, אך הוא לא מאוד פעיל בו. "אני לא מאוד מחובר. אני מבלה שעות בים, ואם יש לי זמן אני יוצא עם חברים לפעמים. אני גם אוהב מאוד לשחק כדורגל". בתום שעתיים של ראיון, מאור מבקש לצאת אל המקום שהוא אוהב יותר מכל. "אני חייב להרגיש קצת את הים", הוא אומר ברצינות תהומית, מעורבת בחוסר סבלנות חינני.

אבל אתה הרי בחופש, אין לך אימון היום.

"לא משנה. אני חייב להיות שם בשביל האנרגיה, בשביל הנפש. תן לי להרגיש קצת את הגלים, את החוף, את הסירה".

erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו