ספר שלם נטול דיאלוגים הוא תופעה יוצאת דופן בימינו. עוד יותר מוזר הוא כשמדובר בשני נאהבים שלא התראו שנים ויושבים זה לצד זה ברכבת, כמעט מתחילת הספר ועד סופו, ובמקום לשוחח ביניהם הם שותקים, וכל שמוגש לקורא הוא המונולוג הפנימי שמנהל כל אחד מהם בראש. פגשנו בטכניקת זרם התודעה אצל ג'ויס ופוקנר, יעקב שבתאי וא"ב יהושע, אך בשנים האחרונות מעטים הסופרים שמשתמשים בה, אולי בגלל הסיכון בוויתור מראש על אינטראקציה ממשית בין הדמויות ודיאלוגים שיפיחו חיים בעלילה.
בלונדל משתמש בסיטואציית הרכבת הידועה, שבה אנשים זרים בדרך כלל מפתחים קשר מורכב, שלעיתים קרובות נלווה לו גם ממד של מתח, אלימות, תככים ומסתורין.
אבל אצלו מדובר בזרים רק לכאורה, שמעדיפים דווקא לשתוק. פעם, לפני 27 שנים, הם היו זוג במשך תקופה קצרה אך משמעותית עבור שניהם. היא היתה אז נערה ביישנית וחסרת ביטחון בשולי החברה, ואילו הוא - בחור פופולרי ומרשים. הוא החליט לצאת איתה, אך נטש אותה באכזריות משפילה במהלך חופשה בלונדון, אירוע שהותיר בה צלקת נוראית. היא נשטפת שנאה עזה מהולה ברחמים כלפי הגבר שהיא פוגשת שמעורר בה זיכרונות מרים־מתוקים.
שניהם בני 47. ססיל נשואה, כנראה לא באושר, עם בת בגיל ההתבגרות. אישה נאה מצליחה מאוד בעסקים. פיליפ - גבר גרוש ובודד, אב לשני ילדים שהתרחקו ממנו, כרסתן ומקריח עם עבודה משעממת. הם אינם מדברים, כאמור, לעיתים מתחזים לישנים, ונזכרים בעבר, ובעיקר באותו שבוע בלונדון, שאיננו יודעים את טיבו בדיוק עד לקראת סופו של הספר. היא - יצאה ממנו מצולקת וטראומתית, אך עם החלטה נחושה שמעתה תזקוף ראש ותתפוס מקום בעולם הזה, והוא - עם רגשות אשמה ומהלך חיים אומלל שנראה כעונש לא מידתי על התנהגותו הנלוזה. ברכבת הם מהרהרים, כל אחד לחוד, על עברם. פיליפ נזכר בו בערגה, ואילו ססיל - בגעגוע מהול בכעס. היא רואה את חייה בהווה כמקור לגאווה, והוא - לבּוּשה. מתי התחלפו היוצרות, ומדוע? והאם הצומת שבו הם נמצאים - משבר אמצע החיים קלאסי - הוא שגורם להם לרפלקציה כזו, או עצם פגישתם?
הרעיון עצמו מעניין אך לא חדש, קצת מדלתות מסתובבות בואכה ורטיגו. גבר ואישה שמקבלים הזדמנות שנייה, לא בעקבות מוות פיזי, אלא נפשי הפעם, של הדמות הנשית. משהו ממנה אבד אי שם בלונדון לפני 27 שנים, ומשהו אחר, לא לגמרי אותנטי, צמח במקומו. אנו קוראים את הספר בציפייה לגלות האם ומתי יפצה סוף־סוף מי מהם את פיו ויזרוק מילה לחלל האוויר.
כריכת הספר (כתר)
רוב הביקורות השתפכו על ספרו של הסופר הצרפתי ז'אן־פיליפ בלונדל, מורה לאנגלית וסופר ותיק (שהוציא כבר 23 ספרים). חלקן הכתירו אותו כרומן פסיכולוגי מעמיק, ובצדק. אכן יש ברומן הזה הצצה תבונית לנפש האדם, ויש בו משפטים תמציתיים ונאים בהקשר זה כמו "אני תוהה אם קיימים האנשים שיודעים לטפל בהורים שלהם כשהם זקנים. זקנים, אבל עדיין לא רתוקים למיטה. זקנים ומוחלשים. זקנים ופגיעים. ומרירים".
הגימיק של התחקות אחר מחשבות הדמויות תורם לספר, אך בשלב כלשהו הוא מאבד קצת מטעמו. יש צורך בכתיבה מאוד מתוחכמת על מנת לבנות ספר שלם על מונולוגים פנימיים, ובלונדל אכן מתוחכם ומעניין רוב הזמן, אך לא בכולו. הוא לא מצליח לשמור על רמת מתח אחידה לאורך כל ספרו הצנום. בעידן שבו שולטת הפסיכולוגיה האמריקנית שדוגלת בכך ש"צריך לדבר על זה", הקורא מצפה למשהו אחר. מתישהו, לפני האמצע, הוא רוצה לצעוק להם - יאללה, דברו, תוציאו, תצעקו, תתנשקו, במקום לחשוב. לנוח תנוחו בקבר, כדברי הסבתא הפולנייה. ובכל זאת, למרות האנדרסטייטמנט הרגשי שהספר נוקט, הוא נעים לקריאה, מחזיר את הקורא אליו וקורץ לו באורכו הקצר, שמתאים בדיוק לנסיעה שתקנית ברכבת.
רכבת הבוקר לפריז / ז'אן־פיליפ בּלונדל
מצרפתית: רמה איילון; כתר, 174 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו